שתי הנשים באו בסופו של יום־הקבלה. מדרגות לוליניות העלו אותן אל משרדו של עורך־הדין, המצוי בקומה גבוהה בבנין ירושלמי נושן. בחדר סמוך היה משרדו של סוכן קטעי־עתונות, אחר־כך היו שירותים, שהדיפו ריח ליזוֹל בכל הקומה כולה. השתים התנשפו והגיעו

– הנה, – אמרה המבוגרת שבהן בתרועת־נצחון היה לה קלסתר סלאבי מובהק, פחוּס, שסברוֹ בין תמימוּת לאלימוּת. היתה מאותן נשים שאין ערך לצורת גופן, משום שנוכחותן חשובה מכל צורה: הנה היא באה, מתנשפת, מדברת בקול רם, מניפה זרועותיה, עושה משהו, אולי מורטת עוף, אולי גוזרת אריג ביד בטוחה, אולי מרימה תינוק. תמיד עושה.

בינתיים כבה האור הדליל שבמדרגות, והאשה גיששה למצוא את הכפתור הזרחני. בקומה העליונה לא דאג איש לקבוע כפתור, או שמא נקלף והתקלקל, וידה נתכסתה סיד ופירורים של טיח. בתנועה של איכרה קינחה את היד בחצאית, פעם ופעמיים, ואמרה לאשה הצעירה ברוסית:

– נו, איך, בחושך ניכנס? רדי למטה, חביבתי, רדי, האירי לנו.

– לא כדאי – אמרה הצעירה, בקול שיש בו טרוניה מתמדת, ואותו רגע נפתחה דלת משרדו של עורך־הדין ולקוח יצא. אורוּ פני האשה ושׂמה ידה על המשקוף, שלא תיסגר הדלת ולא תחזור האפלולית.

בפנים, מאחרי הדלפק, ישבה פקידה רזה, ארוכת־שינים, שארנקה פתוח לפניה, והיא מתפרכסת כדי לצאת לרחוב.

– אנחנו אל עורך־דין, – הסבירה האשה בעברית כבדה. נוכחוּתה נצטמצמה קצת לנוכח הפּקידה. זו משכה בכתפיה – פיה היה קבוע כמין משולש פתוח לצורך פרכּוּס – והצביעה לעבר החדר. השתים נכנסו. האשה הציגה את עצמה ואת בתה.

לאור הניאון בחן עורך־הדין את פני הבת. דומה ולא דומה היתה לאם. האלימוּת שבּפניה היתה תמימה פחות, תוקפנית יותר. חלשה היתה יותר מאמה, ויותר רעה. לבושה היתה חולצה ורודה של סדקית, וחצאית נחשית ירוקה, על כתפה שרשרת ובקצה תיק של פלסטיק, וודאי היה אדם מצפה לראות ברגליה סנדלים בעלי רצועות בגון של זהב או כסף, אלא שכאן באה הפתעה: נעליים טובות היו לה, נעלי עור. ודאי קיבלה במתנה מבעלת־הבית שאצלה היא עובדת, חשב עורך־הדין, ולטפל בהן אינה יודעת. לא שׂשׂ לקראת השתים. עייף היה מכל היום, ובערב צריך היה ללכת לחוּג. אחת לשבוע מסב היה עם כמה חברים בחוג פרטי, לדיון מומחים במשפט העברי, ולא היה מוכן לאחר, אף כי בשנים האחרונות דיברו בחוג מעט מאד משפטים והרבה רכילוּת ובדיחות. כולם זקנוּ.

– שמעתי מה אדון רוסית מדבר, – אמרה האשה בהיסוס, בכעין־עברית.

– מדבר.

– ברוך־השם, יקירי, – עברה לרוסית. – קשה לי להסביר הכל בעברית. הנה זאת, הבת שלי, ברוסיה נולדה לי. אני, כבוד עורך־דין, בן־אדם רוסי אני, מחבל קרמנצ’וּג. והנה, לעת מלחמה, נעלם לנו סטיפאן, זה החתן שלי, ואני נשארתי הרה. אחר־כך הכרתי שם איש יהודי, פליט, פרלמוטר שמו, ויחד אתו נסעתי הרבה, הרבה, עד תורכּסטן הגענו, ושם נולדה הבת שלי. ואחר־כך רצה החתן החדש שלי, כלומר פרלמוטר, לנסוע לפלשתינה, זאת אומרת לישראל, ואנחנו נסענו אתו. לא היו לנו חיים קלים פה. לא. במנזר גרנו, ופרלמוטר ברח. כן, ברח. אמרתי: למה הביא אותנו אתו אם רצה לברוח? אבל הוא ככה עשה. יש אנשים כאלה בעולם. וככה גדלה הבת שלי, והנה היא בחורה גדולה.

– אם את רוצה שאחפש את פרלמוטר זה, – אמר עורך־הדין בקוצר רוח.

– לא, לא, למה לי פרלמוטר? אני לא התחתנתי אתו, ואין לי אתו כלום. ילך לו הוא בדרך שלו, ואנחנו בדרך שלנו. ככה זה. יש רק דבר אחד: הבת שלי רוצה לנסוע לקנדה. ואני אמרתי, טוב, רוצה לנסוע, לחפש לך חיים חדשים – סעי לשלום. רק כשהלכנו לקונסוליה אמרו לנו שלא ברור מי היא, מה הזהוּת שלה באופן רשמי, זאת אומרת, אם היא של פרלמוטר או של סטיפאן או של מי. הסברתי, הסברתי, לא הבינו. ולא רצו לתת לה ויזה, לא רצו. בשביל זה אנחנו פה, אדון עורך־הדין. זאת אומרת, שאתה מבין בחוק, ואתה תמצא לנו מה הזהוּת של הבת שלי, כדי שהקונסול ירשה לה לנסוע לקנדה, ואנחנו נברך אותך בבריאוּת טובה.

– את זה אפשר לבדוק במירשם־התושבים, – אמר עורך־הדין. – אַת רשאית לפנות לשם בעצמך. חבל על כספך.

האשה נופפה ידיה מחמת בהלה.

– מה אני מבינה בזה, אדון! תלך, תבדוק לנו בתושבים הזה, ואנחנו נשלם את שכרך, ונלך לשלום.

עורך־הדין צילצל לפּקידה, אלא שזו חמקה כבר. שעותיה נסתימו. ישב בעצמו ליד שולחן סמוך, שעליו מכונת־כתיבה, ובשתי אצבעות תיקתק טופס של יפוי־כוח. הזכוכית שאָטמה את אצטבת ספרי־החוק נצטלצלה צלצול חד עם כל נקישת אות, והבת הביטה בזכוכית בסקרנות ילדותית. אחר־כך שׂמה אצבעה על־גבי הזכוכית הרועדת, והצלצולים פסקו. התופעה סיקרנה אותה. שוב ושוב ניסתה לעצור את הזכוכית באצבע, והצטערה שנגמר מעשה הכתיבה. שעה ארוכה הביטה באצבעותיה, כמחפשת המשך.

אִמה חתמה, בכתב קירילי אִטי, בכל מקום שהראו לה. את כתבתה מסרה: מנזר נושן בצפון העיר. שם היא עושה הכל, אמרה, פועלת־נקיון, וירקות היא קונה למנזר, ושם יש לה חדר קטן עד היום הזה. עורך־הדין קבע להן פגישה נוספת כעבור כמה ימים, ואחר קם והחל לנעול. האשה ביקשה להמשיך ולדבר אתו בדרך, שלא בכל יום מזדמן לה לדבר רוסית מחוץ למנזר שלה, אך הוא לא אהב לשׂיח עם לקוֹחוֹת אחרי שנגמר עניינם. חיכּה כמה דקות עד שירדו וצעדיהן נתרחקו, ואז כיבה את האורות ויצא בעצמו. סמוך לחדר־המדרגות היתה חנות־מכולת, מוקד של אור וחיים בערב הירושלמי האפל. נכנס וקנה לחמניות, ואת המנה היומית של גבינה לחתול שלו. בנעוריו הירבה חתול זה לילל, ולכן קרא לו קאצֶנבּאך, כלומר: מוסיקאי גדול של חתולים, אך מאז השמין ונשתתק. ברחוב, בדרך למכוניתו, תהה עורך־הדין למה האשה מעונינת כל־כך שתסע בתה לקנדה. רוב האמהות מבקשות להדביק את בנותיהן הביתה. מה־גם שערירית היא.

– הבשורה לא טובה, – הקפיד עורך־הדין עם האשה. בגפה באה הפעם, ולא נימקה את היעדר הבת.

– בדקתי במירשם התושבים, – אמר. – ראשית הבת קטינה.

– נו כן, ודאי, – אמרה האשה. במלחמה נולדה, מובן שהיא קטינה. בת שש־עשרה. אבל היא בחורה חכמה, וגם עובדת. היא תסתדר יפה בקנדה. כן.

– ושנית, הבת רשומה כבתו של פרלמוטר.

– חביבי שלי, וכי איך רצית שארשום אותה? מלחמה היתה, לאן תלך אשה לבד עם תינוקת ממזרה. פרלמוטר היה גר אתי אז, אכלנו יחד, ישנו יחד, באנו אתו יחד לפלשתינה, זאת אומרת ישראל, ואיך ארשום אותה אם לא על שמו?

– נו, טוב, הרי אין איש בא בטענות אליך. – אמר עורך־הדין, – אבל בגלל הרישום הזה לא תוכל הבת שלך לצאת לקנדה בלי רשות אביה, או מי שרשום בתור אביה. כלומר פרלמוטר.

האשה נבעתה.

– איך זה? איך זה ככה, אדון עורך־הדין? זה לא צדק. וכי הוא גידל אותה? הוא לא גידל אותה, הוא ברח, ואני לא ברחתי לשום מקום, אני גידלתי אותה, ועכשיו אצלו הרשות לקבוע אם היא תסע לקנדה או לא? ואיפה אחפש עכשיו את פרלמוטר, תגיד לי? חמש־עשרה שנה לא מצאתי אותו. אולי הוא בחוץ־לארץ.

– תראי, – אמר עורך־הדין, – הבת שלך רשומה כבתו של אב יהודי, אותו פרלמוטר, בין אם יש בכך צדק או לא. זאת אומרת שהיא חצי־יהודיה. ובתור קטינה, אינה יכולה לרדת מהארץ אלא אם כן אביה היהודי מסכים לכך. זה החוק.

– איזה אב יהודי, ריבונו־של־עולם? – אמרה האשה. – הלא היא של סטיפאן, לא של פרלמוטר, וסטיפאן לא היה יהודי, רק חבר שלי בפלך קרמנצ’וג, אף פעם לא היה יהודי, לא. – גחנה לעברו ואמרה שוב, ברור מאד, כמי שמדבר אל חירש: – היא של סטיפאן, לא של פרלמוטר.

– אני מאמין לך, – אמר עורך־הדין ביבושת, – אבל זה החוק.

– כן, זה החוק, – הסכימה האשה לפתע. – מה לעשות, יקירי, אולי נחפש את פרלמוטר, אתה אל תדאג, – אמרה אל עורך־הדין, – אתה לך לישון בשקט, יקירי, אני כבר אמצא אותו. אמצא אותו ואקח אותו ואקח ממנו רשות.

– ואם לא יתן לך?

– נו, אלוהים יעזור, – אמרה האשה. אף שקיבלה את הדין, עדין היו עיניה תמהות.

– אבל שכּכה יהיה החוק הזה, נו, נו! מי פילל לדבר כזה! לא צודק החוק, באמת לא צודק.

עורך־הדין הביט בה במורת־רוח. משום־מה קשה היה לו לתאר לעצמו את הבת, כפי שראה אותה לאחרונה במשרדו, כחצי־יהודיה, אך סבור היה שאין האשה יודעת בבטחון של מי הבת, ואולי בכל־זאת יש בה מן היהדוּת, בת ונכדה מקרית לפרלמוטרים הללו, אולי נכדתם של חוטבי יערות, אולי של פונדקאים. אולי היא מן הכוזרים, מי יודע. הרבה פרלמוטר יש בעולם. אולי מהם נטלה אותן עיניים חמקניות, אותו חיורון מקומח. פעם ידעו אנשים עדין את אבותיהם, על איזו משפחה הם מתיחשׂים. השידוך היה עניינן שלכמה וכמה משפחות. היום הכל הפקר. והנה זו, על שערה המסולסל, על איפורה והפלסטיק שלה, אינה יודעת אפילו מי היא ומי אביה. לא צריך להיות כך בעולם, חשב. צריך אדם לדעת מה עשו אבותיו לפניו.

עורך־הדין עצמו היה שרוי בלא אשה ובלא ילדים. איש גבוה ודק היה, לוּלבי, עורו שנהבּי, ציפורניו עשויות, כבן שבעים, נקי מאד, לחטמו מצבטים זהובּי־מסגרת, שבאורח־פלא חזרו עתה לאופנה. מתוך שאותה שלוחה של משפחתו תמה עמו, עוסק היה הרבה באילן היחשׂ המשפחתי, לצורך בני־אחותו, שלא היה איכפת להם כלל מי הם. את תפקידו בחיים ראה כאילו צריך הוא להבהיר, גם למי שאינו מעוניין, לעזור לאנשים שיראו אור וחוק, להילחם בתוהו־ובוהו, המאיים יום־יום המאיים יום־יום מחדש בהתגנבות ערמומית של רצונות וחשק נמהר.

בין כך ובין כך, את פרלמוטר צריך היה למצוא.

פחות משבוע אחר־כך כבר הביאה האשה את כתבתו של פרלמוטר. הסתבר שאם אמנם ברח, הרי לא ברח רחוק כל־כך. כל הימים האלה גר הוא לו בשקט בפרור של תל־אביב, באחד מאותם שיכונים שבּנאוּם אנשים קצרי־יד וקצרי־רוח על אדמה שטוחה, גגותיהם שטוחים ודוּדי שמש עליהם, ואת כתבתו השיגה האשה, מסתבר, באמצעות מכּרים. שלושה ימים בלבד חיפשה, וכבר מצאה אותו. ישב עורך־הדין וכתב לו מכתב, ובו הסביר היטב את כל הענין. אהב לכתוב את המכתבים הללו, המסבירים דבר דבור על אָפניו. כאילו סדר הכּתיבה וההסבר מושך אחריו בהכרח את המשך העלילה. שבועיים לא קרה כלום, ואחר הביא הדוור מעטפה גדולה, מסחרית, ובה מכתב הכתוב אמנם עברית, אך באותיות לאטיניות. Adoni, אמר המכתב, Ani lo maskim. הרבה כתב פרלמוטר על עצמו. כתב שהוא חולה מאד בכבדוֹ, ונשא לו אשה אלמנה, בעלת חנות קטנה, ופרנסתו אינה מצויה. והמזל אינו מאיר לו פנים, וכל השנים הללו הוא מתגעגע אל בתו, ועכשיו שנמצאה סוף־סוף יתן לה לנסוע? אדרבה, ילך עכשיו בעצמו לבית־המשפט, וידרוש שתהיה בתו לכל דבר, כמו שלכל העולם יש בנות, תבוא לבקר אצלו והוא ילך אתה לקולנוע. ותבקר בחגים ותאכל מרק־עוף בכופתאות, כמו כל העולם. וכי מפני שגורלו המר לו ולא ראה אותה חמש־עשרה שנה כבר פקעה זכותו? אבא זה אבא.

האותיות הלאטיניות גרמו שפיענוח המכתב ארך זמן־מה, שכּן רצה עורך־הדין להיות בטוח שהבין הכל נכוחה ומבדיל הוא כראוי בין “לא” ו“לו” ושאר עניינים שבעברית אדם מתמצא בהם על־נקלה. צורת הכתיבה הזאת עוררה אותו. נטל בעצמו נייר והחל לכתוב באותיות עבריות הפוכות, משמאל לימין, ואחר־כך במהוּפך, בכתב־בבואה של ראי, “םולש”. עדיין זכור היה לו היום שבו הפכו את כיוון הכּתיבה שלו, מרוסית לעברית, ובשבועות הראשונים באמת כתב כתב־ראי. הרבה טרחו הוריו ומוריו עד שהבין את ההיפוך, ואז, לפי שאילץ מוחו בכוח רב, מתוך האילוץ זכה במומחיות. עכשיו, אחרי ששים שנה ויותר, ראה שעודו מסוגל לכתוב כתב־ראי, וברהיטות, ולא עוד אלא שצורת האותיות דומה לו בצורה סמויה יותר משדומה לו כתבו העברי הרגיל, כתב־המרגליות המעוגל. אחר־כך הבהיל אותו הכוח הסתום שיש בדברים מהוּפכים. קרע את הפתק, כאלו מחטט הוא בנבכי דברים לא־לו.

– טוב, תסעו לפרלמוטר, – הסכימה האשה, – רק אני לא אסע. תסע אתה, אדון עורך־דין, ותסע הילדה, ויסע בעלי.

– בעלך?

– רבונו־של־עולם, ודאי שבעלי! מה חשבת, שאשב בדד כל השנים הללו מאז שברח ממני פרלמוטר?

– ומיהו בעלך?

– אתה כבר תכיר אותו בדרך. איש טוב. פולני הוא, בצבא של אנדרס היה, וגם נפצע, וגם ערק, מסכּן, והתחבא, ורעב היה. הרבה מאד סבל בחיים שלו. עובד גנן, עוזר לגננים של העיריה כבר הרבה, הרבה שנים. כוח יש לו – הו, איזה כוח! גננים אחרים קצת מגרדים את האדמה, מלמעלה, ותכף שותלים, אין להם כוח ואין להם סבלנות. אצלו אין דבר כזה. עמוק חופר, שורש לא ישאיר. ככה זה, איש טוב, פיוטר שלנו, איש יפה, לא מאלה שמבטיחים, מבטיחים, ואחר־כך בורחים.

– מתי התחתנת אתו?

– לא מזמן, אדון עורך־הדין. אולי ארבע, חמש שנים.

(ובכן: מנזר, וחתונה פרבוסלאבית, כתר על ראש החתן, כתר על ראש הכלה, סרט קושר ידי שניהם, ונזירות הביאו במתנה מפה מרוקמת ועוף חי, שישחט פיוטר מחר, מחרתיים. וריבּת־ענבים תוצרת המנזר. וריח תפוחים מכורכמים, וקטורת).

– במלים אחרות, נישוּאיך לפרלמוטר בוטלו ואַת נשואה מחדש?

– אדון עורך־דין, אני הרי לא התחתנתי עם פרלמוטר, זה רק ככה, בימי המלחמה, הרבה געגועים היו לנו בתורכסטן, היה הרבה עצב בתורכסטן, אנשים מעדיפים לאכול ביחד ולישון ביחד מאשר כל אחד לחוד, כמו כלב. בתים היו שמה, קטנים־קטנים, בקתות כאלו, קירות של עפר, והגג גג של סכך, ובוץ בין הבתים, ומלחמה, כל הזמן מלחמה. אמנם החזית לא אצלנו היתה, אבל איש לבדו יכול היה לרעוב הרבה. בשנים יותר קל. פעם זה מצא קצת חלב־עז, פעם עבד השני אצל איכר והביא קצת תפוחי־אדמה. חיינו. קצת שמחה בלב היתה לנו. כל אחד היה עומס את המשפחה שלו אצלו בלב, וסובל בלב, זה נכון, אבל לא היינו מדברים על זה, רק בערב. כשהזמנים קשים, יותר טוב בשנים. לא חשבתי אז שיהיו לי צרות כאלה עם פרלמוטר, בחיי שלא חשבתי.

עצם עיניו וכבר יכול היה לראות. גם אותה גם אותו, עטופי צעיפים ומטפחות־גדילים נושנות, כהות, מחמת הצינה, אזניהם חבושות, ניר־עתונים בתוך נעליהם, מהלכים כפופים בבוץ בעיירה תורכמנית, ותחת הזרוע פחית פצוּרה של מזון, או חצי כיכר. היא, גוֹיה נשוּבת־רוח, קומתית, סלאבית תכולה וחלבית וזהובה כיום־קציר, גם כשהיא צמוקת־מלחמה עדיין ריח חלב בשדיה, בחורה חזקה ולא רעה, כלל לא רעה, רק קולה כקול הרוסיות, תקיף ודקיק, והיגוּיה קשוּח. והוא, בחור יהודי פליט, שעיניו קרובות זו לזו, וגבו כפוף, תמיד בכובע־מצחיה, ופסיעתו מגוחכת, ספק קפיצות תיש ספק הילוך אדם, ואינו אוהב להתגלח, והרבה מכּוחו בבכיו. משהו בתוכו סגור לפניה לצמיתות, ודוקא סיגרון זה הוא המושך אותה, הקורע את נשמתה וגורם לה שתאהב אותו. היא הרה את שניהם ביחד, אותו ואת הבת, ולא קשה לה. ויום־יום עוברת רכבת בסמוך לעירה, ואינה עוצרת, כי מה לה שתעצור בעירה נידחת כזאת, וברכבת חיילים נוסעים הביתה, וקרונות של פצועים, וראש המועצה המקומית מברך את המפלגה ואת ההנהגה ומחלק מדי פעם בפעם משהו הדומה לעתון רשמי. והילדים חובשים לראשיהם כומתות מרוקמות, כחצאים של כדורי־משחק, ועיניהם מלוכסנות, ובבית־הספר מדברים רוסית, אבל עם סבתא מדברים תורכמנית. ובאחד במאי, למרות המלחמה, מצליחים להוציא משהו כעין תהלוכה לכיכר הכפר, דגלים עמוקי־אודם וזהובי־אותיות, גדולים, מכסים את צבעם החוּם של הקירות. ותה. הרבה תה.

האשה והיהודי שלה פרלמוטר שוכבים ביום־השלג תחת כל הכסתות והמעילים שלהם, מקוּפלים זה בגוף זו כשתי כפּות במגירה, ואם מתרקמים בראשו נהרות ותכניות, ואם הוא אומר לעצמו שמות של כישוף, אַמוּדאריה, ואמאזוֹנה, וריוֹ־גראנדה, הרי הוא נובר בבשרה קרוב יותר ויותר, כמו גור נטוש הנלחץ אל תאומו.

עז גועה בשלג. וריח הנוצות, וריח הקור. והרכבת והשינה.

עורך־הדין נאנח.

– טוב, נקבע מועד לשבוע הבא, נכתוב למר פרלמוטר על בואנו. ואת – אינך רוצה לבוא? בטוחה?

– בטוחה, בטוחה אני. מה יש לי לחפש אצלו? שיתן לו אלהים כל־טוב, אבל הוא לחוד ואני לחוד. וגם פיוֹטר שלי איננו רוצה שאֶסע. את, אומר הוא, תשבי בבית, אנחנו נסדר הכל בין גברים. רק את הבת אקח, הוא אומר, אם האדון עורך־הדין אומר שזה הצדק. אנחנו מאמינים לאדון עורך־הדין כמו לאבא.

מה אני עושה, חשב עורך־הדין, אביא את הגוי הגדול הזה פיוֹטר אל חולה־הכבד הזה בשיכון קוֹפּל, או מה־שמה השכונה שהוא גר בה שם, ומי יודע אם לא יכה אותו. ובגללי. בין גברים, כלומר.

– שמעי, פיוטר שלך לא ירים יד?

האשה נבהלה:

– חלילה, אדון עורך־דין, מה אתה מדבר, יקירי? הלא זה מלאך־אלוהים. אחד כזה תשׂים על מקום של כאב – ויפוּג לך הכאב. ידיים מגדלות יש לו, ידיים מטפחות, לא יכה איש, אפילו זבוב לא יכה פיוטר שלי. ודוקא יש לו כוח – הו! לא תאמין. תראה אותו עובד בחוץ, חצי ערוגה מרים במכה אחת, אפילו שהוא לא צעיר. נשים באות להסתכל בו כשהוא עובד בגן של העיריה, כמו למחזה הן באות. כזה יפה הגב שלו. חזק.

ובגלל זה היא רוצה לסלק את הבת לקנדה, חשב עורך־הדין. גם אם בעצמה עוד אינה יודעת למה. אותו דחף שגרם לה לאמץ אל לבה את היהודי הרזה שהתגלגל אתה לכפר התורכמני, הוא הגורם לה עתה לחתוך בחכמה: אשה אחת בבית, ולא יותר. וזו שאינה נשואה, תלך לה. חכמת־נשים שאין לה שום הסבר, אבל הכל מובן לה, איך צריך להיות.

במקרה נזדמן עורך־הדין אותו יום לעיריה, והתענין, ומכּר שלו סח לו שהם מעסיקים באמת מדי פעם בפעם גנן שכיר ששמו פיוטר, תמהוני, אבל לא ערק מצבא אנדרס אלא פּוּטר משם בשל פיגוּר שכלי שאין לו תקנה.

בערב עמדה הבת וחיכתה לעורך־הדין ליד הפתח, למטה, באור המכולת. ניכר בה שחיכתה זמן רב. כשראתה אותו, מיד נעה והחלה הולכת לידו, כמלוה אותו. דיברה עברית.

– למה את מחכה ליד השער ולא עולה?

– מה כדאי לעלות?

– ונניח שאני לא בעבודה היום?

משכה בכתפיה.

– אני רוצה לקנדה.

– מניין לך ששם יהיה לך יותר טוב מאשר פה?

– תראה, פה אין בחור שיתחתן אתי.

הופתע.

– למה?

– מי יתחתן אתי? – הטיחה במרירות. – יהודי? נוצרי? רוסי? ערבי? אחד משלכם? הטעם שלי מר אצל בחורים.

הביט בה וניסה להסדיר לעצמו תמונה: בחורה זו, צמוקת־שדים, מרה, והנה היא נחשקת, הנה נוגעת בה איזו שמחה ומשהו בתוכה מסוגל להמריא. ואז יהיה טעם גם למרירות הגוף, ואפילו לבגדים נוראים אלה מדוכן השוק, ויוותר עיקר בלבד: בחורה צעירה חזרה בלבוש־צבעונים.

בינתיים טופפה על המדרכה בנעליים היקרות, הלא־מטופחות, הנגררות בשל עקב שחוּק.

– אני לא יודעת מי אני יכולה להגיד שאני.

– אמא שלך אומרת –

– אמא שלי אומרת כל מיני דברים. אומרת שאבא שלי חיל רוסי.

– ולמה לא תאמיני? אני חושב שהיא אומרת את האמת. במלחמה קרוּ הרבה דברים כאלה. איש אינו אשם. הוא הלך לחזית. אולי נהרג. לוּלא נעלם, היית היום יושבת בכפר על־יד קרמנצ’וג עם אמא ועם אבא.

– אני יתומה פעמיים, – אמרה.

– זאת אומרת – פרלמוטר?

– גם הוא. היה, והלך.

– מה איכפת לך פרלמוטר? זה היה רק חבר של אמא שלך, בימי המלחמה, בתקופה קשה. אבא שלך נהרג במלחמה נגד הגרמנים. את לא היחידה.

לא הקשיבה לו בכלל.

– טוב, למה לא התחתנה אתו?

– עם סטיפאן? או עם פרלמוטר?

– מה איכפת לי, עם זה או עם זה. מי ירצה אותי עכשיו. יגידו בטח זאת כמו אמא שלה.

ביקש לומר לה שהיא טועה, שבּחברה שלנו – ונואש.

– בשביל זה אני רוצה לקנדה. שמה לא מכירים חכמות כאלה, מלחמה וכל זה. שמה אין חכמות. שמה אני יכולה אפילו להכיר בחור אינטליגנטי. תראה את אמא שלי, התחתנה עם האידיוט של העיריה. גם־כן לא היתה לה ברירה.

יכול היה להבין את רצונה בעולם הסדוּר. גם הוא אהב חיים מוגנים, המפכּים לאט, לפי תכניות ומוסדות קבוּעים מראש, שיש בהם מן האלוהי, מן היעודי. לרגע עלתה בו מחשבה שמא יאמץ אותה לבת ויתן לה זהות – אבל מיד ראה את פניה הכּעוּרים, את שן־הברזל בפיה, את הדרישה הינקותית, האימתנית, להיות שיכת – וידע שלא יעמוד בכך. היא ענין לסוציולוג, אמר לעצמו, לעובד־סעד, לא בשבילי. אולי ידבר עליה בחוג שלו.

– אולי אני יכולה לעבוד במשרד שלך? – אמרה לפתע, באי־אמון במה שהיא עצמה אומרת.

– איך?… מכונת־כתיבה –

– אני יכולה ללמוד, – הציעה.

– איך? הפּקידה שלי – חמש שנים – לא, שש –

– אולי פעם תצטרך. הפקידה תהיה חולה. הכל קורה.

– לא, לא.

מיד, בלי היסוס, ירדה כדי תקוה אחת.

– אז אולי אתה צריך עוזרת?

– יש לי עוזרת כבר עשרים־וחמש שנה.

בתמימות עזה של בת שש־עשרה:

– אולי היא תמות.

– לא, לא.

עכשיו חש שהיא יבּלית בגינתו, מאימת על כל שהוא מטפח, ונעצר.

– אל תדאגי, – אמר לה, – את יכולה ללכת הביתה, אני מבטיח לעשות כל מה שאפשר כדי שתגיעי לקנדה.

הביטה בו במעין בוז, כאלו אין טפש זה מבין על מה היא מדברת כל הזמן.

– אז שאני אלך?

– אַת יכולה ללכת בשקט, גברתי, – חתם עולמו בפניה באדיבות, מבחין היטב בכּשל האנושי שבכל זה, ומשום כך אדיב כפלים. הילדה לא נתרמתה. הרימה כתפיה במנוד חד, מבזה ונואש, והלכה.

נסעו במונית בינעירונית. עורך־הדין הזמין לו, כדרכו, מקום ליד הנהג. לא תמיד חש בטוב בדרך, ושנא להידחק בין אנשים. בעצמו כבר לא נהג מחוץ לעיר. המהירויות נראו לו גדולות מדי. פיוטר והבת ישבו מאחור ודיברו עברית, כי הרוסית של שניהם גרועה היתה, אלא שאצלה לא הורגש היגוי זר, ואצלו נשתמעה הפולנית שברקע, והרבה מלים חסרו להם. היו משלימים בתנועות־יד, בניחוש. איש שסברוֹ כסבר מורה ותיק, שישב בסמוך, האיר להם פנים בציונות להוטה: עולים חדשים, מן־הסתם, שיש להסביר להם את הדרך. השנים, שהכירו את הדרך היטב זה חמש־עשרה שנה לפחות שתקו באדיבות ולא העמידוהו על טעותו. עורך־הדין חש מצוקה. דומה היה לו שמשהו מן ההגיון שבעולם מתהפך והולך מאז באו שתי הנשים הללו בשעות־הערב המאוחרות אל משרדו, עולם בלוּל שבו אין איש כפי אבותיו, והכל יכול לקרות בו. ברדתם בתל־אביב איחל להם המורה הקשיש קליטה טובה בארץ, ביקשם לא להיבהל מקשיים. לכולנו, אמר, היה פעם קשה מאד פה. גרנו באהלים, סללנו כבישים. וטוב שתלכו לאולפן. ויהיה טוב. העיקר שאתם בבית, איש לא יאיים עליכם פה. פיוטר, שסנטימנטלי היה, עיניו מלאו דמעות. נכון מאד, אמר למורה, נכון מאד, אדוני, פה ארץ טובה, אין מה לפחד מאף אחד, ומה שנוגע לערבים, אלוהים יעזור לנו.

לקחו מונית ונסעו בה אל מה שעורך־הדין כבר התרגל לכנות בפני עצמו שיכון קוֹפּל. בנוהו בחיפזון וכבר הוא שיכון־עוני, חדרי־מדרגות קלופים, המרפסות מבצבצות מתוך הבתים כמו מגירות של ארון שדוּד, חפצים מידלדלים מדפנותיהן. כל השכונה יותר משהיא חוץ, הרי היא פּנים גדול והפוּך של אולם־שינה ציבורי. שלט בבולגרית בחנותו של סנדלר. מספרה איומה, מבושׂמת ריח סיגליות מלאכותיות. אנטינות־טלביזיה. בין הבתים חול. פעם, לפני שנים, שתל מישהו צמחי וִינקה לבנה וסגולה בחזית, אבל איש לא השקה אותם, והתנוונו. עתה אין החזית מצמיחה אלא ניירות־מסטיק, מקלות־אַרטיקים, צמר־גפן מזוהם, דפי מחברות. ובערב אבטיחים ולבּן, אמר לעצמו עורך־הדין, ונסיעה יומיומית בדוחק בקו־אוטובוס ארוך אל לב תל־אביב, ובחזרה, לשבת בגופיה ולשמוע ראדיו. קיץ קשה בשכונה זו. קשה יותר מקיצם של ירושלמים. שכונה קולנית. הרבה מקלטים פתוחים ביחד. והקירבה בין אנשים מופרזת, חוּמו של זה נוגע בחוּמו של זה, קול נוגע בקול, ריח שכן באף שכן. הקירות הם אשליה, או שמא ויתור למושגים של תרבות.

אם ציפה עורך־הדין שהבת תתרגש לנוכח ביתו של פרלמוטר, הרי טעה. פניה לא נשתנו אלא נתקשחו עוד יותר, באותה עיקשות מרושעת מעט, בטרוניה הלא־פתורה שלה. היתה מחוץ לכל ומעל לכל. שׂערה הבהיק מנתז דביק של מספרה, והיה עשוי כעין קן של עכברים מגולגל על פדחתה. לבשה שמלה מאריג סינתטי, מאלה הנמכרים בזול בדוכני השוק בסוף העונה, ולו היה שמץ של חפשיות בהופעתה, יכלה השמלה אפילו להלום אותה. אלא שהקשיחות המזומנת לה תמיד, אותו משהו כבול ומסוגר של נשים טפשות, גרם לשמלה הקלה שתיראה עליה כמעטה־שריון. דומה שלא היתה מניעה זרועותיה כלל, כאילו קשורות הן לגוף, ורק כתפיה היו קופצות מעלה־מטה, בתנועה עצבנית פראית, לפי מצב־הרוח. נראתה כאשה שאף פעם לא יהיה לה יום שכולו טוב בחייה. עורך־הדין היה צריך להזכיר לעצמו שהיא בת שש־עשרה. עם פיוטר דיברה, בקול־הטרוניה הנצחי שלה, אך בלי מתיחות. ופיוטר עצמו – כאשר תיארו אותו, כן היה: גדול, מגושם, זהיר, גרוגרתן, גורר רגלו הנכה, ולבוש כותונת מפוספסת, מכופתרת עד למעלה בלי עניבה, ועליה מקטורן. לא שלף צוארונו החוצה, מנהג של גוי. הלך לידה כמרגיע, כמפשר.

עלו במדרגות. פרלמוטר פתח. קטן היה מששיער לעצמו עורך־הדין, קטן וקמוט ועורו צהוב כאילו הושחת בחומר כימי, שמץ של רקבובית בריחו. זקן היה כפי הנראה לא במעט מהאשה שהיתה עמו בתורכסטן. דמות הבחור היהודי הצעיר, המחודד, הרעב, בעל הקסקט, כבר לא תאמה אותו, ותחתיה באה תמונה של יהודי שהיה כבר אז כבן ארבעים, שׂערו דליל ומרירותו אחרת, חמרית יותר. אולי בסך־הכל היו לו כמה מטבעות וכלי־זהב ודולרים תפורים בביטנת המעיל, ובשל כך באה אליו, חשב. מה אני יודע. סברו סבר של נוכל קטן. חסר אפילו אותה אסתטיות של קיצוניות, שאתה מוצא לפעמים בנוכלים שמחים־בחלקם.

פרלמוטר פתח זרועותיו לחבק את הבת. זו הניחה שיחבק אותה רגע, אבל משביקש לנשקה, הדפה אותו בשני אגרופים קמוצים.

– נכנסים או לא? – שאלה בקול חמוץ. מנוי־וגמור היה אתה לא להתרגש.

– ברוכים הבאים, ברוך שהחינו וקימנו, – יבב פרלמוטר. – רוזה! רוזה! הבת שלי באה! איזה יום, איזה יום גדול! חמש־עשרה שנה, רבונו של עולם.

גם דמעותיו נראו צהבהבות.

רוזה, אשתו של פרלמוטר, הביטה בכולם בעיני כפתורים נוקבות, ובלי להוציא הגה מפיה הגישה תקרובת: רבועי־שוקולד שבורים מתוך טבלית גדולה, סדורים בקערה של זכוכית. עורך־הדין הביט סביבו: שני חדרים, ומרפסת, ומטבחון. בפינה ראדיו ישן גדול, ועליו חתול של זכוכית. ארבעה או חמשה אבזרי־חשמל קשורים יחד לאותו שקע, וחוטיהם נגררים. בקבוק של קופת־חולים על השולחן, מאפרה בצורת ברבור, ועוד אחת בצורת יד ורודה. פרלמוטר מחה דמעותיו.

– תביטו, תביטו, – הפציר בהם, רץ ומתרוצץ ומביא ערימות של תצלומים ישנים, – זאת אשתי הקודמת, בכפר אוּלא בתורכסטן. וזה אני. ופה שנינו יחד בחגיגה, באחד במאי. זה פה פסל סטאלין. וזאת הבת, התינוקת, תראו איך שמרתי את הצילום שלה על־יד הלב שלי חמש־עשרה שנה. אני זוכר כמו היום איך שהיא נולדה. הבאנו את אמא שלה בעגלה לבית־החולים, ובדרך, מה אתם חושבים, נשבר ציר, ובאו שני חיילים לעזור לנו שנגיע בזמן, וכבר התחילה להיולד בדרך, שכּה־אֶחיה, מיהרה.

– רגע אחד, – אמר עורך־הדין, – אמרת אשתי הקודמת. האם הייתם נשואים?

– מה פירוש אם היינו נשואים? ודאי שהיינו נשואים, אלא מה? אני לא אומר שהלכנו לרב, זה לא, אבל התחתנו בנישואים אזרחיים, בברית־המועצות, אצל רושם הנישואים הממשלתי, נרשמנו בפנקסי המועצה כמו שצריך, ואחר־כך הלכנו לבית־התרבות עם כמה חברים, ושתינו קצת, ואכלנו דג מלוח. לא היה הרבה לאכול באותם הימים, אבל דג מלוח טוב נמצא לנו. מה פירוש לא התחתנו? ודאי שהתחתנו.

– אז הגברת רוזה היא –

– היא אשתי ברבנות. אחרי שבאנו לארץ, והאשה הזאת ברחה ממני למנזר ולא נתנו לי אפילו לראות אותה ואת הילדה, אמרתי מה אעשה? בלי אשה אי־אפשר. שאלתי עורך־דין, אמר לי שנישואים אזרחיים כאלה זה לא נחשב, ואני יכול לקדש לי אשה ברבנות. הלכתי אל שדכן, אמרתי אני חולה ולא יכול לעבוד הרבה, אבל בתור גבר אני בסדר, מצא לי את רוזה, שיש לה חנות, העמדנו חופה, והנה אני פה.

רוזה, ששׂערה הטבעי נראה כמו פיאה־נכרית נושנה, הלכה וחלטה בינתיים תה חריף, שאותו הגישה בכוסות הנתונות בתוך נדנים של פלסטיק. לא פצתה פה.

– מייד’לה, – פנה פרלמוטר אל הבת, – ספרי לאבא שלך מה שלומך? מה את עושה? מה למדת? בחור יש לך?

סיפרה ביובש על לימודיה במיסיון, ועל עבודה שהיא עובדת כמלצרית במושבה הגרמנית, ועכשיו היא רוצה לנסוע לקנדה.

– איזו קנדה, ריבונו של עולם? מה־פתאום קנדה? אלהים ישמור אותך, מייד’לה. מה תרוצי לבד לארץ זרה? הלא פה הארץ שלך, אני אבא שלך.

– אי, אתה לא אבא שלי, – אמרה הבת בקוצר־רוח. זה הכל הצגה. צריך לעשות הצגה, עורך־הדין אמר, אז עושים.

פרלמוטר פרץ בבכי. בכי של ממש, בדמעות ויבבות וטילטול־כתפים.

– נו, נו, את מגזימה, – אמר פיוטר, ושלף ממחטה לנגב את ידיו. מימיו לא היה נבוך כל־כך. – לא צריך לבכות, אדון פרלמוטר, אלהים ירחם.

– אני מבקש ממך לשפר את ההתנהגות, – אמר עורך־הדין.

הבת משכה בכתפיה.

– בסדר, אני מוכנה להתנהג, אבל שלא יגיד שהוא אבא שלי.

– איך את יודעת? – שאל עורך־הדין בחומרה.

– תסתכל, אני אפילו לא דומה לו.

הכל הביטו בה ובו. באמת קשה היה למצוא דמיון, אפילו במאמץ. אבל הרי היא של סטיפאן, זכר עורך־הדין, לא של פרלמוטר, פרלמוטר נתן לה רק את שמו כשעמדה להיוולד, בתורכסטן. פרלמוטר גמר לבכות.

– ככה זה. המכשפה הזאת החביאה אותה מפני חמש־עשרה שנה, הרעילה את נשמתה, אז מה אתה רוצה שהיא תגיד עכשיו? אבל זה לא יעזור לך, אַת שומעת, אני אבא שלך, לפני אלוהים ואדם, אַת נולדת לי בקיץ, בחודש אוגוסט בכפר אוּלא בתורכסטן, בבית־החולים, ואפילו הציר של העגלה נשבר בדרך, אז מה יש לאמא שלך להגיד עכשיו? הא!

עורך־הדין ניסה לפשר. רגיל היה לפשר בין נצים במשרדו, מתחיל היה לשאת לפניהם נאום, חגיגי ונמלץ, פונה אל ישרם, אל כבוד־האדם שבהם, מאמין בטוב שבתוכם. גם אם לא הבינו, היו מאזינים כמה רגעים, כחשים שיש בכל־זאת איזה הסדר עליון בעולם, ונרגעים. נשא את נאומו גם הפעם בשיכון קוֹפּל, אף כי מדי־רגע קוּטעו דברים, אם במחבט־שטיחים מלמעלה, אם בצריחות אֵם על בן שסרח למטה. במשרד היה הכל קל יותר. גמע עורך־הדין את התה שלו והתגעגע לירושלים.

אחרי הנאום לא העליבו עוד זה את זו, אבל גם לא השלימו. פרלמוטר ישב על ערימת התצלומים כמו עכבר על דינרים. קשה היה להבין מנין לקח באותו כפר, בעיצומה של מלחמה, כל־כך הרבה תצלומים. וכי אפשר היה להשיג סרטי מצלמה באורח חפשי? או שמא היה זה חלק מהעסקים המפוקפקים שניהל שם, כפי הנראה? תצלום על תצלום נזרק, ובכולם האשה המחיכת, הצעירה, והוא, ושניהם יחד, והתינוקת, והאשה עם בתה, והוא עם הבת, ושלשתם. ואפילו היה תצלום של הבת שוכבת עירומה על בטנה על־גבי עור־נמר, כדת־וכדין. אלבום־משפחה לכל דבר.

– אז שתבואי לבקר את אבא שלך, – אמר פרלמוטר, – תבלי שבוע, שבועיים. אני אקח אותך לסרט בתל־אביב. אַת תאכלי אתנו בשבת. תראי כמה שרוזה מבשלת טוב, תראי. אמא שלך לא תכיר אותך. תקבלי לחיים כמו תפּוח.

– אני נוסעת לקנדה, – פלטה הבת כמיידה בו אבן, והחלה לרדת במדרגות למטה, עורך־הדין ופיוטר ירדו אחריה. פרלמוטר עמד בדלת וצעק:

– שום קנדה! שום קנדה! כל זמן שאני חי, שום קנדה!

ברדתם התקשו למצוא מונית – וכי איזה נהג ישתגע לנסוע פתאום לשיכון קופל? – ונעליהם מלאו חול. הנערה בכתה, ופיוטר טפח על גבה כמו שטופחים על גבו של מי שבלע אִדרת־דג: “די כבר, די”.

משהקת, משתנקת, נכנסה לבסוף עמהם לאוטובוס שנעצר בחול והליטה פניה בממחטה. הגברים שתקו. חשו היטב שלפניהם, בסך־הכל, ילדה צעירה מאד. בתחנה המרכזית יצא עורך־הדין וקנה לה קופסה של ממתקים. פתחה אותה מיד, בלהיטות, והחלה למצוץ.

– אני אהרוג את פרלמוטר, – אמרה אחרי הבכי.

* * *

– לא נכון, – אמרה האשה, – בשמיים שׂהדי, כן אזכה להגיע לישועת הגואל, לא התחתנתי אתו מעולם, לא נישואים אזרחיים ולא אחרת. פשוט גרתי אתו. – ואז אמרה דבר תמוה: – בחור עליז היה פרלמוטר. לא הכרתי עליז כמוהו. רק לעבוד לא אהב אף פעם.

עורך־הדין הביט בה, אובד־עצות.

– איך את מסבירה את זה שהוא טוען עכשיו שהייתם נשואים?

פירשׂה ידיה לצדדים.

– לא יודעת, בשמיים שׂהדי, לא יודעת. הלא הוא יודע שזה לא נכון, ולמה ישקר סתם ככה? להרע לבריות?

– אולי תיפגשי אתו ותבררי למה הוא טוען את כל הדברים האלה?

– פיוטר לא ירשה לי.

לא ידע למי להאמין. היתה מידה של כנות בשניהם. ידע שלא יירד לחקר האמת. פתאום ניצנץ בו רעיון:

– תשמעי. יכול להיות שיש דרך לצאת מכל הסבך הזה. הילדה היא קטינה, ויש בעיות בקשר לאבהוּת שלה. את נשואה עכשיו לפיוטר, נישואים כנסיתיים, כפי שאני מבין. מה־דעתך שפיוטר יאמץ את הילדה?

– יאמץ? – לא תפסה את האפשרות.

– יאמץ אותה באורח חוקי, כבתו, ואז הוא בתור אביה המאמץ יוכל לתת לה רשות לנסוע לקנדה.

זוג דמעות כוכביות הופיעו בעיניה של האשה. קמה ממקומה וחיבקה את ראשו של עורך־הדין, ואחר, מעשה איכרה, ביקשה לחבק ברכיו אלא שלא התיר לה.

– יתן לך אלוהים מכל טוב, אדון, תמיד ידעתי שהשׂכל שלך יציל את כולנו, יתן לך ישו אריכות־ימים, תתן לך אמא־קדושה מזל וכל־טוב.

ליד הדלת נפנתה בדאגה:

– ופרלמוטר לא יתנגד?

– אינני חושב שהוא יוכל להתנגד. אבהותו אינה מוּכחת כל־צרכה. וחוץ מזה הרי הזניח אותך ואת הילדה זה חמש־עשרה שנה. השופט אינו רשע.

שמחתה השופעת השפיעה גם עליו. בלכתו אותו יום הביתה היה עליז כאנקור, עוד בו־בערב נמלא מרץ, סילק מעל ברכיו את קאצנבאך, וניסח את בקשת האימוץ.

השופט אמר שהוא רוצה בכל־זאת לראות גם את פרלמוטר.

כאשר נכנס פרלמוטר אל לשכת השופט, לא הכירו עורך־הדין תחילה. פיאות־לחייו צמחו וכמו נתארכו, לבוש היה חולצה לבנה חדשה, ומשהו צח־ואדום, פרחחי כמעט, עלה בגונו הצהוב. כל חזותו שונתה. דומה היה עתה לחסיד עליז. ישבו שלשתם: השופט בכורסתו, מול שולחן־העבודה העמוס, ומולו עורך־הדין ופרלמוטר. לשופט ולעורך־הדין היו הרבה נירות. לפרלמוטר לא היה שום ניר בידיו. קל ומחיך ישב והביט פעם בזה ופעם בזה.

– אז מה, אדון פרלמוטר, – אמר השופט, – אתה טוען שהילדה היא בתך?

פרלמוטר שלף ניר מכיסו.– כבוד השופט, אני מצאתי את התעודה של בית־החולים בתורכסטן. אתה יכול לראות לפי התעודה הזאת שהיולדת נרשמה בשם־המשפחה שלי, והבת רשומה בשמי, בתור הבת שלי. אנחנו התחתנו במועצה, אצל רושם־הנישואים, בנישואים אזרחיים. והבת היא שלי, בזה אין שום ספק.

– איך הצלחת לסדר את האשה בבית־חולים באמצע המלחמה? – שאל עורך־הדין, כמבקש לחקור עד. – אני חשבתי שכל בתי־החולים היו מלאים חילים.

– היו לי קשרים, – אמר פרלמוטר בעקשנות. – וחוץ מזה, אדון עורך־דין, אתה אולי איש חשוב, אני לא אומר, אבל שתהיה האיש הכי חשוב, אתה לא יכול להתוכח עם הדוקומנטים שלי. הנה, תביט, כל התעודות.

–הרישום אינו מוכיח אבהות, – אמר עורך־הדין לשופט.

– אני מבין, – השיב השופט, ופנה אל פרלמוטר: תראה איזה סיבוך גרמת לנו, אדון פרלמוטר. הלא אתה יודע שלפי הדין הולך הילד אחרי האם, ואתה נשאת לך גויה, ובכך סיבכת את המקרה.

– גויה? – נזעק פרללמוטר, וקולו רם ונצחני. – איזו גויה? כבוד־השופט, הלא היא גויה כמו שאני גוי. היא בחורה יהודיה, א כשר’ה בת־ישראל. אז מה אם יש לה עינים כחולות, אז מה? שטייט געשריבן¹ שזה אסור לבחורה יהודיה עיניים כחולות, אסור לה?!

עורך־הדין חש שלשכת השופט המוכרת יצאה אי־כה מגבולותיה של מציאות. אור סתוי מרוכז, לבן, שחדר בעד פתח־ענן, היה הדבר היחיד שהיה בו ממש, ונדמה היה לו שמעט האור מכסה את הכל, את היושבים, את הרהיטים, את ערימות הניר, מטביע בסדיני־אור את כל אשר בפנים, והיושבים נמוגים לאִטם, נחלשים כלהבת נר בבוא אור־שחר, כוחם רפה־והולך, עוד־מעט לא ירגיש בהם איש, עוד־מעט יוכלו לעבור בעדם כמו שאדם עובר בתמרת־עשן. ובתוך חולשת־הדעת, חשב עורך־הדין: כל דבר שפרלמוטר מצביע ואומר עליו יהודי – כאילו אמר שלי. כאילו הפקיע. ידו האלוהית של פרלמוטר. ומה אני יכול נגדה.

השופט קם והסיט את הוילון הכבד, להאפיל על החדר, ועורך־הדין נרגע קצת. אנשים ועצמים חזרו לצורתם.

– אדוני מבין את המשמעות, – אמר השופט אל עורך־הדין בקול נמוך, – אם האשה באמת יהודיה, כטענת האדון הזה, הרי שגם הילדה יהודיה, ואינני רשאי לתת צו־אימוץ לבעלה של האם, שהוא לא־יהודי.

– אני מבין, כבוד־השופט, אלא שאינני משוכנע באמיתות הדברים שהוא אומר. כל זה צריך לברר, הרי צריך – – –

פרלמוטר הביט פעם בזה, פעם בזה, ונהנה הנאה עצומה. פצצה זו שהטיל בחלל הלשכה – מאז שיצא מברית־המועצות, והגויים שתמיד אפשר היה לסובב אותם, מאז שהתחילו עניניו עם הסוכנות, עם מס־הכנסה, עם חברת־החשמל – לא עלה בידו לסדר ככה איש או מוסד. נראה כאילו הצעיר בעשרים שנה.

– מנין לך שהיא יהודיה? – חקר עורך־הדין.

– מה־זאת־אומרת מנין לי? היא אמרה לי בעצמה. ראית פעם בן־אדם משקר ואומר שהוא יהודי? יהודי משקר ואומר שהוא גוי, זה כבר ראינו, אבל להיפך? מי משוגע לשקר באמצע המלחמה?

– מה אדוני מציע? – גחן השופט שוב אל עורך־הדין.

– אנחנו נברר, – אמר. – אנחנו נחפש מסמכים, לכאן או לכאן, זו הפתעה מוחלטת בשבילנו. – כמעט אמר: כוח עליון.

– נסה לרדת לחקר האמת, – אמר השופט, והשנים יצאו מהלשכה. במסדרון אמר עורך־הדין:

– שמע, אדון פרלמוטר, אם האשה היא באמת יהודיה, אז ספק רב אם נישואיך הנוכחיים, לגברת רוזה, תופסים. למה לך להסתבך? הרי יאשימו אותך בביגאמיה. זה יכול לעלות לך ביוקר.

– נו, אז מה איכפת לי אם הנישואים שלי לרוזה לא תופסים? שלא יתפסו.

עורך־הדין תפס לפתע שפרלמטר התראָה עם האשה בחשאי, למרות איסורו של פיוטר. הביט בו בשאלה, אך פני־הנוכל של פרלמוטר לא הסגירו כלום, זולת נצחנות ערמומית, אטומה, סודית. ונניח שראה אותה, ונניח שמשהו מהמשיכה הישנה עוד נשאר, ונניח שהאדמה פערה פיה ונפתח פתח חדש של אפשרויות, של צורת־חיים, תמורה שלא חשבו עליה מראש, לא הוא, לא היא – ובעצם למה לא? חמש־עשרה שנה, והרי הוא בקיא בגוף הלבן הגדול הזה, והיא בקיאה בהליכותיו, מרוב חיבוקים של התרגשות על עצם הפגישה המשיכו הגופים בשלהם בטרם יספיק מי להחליט אם כן או לא. ופיוטר והילדה איבדו לפתע מחשיבותם. ועכשיו הוא לא יוותר עליה. הרי לך מציאות חדשה. כמה דקות של חשק נושן, והילדה לא תסע לקנדה.

פרלמוטר גחן אל אזנו של עורך־הדין, ולחש:

– די רוזה, זי איסט איין אלטע מויד.²

אמר והלך בצעד רקדודי לעבר האוטובוסים.

עורך־הדין היה מאותם אנשים מוכי חלום נושן, שרק אשה הדומה להם בחזותה יכולה למצוא חן בעיניהם. אם הוא גבוה, שנהבי ושחור־עינים, הרי הוא מחפש גבוהה, שנהבית ושחורת־עינים, כאילו משלו, ממשפחתו. מחפש היה בנעוריו את התאומה, או את עצמו־שבאשה, ומשלא מצא, ויתר. האיכות האחרת, הלא־משפחתית, הזרות המפרה, לא לפי יכלתו היתה. לא היה סקרן, ונשאר ערירי. לפיכך קשה היה לו להבין את פרשת פרלמוטר והאשה. ובכן, יהודיה היא או לא? נפגשה עמו או לא?

נסע אל המנזר.

בית גדול, מוקף חומה, בצפון העיר, וכניסה צדדית בין קיר־אבנים לגדר־חיה עבותה הובילה אל ביתן קטן של אבן, כעין בית־שוער, ובו חדרה של האשה. בחצר עמדו גרניוּם וחטמית, ויסמין ירושלמי, עז וחריף ביבוֹשת הסלעית, הדיף ריח, בתוך המנזר צלצלו, אם לתפילה או לסעודה, לא ידע. האשה ופיוטר היו שניהם בבית. הוא אכל, והיא ישבה על ידו ועיניה אדומות מבכי, לא היה ספק: קילקלה עם פרלמוטר. ופיוטר אינו יודע.

קינחה כיסא והושיבה את האורח.

– את רוצה שבתך תסע לקנדה? – הקפיד עמה.

– רוצה, – אמרה.

– אז למה אַת, ככה –

מחתה עיניה שוב ושוב. קשה היה להבין איך אפילו פיוטר אינו מבחין שלפניו אשה בחטאה ובצערה. ידה הלמה על חזה מדי־רגע, בתנועה קצרה ואוטומטית. עיניה היו אדומות, שערה סתור.

– עכשיו פרלוטר לא יוותר, – אמר, ולא פירש, כדי שיחשוב פיוטר שהכוונה לבת.

אבל פיוטר ישב, מחוּיך, גדול, ושתה תה, בכתונת־הפסים המכופתרת עד גרגרתו, במכנסי־חאקי רחבים של עבודה. לפניו היתה פרוסת־לחם ומלפפון וצנון, ואת הכל חתך לחתיכות זעירות, קפדניות, שוות. כל המתרחש בחדר היה רחוק ממנו כמו סאון צהרים בשדה־תעופה של ארץ אחרת.

– יודעת, יודעת. זה העונש שלי.

– נו, נראה מה אפשר לעשות, – אמר עורך־הדין במורת־רוח. עיניו נפלו על מיטת־הברזל הצרה בפינה, תחת האיקוֹן, המכוסה כסתות הרבה, כמנהג הדור הישן. כר אחד לא היה מצופה צפית, והיתה איזו גסות בערותו האדומה, כמין דבר שיפה להסתירו. כאן היה פרלמוטר וכבדוֹ החולה, חשב, וריחו המקולקל, הרקוב, כאן נעו כל הבשרים האלה בעובדה הנוראה של דחף אמיתי, אמיתי, חריף, ששום דבר בעולם לא איכפת לו, ואדם יכול לחיות כל ימיו ולא לדעת עצמתו אפילו פעם אחת. אין ערעור. וֶנוס על טרפה. פרלמוטר.

– עשה למעננו, יקירי, – מילמלה האשה כדרכה, – והאֵם הטהורה תלמד עליך סניגוריה, הבתולה הקדושה תבקש בעדך –

הפעם בחרה רק באם־ישו כמליצת־יושר כאילו אינה סומכת על הקדושים, שגברים הם, שיבינו לנפשה כל־צרכה.

פיוטר קם ללוותו לשער. קינח כפותיו מן המלפפון באותה תנועה אִטית, יסודית, שהיתה זהה לגמרי אצלו ואצל האשה, ואחר־כך שלף מכיסו הענקי מזמרה, וגזם לו לעורך־הדין ענף יפה של יסמין.

– הריח יפה לבריאות, – אמר בחיוך. – היסמין, צרות הוא משכיח.

היה בדבריו כאילו היבהוב של ידיעה, כאילו נקלט משהו מבעד למעטה העבה של שׂכלו – אך לא יותר מהיבהוב. בעמדו בשערי־הברזל של המנזר, ראשו תלוי בענוה, חוג־עיניו מצומצם, היה פיוטר איש יפה.

עורך־הדין התקשה לישון, וכאשר נרדם לפנות־בוקר, חלם שמפציץ כבד מימי מלחמת־העולם עומד להמריא, ומסלול־המראתו הוא הרחוב המלא עוברים־ושבים. כאשר שאל מישהו איך מרשים דבר כזה, השיב לו שהכל יודעים כבר להיזהר מן המטוס הזה, ואין צורך במסלול מיוחד. הקיץ בבהלה, כאילו נדרס כמעט.

מגעיו של עורך הדין עם העולם שקולים היו בדרך־כלל. לפעמים היה עד להתפרצות יצרים של לקוחות, רצונות של עדים, אך הללו תמיד רוסנו, אם בעזרת אותו נאום מחושב ונמלץ, או באיומו של חוק, או בסמכות המלאה של בית־דין ומדינה. לא לעתים קרובות, בנסיונו כעורך־דין, עמד בפני חיוּת מטורפת כל־כך, מביסה כל־כך. נדמה היה לו שכל מה שהוא נוגע בו באותה פרשה, הופך מיד להיות משהו אחר, כאילו פרצו אנשים לביתו ועשו בו יריד, או קרקס. לא רק פרלמוטר בחור עליז, חשב בכעס, כולם עליזים, חבורה שלמה של עליזים. רק הילדה, האדם האומלל היחיד בכל הענין, אומלות גדולה מכפי שיכול אדם לשאת בה מתוך אחריות. עז היה רצונו להעביר את הטיפול בכל הענין הזה למתלמד שלו, איש צעיר ממנו, שאולי כל הענין ישעשע אותו, שאולי יהיה לו איכפת פחות מה אמת ומה לא. אלא שכבר היה מאוחר בשלב זה להעביר את הענין. ידע שיהיה עליו לסיים כשם שהתחיל. אלא שמעתה, גמר בלבו, יעסוק בנירות ולא בבני־אדם. המשגה היה שנתפס יותר מדי לבני־האדם. ציוה על הפקידה שלא לקבוע לו לפי־שעה פגישה אף עם אחד מכל החבורה. תאמר שהוא עסוק. ובינתיים ישב וניסח פניה אל מוסדות הכנסיה במוסקבה, שיבררו למענו: אשה זו יהודיה היא או לא. מימיו לא היתה לו תחושה חזקה יותר שדבר נכון הוא עושה, כבשעה שבה ניסח את המשפטים הפורמליים, חתם בשעוה אדומה את המעטפה של תצלומי המסמכים, ברר לו מעטפה אחרת, גדולה ועבה, כתב במו־ידיו כתובת באותיות מסולסלות, נושנות, ושלח את הבחורה לדואר לשלוח את הכל בצרור רשום. את פתק־הקבלה של הדואר שם בחריטו תחילה, אחר נמלך והעביר אותו לכספת. שום דבר לא יתקלקל עכשיו, החליט, שום דבר לא ישׂרך דרך, לא יפתיע, לא יעמיד אותו עוד בפני עובדות.

המעטפה שלו תגיע למוסקבה, חשב, תוּרד בשק הדואר בשדה־ונוּקוֹבוֹ, ושם כבר ודאי קר, קר מאד, ופקידי הדואר והסבלים יחבשו כובעי־פרוה, ואחר כך תגיע המעטפה לרשותו של כומר־זוטר, מזכיר, היושב ודאי בלשכה קרה של כניסה נושנה, ריח קטורת והיבהוב של איקונין – לא, לא, אין שום סיבה שבתוך הלשכה המשרדית יהיה אור־הזהב העמום של איקונין, אני מגזים חשב, ודאי יש שם תמונה של ראשי המדינה – ואחר־כך יגיש הכומר הצעיר, חבוש הכובע השחור, שפיאות ותלתלים מבצבצים סביבו, את כל החומר כולו לפטריארך זקן, והזקן לבוש ביתר־הידור, וזקנו מסולסל – אחת לשבוע הוא מסלסל אותו במכבנות במספרה סמוכה – ועל חזהו הרחב צלב גדול, וחוטמו בולבוסי־אדמדם, ועל אצבעותיו הרבה טבעות של זהב. הכנסיה הפראבוסלבית אוהבת זהב, עוד יותר מן הקאתולית. ודאי זכר לאָפיה הביזנטי, אפלולית וזהב ואוצרות סמויים וכתבי־יד ותככים אין־קץ. ובכל אלה ומעל כל אלה טכס שאין הדור ממנו בעולם, טעמה של מלכות עלי־אדמות. והפטריארך יטול עט בידו, מי־יודע, אולי כבר יש לו עט כדורי, ויכתוב אל פלכים ומחוזות שונים, ובעצם למה יכתוב? ודאי יש במשרדי הכנסיה גם טלפון, הרי ניקולא הקדוש ואונופרי הקדוש ושאר העבדקנים הכהים, המוזהבים, לא אסרו על טלפון. ואז יחפשו כמרים מקומיים בתיקי רישום הכנסיות וימצאו תעודת־טבילה, וזקנים שבהם אולי יזכרו, ובערב יספר הכומר הכפרי לזקן או לזקנה שנותרו מהימים ההם, שהנה בא מכתב מישראִיל, מארץ־הקודש, תעודות מבקשים בענין בתם של זאכאר ואבדוֹקיה, זכרונם־לברכה. וילדים יבקשו את הבולים מישראִיל, אבל הכומר לא יתן, בעצמו הוא אוסף.

כל זה, חשב עורך־הדין, בתנאי שפרלמוטר משקר.

הכנסיה הרוסית פעלה במהירות. לא עברו ימים מרובים, וכבר הביא הדוור, הדואר רשום, צרור ענק, ועליו בולים רוסיים מכוערים, עם לוינים בחלל ופניה של טרשקוֹבה וחותמות אדומות יפות.

עורך־הדין, שאותה שעה ישב אצלו לקוח, ביקש סליחה, יצא לחדר הסמוך ופתח את הצרור בלהיטות.

הכנסיה המוסקבאית בירכה את עורך־הדין בשלום עלי־אדמות ובעזרת האל היא מבשרת לו בליווי מסמכים שהאשה נוצריה בת נוצרים, שלשה דורות אחורנית לכל הפחות, אמותיה ואבותיה גויים גמורים וטהורים היו, עוד בימי הצאר המנוח, וכל האומר אחרת שקר הוא אומר ויברך האל את כל אנשי האמת והשלום, אמן.

פרלמוטר בא הפעם בלוית רוזה, אך פקד עליה לשבת במסדרון בית־המשפט ולחכות לו. ישבה, כנועה, אטומה, עיני־הכפתורים שלה אינן מחמיצות אף פרט. על פניה עברו מסוּכסכי־חוזים, פקוּעי רכוש, נצים ומתגרשים ובעלי־טרוניות, רובם קולניים, חלקם מבוהלים. רוזה ישבה בפישׂוק־רגליים וחיכתה לפרלמוטר.

השופט אמר בחומרה:

– אדון פרלמוטר, למה אמרת לנו שהיא יהודיה?

פרלמוטר המנוצח תלה ראשו:

– ככה היא אמרה לי, כבוד־השופט, ומה אעשה? האמנתי לה. אי־אפשר לבדוק את התעודות של כל מי שאומר לך דבר.

עורך־הדין מיהר לקבוע את נצחונו במסמרות:

– ובכן, כבוד־השופט, האשה גויה, והאב־החורג גוי, ואין כל מניעה למתן צו־אימוץ חוקי, שיוּסדר סוף־סוף מעמדה האישי של הילדה.

– אני מסכים לאימוץ, – אמר השופט לבסוף. – אדון פרלמוטר, אם אין לך מה להוסיף, אתה יכול ללכת.

– אני איש חולה, – אמר פרלמוטר. – כל ההתרגשות הזאת –

– מוטב בשבילך ככה, אדון פרלמוטר, – לא התאפק עורך־הדין ונקם בו. – אשתך מחכה לך בחוץ, היא תטפל בך, תקח אותך הביתה.

– אני לא אשם פה, – אמר פרלמטר. פניו היו צהובים. – תאמינו לי, אני לא אשם. אני תמיד מאמין לאנשים מה שהם אומרים לי. אחרת אי־אפשר לחיות בעולם.

יצא, גורר רגליים, ועוד לפני שסגר את דלת הלשכה נשמעה קריאתו קצרת־הרוח אל האשה המפרנסת אותו:

– רוזה! רוזה! קום א־הער.³

לך, לך, חזור לשיכון קופל, חביבי, חשב עורך־הדין, בחזרה ללבן ולגופיות, ואל האלטע־מויד, האשמאית שלך, הכפתורית, הסדקנית, הצדקנית המפוּשׂקת, שאיש לא ראה אותה בלי עגילים וסיכה עגולה, לך וצא מחיינו.

מעתה היה הכל פשוט. האשה, הילדה ופיוטר נקראו אל הלשכה. צו־האימוץ ניתן ונחתם. פיוטר, גדול, גמלוני, זורח, לחץ ארוכות את ידו של עורך־הדין, וביקש ללחוץ גם את יד השופט, אך הלה מן האִסתניסים היה ולא אהב מגע פיזי. פיוטר אף לא הרגיש בכך, ותחת זאת לחץ את זוית שולחן־הכתיבה. הבת התרפקה על אִמה, ושתיהן יחד בירכו את עורך־הדין בשפות וקטעי־שפות, עד שהוציאם מן הלשכה בכמה דחיפות וקולות, כדרך שרועה מסלק עדר־בקר מן הכביש. פרלמוטר ורוזה לא נראו עוד; ודאי נסעו הביתה, חשב עורך־הדין, ומוטב כך, מוטב כך, אסור לערבב מין בשאינו מינו, דת בדת אחרת, אנשים באנשים. הרי כל זה מביא לערבוביה, לתוהו־ובוהו, הרי זה מן הדברים המחריבים עולם.

במשרד קרא למתלמדו וסיפר לו את כל הסיפור, ואחר־כך, מרוב הנאה וסיפוק, הזמין את הצעיר לארוחה במסעדה של בישול ביתי בקומה השניה. העולם חזר לאשוּרו.

בשעות אחר־הצהריים נשמעה הלמות אגרופים על דלת משרדו של עורך־הדין. הדלת נפתחה עוד לפני שהספיקה הפקידה לגשת. אל המשרד פרץ זר ענק של ורדים אדומים, אחידי־גודל וגסים של חנות־פרחים – על האספרגוס המוכרח, על ניר־הצלופן, על סרטי־הכסף. אחר הזר נראתה קופסת־שוקולד, שכמוה ראתה הפקידה רק בחלונות־הראוה, ובטוחה היתה תמיד שאין זו אלא פרסומת. את כל אלה, ועוד חבילות נשאו ארבעה אנשים: פיוטר, האשה, הבת ופרלמוטר. ריח משקה חריף נדף מכולם, ריחו של חג שנתעקם קצת. הבת החזיקה בידה כוס־בדולח גדולה, מכוערת, ששוליה ועיטורה זהב כבד, ובה כפית־זהב כבדה, פראבוסלבית־לעילא. פרלמוטר בקבוק אחד של קוניאק היה בידו, ובקבוק שני, גמור כמעט, ביצבץ מכיסו. איש לא יכול היה להעלות על הדעת היכן השאירו את רוזה, ובמצבם המבוסם גם לא היה טעם לשאול.

פרצו אל חדרו של עורך־הדין, שעסוק היה דוקא בהוצאת נירות־ערך מן הכספת. סגר את הכספת בבהלה, וכבר הקיפו אותו הללו, הושיבוהו, נתנו את הכל בחיקו, והתחילו שרים:

– מאה שנה, מאה שנה יחיה לנו!

– קח, יקירנו, קח, אחי שלי, שתה, – התחננה האשה, מניחה לפניו את הקוניאק.

– בבדולח וזהב! – ציצה הבת אל פיוטר. – אבא, תביא! – הציבו את הכוס המכוערת לפניו, מזגו לו ולא הועיל מאומה, מוכרח היה לשתות. הם לגמו בתורם מן הבקבוק, שכנראה גם לא היה הראשון.

– אבל, רבותי, זה מקום ציבורי, רבותי, אני מודה לכם, אבל אני לא יכול ככה –

– מאה שנה יחיה!

– לבריאותו של עורך־הדין שלנו!

– כוס לחיי מדינת־ישראל! כוס לחיי הכנסיה!!

– אתם חושבים שאני לא יודעת תפילות של יהודים? – נתלהטו פניה של האשה. – עוד איך יודעת! שמע ישרוֹאיל, אדוינוי אלויהינו –!

– אמן, אמן!

הפקידה עמדה בפתח, פיוטר הגיש לה זרועו, מעשה פרש וג’נטלמן, לקרבה אל השולחן.

– בואי, אחות, – צוח ברוסית, – בואי ושתי אתנו, אנחנו שמחים היום.

צרור הורדים נפל. פרלמוטר ניסה להרימו, ונתקף סחרחורת. ישב על השטיח, ליד הורדים, והתגלגל מצחוק. הבת הושיטה לו יד:

– קום, אבא, לא יפה ככה.

שניהם, משמע, אבא. בלב שוקע ראה פתאום עורך־הדין שצורת הבוהן של הבת, קצרה ופטישית. זהה בדיוק עם בהנו של פרלמוטר. אותה בוהן. האמת חמקה ללא־שוב. עיניו חשכו.

– עורך־הדין שלנו מותק!! – צעק פרלמוטר בעברית מהשטיח.

האשה התותה עליו אות־צלב.

– שיבוא המשיח שלכם בקרוב, ואז יהיה כל העולם אחים.

– גנרל, הובילנו לים, – שר פיוטר בקולו העבה, בפולנית. הקול היה כבד־משאת, ומדי פעם נשמט לו צליל והזדיף. – הובילנו לאוקינוס הגד־ו־ול!

– עורך־הדין שלנו מותק! – חזר פרלמוטר וצעק, והפעם קם, מנופף בידיו.

– מדינת־ישראל מותק! – אמרה הבת. חלצה את נעליה שהציקו, והחזיקה אותן ביד.

– אחריך, גנרל, אחריך, לים הכחו־ו־ול!

– תשתה,יקירי, תשתה, – אמרה האשה, מוחה דמעות, – אתה בין אחים ואחיות, אל תפחד.

עורך־הדין, אנוס, שתה שוב. ראשו הסתחרר לגמרי.

– לקרוא למשטרה? – שאלה הפקידה, מחיכת בפה מלא וחושׂפת חניכים הרבה.

– לא, לא צריך, האדונים והגברות האלה ירגעו בעצמם – הם ירגעו בעצמם – רק קצת מים –

פסל ויצמן־של־גבס, שעמד על שולחנו של עורך־הדין, נפל והתרסק.

– יסלח לכם אלוהים, אחים, – צעקה האשה, – באתם להודות לאדון עורך־דין, ונזקים אתם עושים לו? לֶנין היה לו לבן, יפה, ושברו, שברו, החוטאים.

– אנחנו נקנה לו פסל, – אמר פיוטר, – אנחנו נקנה לך עשרה פסלים.

– עורך־הדין שלנו מותק!

– לקנדה, לקנדה, לקנדה! לחיי קנדה!

עורך־הדין היה נתון בשכרות בהירה. חש שהוא נסחף, כבאותם ימים רחוקים, בהם כילד נוקמני, זועף ובועט, נחטף היה ומורם בחוסר־ישע על זרועותיה של אם גבוהה וצוחקת. שיווי־משקלו אבד לו. בדרך מוזרה היו בכך גם כלימה גם רוגַע. קולותיהן הדקים, הקשוחים של הנשים, כקולות מלאכים, ריח הקוניאק, נקישת הכוסות, בוהק ניר־הצלופן השקוף, ואותו ריח לא־מכאן של הורדים – כל זה התערב יחד למין גל־נושא חם, מתוק, עיוֵר, מכלים, שאין להתנגד לו. הודה – ראה–כי יש מי שמיטיב לדעת ממנו, ולא ידע מי הוא, או מה יש לדעת. מוקף היה חיוכים, חיבה, טוב־לב, כאילו עולם גדול ורחב של מבוגרים יפים כל־יכולים חוזר ומקבל אליו ילד שסרח, והכל נמחל לו באהבה גמורה, אבל מה היה פשעו – זאת לא יכול לזכור בשום־אופן. הסכים להתקטן. הבושה המתוקה, המשַנקת, גרמה לו שיעתר להם כליל, שישתה, שיָרים אליהם עיניו קצרות־הרואי, רוחשות־הטוב, ויענה לחיוכם. ידע שכיפּרו לו, ולא ידע על מה. הודה בכל. העולם שמעבר לעולמו היה רחב וערב מכפי שידע, והכל יהיה צפוי בו, גם הוא, גם חשבונותיו הרבים, הכל טעות והכל נמחל. הגישו לו שוב, והוא שתה שתיה אדוקה, מכוונת. עיניו נתערפּלו בדמעות של הודיה.

עורך־הדין קם בפיק־ברכים.

– אנשים טובים, אני מודה לכם, מקרב־לב אני מודה, אבל עכשיו תלכו כבר, תלכו, השעה מאוחרת –

ארבעתם נשקו לו שתי נשיקות כל אחד, לחי ימין ולחי שמאל, מותירים ריח עז של קוניאק ושמחה. נדמה היה שאינם יכולים להיפרד ממנו. מדי־פעם שבו על עקבם מן הדלת להודות שוב, ללחוץ יד. פרלמוטר חזר ונשק לו.

– אנחנו מפריעים, די כבר, די, נלך, – אמר שר־המלאכים פיוטר.

הלכו, וצהלתם עלתה מחדר־המדרגות. סוכן־קטעי־העתונות מן החדר הסמוך הציץ בפתח, ואמר בציקנות:

– מזל־טוב, לא ידעתי שיש לך יום־הולדת.

הפקידה התפקעה מצחוק.

בחדר נשארו שברי הפּסל, צרור הורדים על השטיח, וכוס הבדולח על כּפּיתה. עורך־הדין חשב שמימיו לא ראה חפץ מכוער יותר.

–אַת רוצה את הכוס הזאת? – שאל את הפקידה. – אם כן, קחי לך.

– אבל זה דבר יקר, – אמרה, עיניה חומדות.

נופף בידיו:

– אח, קחי, אין לי חפץ בה. ואת הורדים תקחי מכאן גם־כן. פה לא חדר־הלבשה של שחקנית.

סוף־סוף ניקו, סגרו, נעלו. עורך־הדין חש בראשו. אפילו שכח לקנות את הגבינה של קאצנבאך. מנוע המכונית לא ניצת כיאות. בכאב־ראש רועם ובתחושה של מחילה וחנינה כללית הגיע הביתה, פתח את קופסת השוקולד הענקית, ונתברר שהשוקולד בלה מיוֹשֶן, לבנוני ומתפורר לאבק בידו. וכי מי קונה קופסה כזאת, ודאי היתה בחלון־הראוה של החנות עשרים שנה. אסף את הכל וזרק לאשפתות, ומחמת שהתכופף, התהפכו מעיו מרוב שתיה שאינו מורגל בה. לא בשבילו התרגשויות כאלו, אמר לעצמו כאשר נתכרבל במיטה בלי מקלחת ובלי ארוחת־ערב. מחר יום חדש, מחר יהיה אחרת.

ופתאום, כאשר נרדם כמעט, החלה בטנו לרטט מצחוק. מחה את הנמנום מעיניו, התישב במיטה, ונתן קולו בצחוק רם, שרק בחלקו היה שתוי. הצחוק גבר, מתרווח, כמו גשם אחרי בצוֹרֶת ארוכה, עוד ועוד. קאצנבאך המבוהל זינק ממרגלות המיטה וברח למטבח.

– אבל מעניין לדעת, – אמר בקול רם לתוך החשיכה, – איך הצליחו להיפטר מרוזה.

ובעודו צוחק בלי הרף, נחשול אחרי נחשול של צחוק, פיהק פתאום פיהוק רחב, משחרר, ומיד נרדם כאבן.