בילדותי היתה אמי מראה לי לפעמים צילומים של בני משפחתה, אלה שאינם, משם. צילומים ישנים, מצהיבים, של קבוצות אנשים, כאִילו שכבה דקה של מי־סבון מכסה על ניר הצילום; קבוצה משפחתית מחיכת בחתונה, קבוצה אחרת בסירת משוטים, קבוצה ידידותית בפיקניק, בחורשה, חלקה על ערסלים וחלקה ישוב על הדשא ומעוה פנים בהעויות ליצניות. תהיתי הרבה פעמים: איך אפשר היה להבין, להבחין בתוך הפנים האלה, את אשר יעולל בהם העתיד? על גבו של תצלום אחד כתוב: אוגוסט 39. הנה הם כולם, על הנהר, תצלום גרוע, יותר מדי אור בו. איך קרה שאיש לא צעק, קומו, בּרחו, הלא בעוד שבועים שלשה – – עכשיו הם כבר חתומים, עכשיו כולנו חכמים ויודעים. אבל אז – איש לא הרגיש? גם לא הצלם שצילם אותם? שהעמיד אותם כך, בקבוצה מחיכת, ולחץ על הדק המצלמה –? שבחור זה בקסקט, שאשה זו בכובע פרחוני, שילד זה, דק־הרגלים, המעוה פניו מול הצלם, שכולם ימותו מהר מאד?

לוּ הייתי שם, גם אני לא הייתי יודעת. ואין פחד איום מזה.

אני דומה להם. אני יודעת זאת היטב. את זוית־הפה שלי מצאתי באחד הצילומים הללו, ואת צורת־העינים שלי, ומשהו שאינו ניתן להגדרה בצורת החזקת המרפק, צמוד מאד לגוף, כאִלו משמשות הזרועות סוגרים לחזה. את כל אלה מצאתי בצילומים הצהובים. ואני מתעבת את הדמיון הזה. יש בו משהו טמא. ראיתי פעם אשה בבית חולים שגססה בסרטן. היא היתה דומה דמיון איום לאחיותיה שבאו לבקרה; אלא שהן מלאות, והיא שדופה, הן עיניהן רוויות לחלוחית, מבריקות, והיא עיניה שטוחות, בוהות, וכולה כאִלו פארודיה על החיוּת שלהן. שנאתי את הדמיון הזה. אין גסות גדולה יותר מרגע הזהוי, התזכורת, מערבוב התחומים, ערבוב החיים במות. והחגרים והפסחים שנואי נפש דוד. כמעט־בריא. כמעט־חי. כמעט־נצחי. אבל לא. בכמעט הזה טמונה כל הטומאה.

מוכרחה הייתי להיות יפה, להיות אני. איך צמחתי מגזעם? אני רואה את עצמי בראי, ויודעת שאני חד־פעמית, אני תופעה. אין לי צורך בעיני אנשים ברחוב כדי לדעת. אני אוהבת עד שגעון את הצורה שלי. את עורי. את הידים שלי. עינים כמו ים חורפי, עטור עשביה מצלה. והצבע המיוחד שלי. גם כאשר אין שמש. אותו שזפון קל הדומה לצעיף זהוב. והשיער, כאילו מביט מישהו בשמש דרך צנצנת דבש סמיך.

אני נולדתי בארץ. לתרנגולת – הלא היא אמא שלי – מספר מקועקע על היד. היא קרויה אצלי תרנגולת, מפני שהיא דומה לתרנגולת. גומרת לדבר וחוזרת ומכנסת את פיה הקטן בתוך סנטר ארוך, רופס, אדמדם. חוטם כמו מקור חטטני ועינים זעירות, כפתוריות. ואבי נראה תמיד כאילו מכנסיו קשורים בחבל, כמו סבל. והרי אינם קשורים, אבל כך זה נראה.

בתחילה גרנו במושב. קטן, מאובק, מרוחק. גדלתי בסרחונות של לולי עופות, בריח טרי של פטרוזיליה ליד הבית, מעורב בריח גללים יבשים; בשקט המופרע על ידי צניפת בהמות, או על ידי טיסת סילונים ברום, כמו אישון קטן מהיר בעין כחולה, ובבוהק החזק של סיד לבן, חול בהיר, שמים מלוטשים. היו שכבות־שכבות של שמים, גדולים מאד. לא היתה פיסת צל. גדלתי יחפה, במכנסי התעמלות ובהיגוי אידישאי.

לשכנים הקרובים־ביותר במושב היו אבטיחים. עניים מרודים היו. דומה כאילו כל השנה אין להם חיים, אלא רק בעונה. בעונה היו מציבים סככה רחבה, אפופת־רוח, סמוך לכביש הראשי, ובסככה מיטה מתקפלת, מזרון ושמיכות מאובקות על הארץ, קומקום ישן גדול, ואבטיחים, שמכרו אותם על־הסכין. בלילה האיר בסוכה פנס־לוכּס. לאור הפנס הייתי רוצה פנים כהות, שרופות־שמש, ברק עינים ושינים, שינים ננעצות באבטיח נוטף, כהה, ספיתה וגמיעה. כל חיוּתה של המשפחה הזאת היתה שמורה לה לעונת האבטיחים. ותשעה חדשים אחרי כל עונה היתה האשה נוסעת לבאר־שבע, ללדת את הילד הבא. בלילות היתה שם רוח, והלוכּס אסף סביבו זבובונים. שנתם היתה קלה: כל מכונית, ממרחק קילומטרים, היתה מעירה אותם. לא פחדו ממסתננים. חיו כמו פרי. בחורף היו נעלמים, כבויים, קטנים, צמיחתם רדומה. עד לעונה.

גדלתי בסקרנות. בלי אהבה ובלי צער. נדמה לי שהורי אף פעם לא דברו אתי. לפעמים היה מישהו פולט במכונית שעצרה לרגע ליד האבטיחים: יפהפיה.

אחר כך, אינני יודעת איך, פתאום היינו שלושתנו בתל־אביב. מובן מאליו שבת יחידה אני, כאילו בלדתה אותי עשתה אמי מעשה שלמעלה מבינתה, ומאז היא שרויה בהלם של עוף שנלכד. איך עברנו לתל־אביב אינני זוכרת, אבל אין לי ספק שהיתה בזה איזו עסקה בלתי כשרה. הכל קרה יותר מדי בבת אחת, ויותר מדי פתאום היה כסף. אבי פתח חנות. לאמי נוספו לאט־לאט טבעות על ידיה המכוערות. הכניסו אותי לתיכון “טוב”. הכל בשבילך, היו מיללים ארוכות, כמו זוג חתולים בלילה, הכל אנחנו מקריבים בשבילך. סבורים היו, כנראה, שהמשכיות שלהם־עצמם, אחורה וקדימה, אך בעיקר קדימה, חשובה היא מאד. כיון שעובדת היותם פליטים, מהגרים, עולים אם תרצו, קטעה את ההמשכיות, כיון שלא יכלו להוריש לי את כל המכמנים הללו שהיו, כנראה, חשובים להם מאד, חלקת היער הרחוקה של סבא, וילונות וכרים וכסתות ונברשות, – תמיד הרגישו אשמים כלפי. מיום שאני זוכרת אותם, תמיד הם אשמים. אני גבוהה מהם כדי ראש וחצי והם תמיד אשמים. דיברו בלשון קרבן. ותמיד בלילה, בקולות מנהמים, אבלים, נוראים. טקס של חתולים.

הייתי מאזינה להם בלילות, ומרגישה את עצמיותי הנפלאה. לא מהם אני, לא להם. שנואי נפש דוד. בלילות, בעוד הם מנמנמים, ורבים, וגונחים, ועסוקים במעשה־אהבה גנוח, מכועכע וקצר, שכבתי וחשבתי על הדברים הנקיים, שהם שלי: הים, הטהור מכל, העור הנפלא שלי, הארמון שיהיה לי בעתיד, וכולו מזרקות ומראות. ולא תהיינה לי שמלות אף פעם, רק גלילי בדים, כל מיני בדים מוטלים בחדר. ארצה – אכנס ואבחר לי בד, ואגלגל אותו על גופי. בדים ארוכים, משי וברוקאד ונילון יהלומי שקוף שנעשה רק בשבילי. כל הדברים הנקיים, הטהורים, שאין בהם להיטות, ולא שמץ חום, ולא נשימה, ולא מגע ידי אדם. בארמון שלי לא תהיינה ידיות לדלתות, שלא אצטרך לגעת במקום שבו נגעה יד מזיעה של מישהו אחר. ויהיו וילאות, לא וילונות. וילאות זו מלה יותר שקופה. ומי שיגרום לרעש רע, או לריח רע, אוציא אותו להורג. אולי בכלל מוטב שאגור לבד.

להורי היה מין אלוהים שלהם. התפללו אליו הרבה, בשיח מלחש, להוט, אינטימי. שנאתי את האינטימיות הזאת. החגים שלהם היו שיא של קרבה מיותרת, גיבוב, שפע של קניות מיותרות, התקרבות של אדם לאדם שאין בה צורך, התקרבות של לחש שלהם לאלוהים שלהם, שגם אותו לא אהבתי. יותר מכך: ידעתי שאין הוא יכול לעשות הרבה. הוא מוגבל. הוא נמצא אתם ביחסים של משא־ומתן, של מיקוח. אני חושבת שלאלוהים שלהם, ושל עוד אנשים כמותם, יש אלוהים גבוה יותר, אלוהים שמעל לאלוהיהם, ואותו אין איש מכיר ואין איש יכול לפנות אליו. וזה האלהים שלי. אלהים שלהם הוא רק ראש הלשכה, אולי, של זה החשוב־באמת. ככל שהוא נענה פחות, כך הוא יותר אלהים. רבבות שכבות של קרח לבן, זוהֵר, ביני לבינו. אני גאה בו.

לא נתנו לי להדבק באבעבועות־רוח, כשכל הכיתה חלתה. כלאוּ אותי. “האחרות יודעות לסבול, הן רגילות להיות מכוערות. אַת לא רגילה”.

משהצהיבו תצלומיה של התרנגולת כליל, הזמינה עותקים אחרים מאחותה שנשארה לפליטה בארצות הברית, תרנגולת בדיוק כמותה, רק שמנה יותר; וכשהגיעו, החליפה אותם באלבום. אין צילומים – אין עבר. אין עבר – אין היא קימת.

את המספר על הזרוע נתנה לנתח, לעקור מבשרה. עכשיו במקום המספר יש לה צלקת ארוכה, שהצמיחה בשר־פרא והתכערה. אני במקומה הייתי עושה משהו אחר. אני הייתה ממשיכה בקעקוע, הופכת כל ספרה לפרח. שתהיה היד מעוטרת. צלקת איננה ההיפך, פרחים הם ההיפך. ולפעמים נדמה לי שיד כזאת הייתי עוקרת לעצמי בכלל. שום דבר־כיעור לא יטמא אותי.

בת ארבע־עשרה הייתי כבר הנערה היפה ביותר בבית הספר. בקיץ ההוא נעשו קרסולי קרסולי־זהב. יכולתי להביט בהם שעות, ללטף אותם שעות, למרחם במשחה על שפת־הים, שיבריקו. ומאז בערך נעשה לי טוב בבית הספר. לפני זה היה די רע. ואני חיבת לספר גם על זה.

אני זוכרת היטב את עצמי בשנים הראשונות בתל־אביב. באתי, אמנם גבוהת־רגלים, אמנם שברירית־מותן, אמנם שזופה שיזוף נגבי, עפרי, עמוק, שהוא שונה כל כך מהשיזוף המלוטש של שפת־הים, – אבל עשויה הייתי ולבושה לפי מיטב טעמה של התרנגולת. שערי היה עשוי מה שנקרא בקבוקים, וכל בקבוק קשור סמוך לקדקוד בגומיה. באוזני היו שתי “נקודות” זהב. עד היום בושה אני באוזני המנוקבות. לבשתי שמלה מבריקה, שמחגורתה ומטה קפלים של בד שקוף. על צוארי שרשרת זהב דק ועליה מגן דוד. אמי ראתה, כנראה, אי־שם באחד מחלומות התעתועים שלה, את היופי בדמותה של ילדה המופיעה בתיאטרון העיירה, מחופשת לנימפה, או מה שנדמה לעיירה שהוא נימפה, חסרו לי רק הכנפיים מקרטון. צריך עוד להוסיף לכך שבאותה תקופה היו מרפקי בולטים, גרמיים ואדמדמים מרוב שפשוף, ובין בהונותי עפר וחול שלעולם אי אפשר היה לנקותם כליל (הוי, חלקת הפטרוזיליה שלי במושב…) – ובכלל היו הבהונות שלי חרפה, דומות לבוטנים קלויים בקליפתם. וההיגוי הזה, רבון העולמים, היגוי של מושב שנתערבב בו משהו רומני עם משהו עיראקי. המורה במושב היתה מבולבלת כלשהו בקשר לאותיות בומ"ף, וכולנו, כל ילדי המושב, היינו אומרים “וּללכת” “וּלשבת”. ההד העיראקי הופיע באותיות, בעיצורים. הרומניות נשארה בנגינת המשפט.

ככה באתי. לא הייתי עולה חדשה: הרי נולדתי בבית החולים המרכזי של הנגב, בבאר־שבע זו, שעד היום יש בה בשבילי משהו ביתי. אבל ההסכמה הכללית בכיתה קבלה אותי כעולה חדשה.

תוך שנה הצטינתי כבר במקצועות הלשון – כמי שמהקצע ומהקצע תורפתו עד שהיא מתחילה להבריק.

את כולם יחד יכולתי לבזות. הם היו חבורה בינונית עד־רחם. פריחה, אמנם נאה, אבל צפויה וחסרת הפתעות של בינוניות, של חיוּת נמוכה, בצורה, בדבור, בתנועה, במחשבה. היתה במושב שלנו בחורה בשלה מאד ושמה אסתר, אשר בשבתות היתה לובשת חצאית אדומה, ושופכת על עצמה בושם סיגליות לקראת בואו של הימאי שלה, – וקצה בהונה הצבועה והעפרית של אסתר היתה בה יותר חיוּת משהיתה בכל הכתה הקולנית הזאת. כאשר היו יחד.

כל אחד מהם לחוד היה מוריד אותי לתהומות. היה להם אותו חיוך טבעי, אדיב, של נער או נערה שטוב להם; היה חן מיוחד בתנועות, היה דיבור מאופק למדי, משפטים שיש בם חן. איש מהם לא ביקש לילל כלפי – טקס החתולים הנצחי אשר בבית – ואיש מהם לא ביקש לכפות רצונו עלי. חומה שאי אפשר לקרקר. לעמוד בכבוד בפני הכתה כולה – זה היה קל. לעמוד בכבוד בפני כל אחד מהם לחוד – היה למעלה מיכלתי. התבודדתי.

כל כך הרבה תחפושות. כל כך הרבה רצון. שעות ליד הראי, שעות של דיבור – בלחש – כדי ללמוד את האניטונציות שלהם. לאבד את השגיאות שלי, וללמוד את השגיאות שלהם, המקובלות. כבר לא אמרתי “וּללכת”. כבר לא אמרתי – ואפילו העירוני בלילה – “ראיתי אותו לשבת”, “הצטרכתי”. אבל לעומת זאת אמרתי, במאמץ מודע, “אני אגיד אותך” או “שתים־עשרה אלף”. מהר מאד פוזרו משערי הבקבוקים, למגינת לבה של אמי, מהר מאד נזרקו כל אותן שמלות שקופות שיש להן “תחתית”, והופיעו – אחרי הרבה בכי ויפיחות – מכנסי ג’ינס וחולצות חלקות, אדומות, לבנות, צהובות, הדוקות. אמי תלשה שערה מראשה:

– את מוכרחה להיראות כמו פושטאקית?

לימי הולדת היתה תופרת לי לפעמים מין שמלה כזאת, רקומה, שכתפיה מורמות בכרית גבוהה, ולה שרוול מרוקם ומכווץ. אף פעם לא לבשתי אותה. ונדמה לי שהמריבה הגדולה ביותר בינינו היתה כאשר דרשה ממני אמי, לפני פסח כלשהו, ללכת למספרה ולסלסל את “שיער הקש האיום הזה שלך”. פיזרתי את שערי כמו מסך בהיר, רחוץ, חופשי. הרעלתי לתרנגולת את ה“סדר”, אבל כל הגברים של המשפחה עמדו סביב כסאי כמו חבורה של משרתים.

כשלכל הכיתה היו פצעי בגרות וחטטים, לי לא היו. היופי בא מהר. והרי ידעתי כבר מזמן שאצטרך להתחתן בתוכם.

בשביעית היה המעשה במנשה.

מנשה היה בחור מבוגר מהכיתה בשנתים או שלוש, גדול מאד, גמלוני, מחוטט ומזיע, שהיה מוצף סומק עד עמקי עורפו כל־אימת שאחת מהבנות דברה אליו, וזה לא היה לעתים קרובות. אמו דוקא דאגה לו יום־יום לחולצה מגוהצת, אך בכך רק הגדילה את רושם החטטים. אין לי מושג מה עשה בכיתה כזאת, בתיכון כזה. מישהו הניח שאולי היה כסף רב להוריו. שנים אחר כך, באוניברסיטה, שמעתי שוב את שם משפחתו של מנשה. אבי־אבי־אביו, לפני ארבע מאות שנה, היה מראשי המקובלים בגליל, והשאיר ספרים חשובים. נצר מוזר היה מנשה.

המורים לא היו אדיבים ביחסם אליו. בסופו של דבר אף אחד בכיתה לא היה אדיב אליו. לא היינו ממש גסים, אבל האדישות שלנו היתה משוכללת מאד. היו אלף־ואחת דרכים להסב את הראש מפניו בדיוק כשפתח את פיו לדבר, או לזוז ממנו כדי סנטימטר איסתניסי אחד. היה משהו נכון באדישות זו שלנו. אפילו היום, כשאני כבר יודעת יותר על מנשה, עדיין מבינה אני את את הנכון שהיה בדבר. מנשה היה בטיפול פסיכיאטרי; מה שגילה, או ביקש לגלות לפנינו, לא היה אמת־שלו, של כל מאודו. עיקרו היה תמיד מוסתר, כל ביטוי שלו עבר אלף צנזורות, ובכך בעצם עלב בכולנו. תמיד היה בו משקע של משהו מתחמק, מתכחש, משהו היודע יותר טוב מכולנו, הבורר מה ראוי לנו ומה לא, ומחטט בדברים בהרבה מאד גוזמה כשהוא לבדו. לא רצינו לשמש חומר לחיטוטיו ולידענותו של מנשה. קטענו את מה שלא סבלנו, וגם אני בתוך כולם. בשביעית בזנו כולנו לעניני נפש. רצינו בגוף או ברוח.

ערב אחד חש כנראה מנשה בדכאון בלתי רגיל, והלך לבית הפסיכיאטר שלו לבקש עזרה. היה זה בית־קומות ענק, בעל מעלית מהירה. קרה המקרה ואיש לא היה בבית. מנשה המשיך לעלות עוד כמה קומות, ואחר כך, לא ברור איך, הפיל את עצמו לתוך חלל ארובת המעלית. עבר זמן עד שהבחינו בו, ועד אז הספיקו העכברושים לעוט עליו.

ועכשיו מה שקוראים החלק שלי בדבר. ביומנו של מנשה, כפי שסיפר לנו אחר כך מחנך הכיתה – והוא מכה על חטא, חיור ומזועזע כפי שלא היינו אנחנו כלל – נתברר שהיה מאוהב בי, מרחוק, וביום מותו כתב שבגלל הזלזול שאני מזלזלת בו אין עוד טעם לחייו. “ראיתי את האשה היפה ביותר בעולם, ויותר אין לי מה לחפש”, כך כתב. אחר כך היו לו גם טענות אחרות, אבל זו היתה הראשונה.

הייתי מופתעת מאד ומרוגזת מאד.

– זו אחריות כבדה, דליה, – אמר המחנך, – אחריות של כולנו, אבל גם שלך. אלהים חנן אותך ביכולת להשפיע על גורלות בני־אדם. אל תשתמשי במתת הזאת לרעה.

זה לא היה הוגן. לא עשיתי דבר כדי להביא על עצמי את אהבתו של מנשה, כשם שלא עשיתי דבר בשנים שאחר כך, ותמיד היה בכל האהבות הבלתי־נכספות, הבלתי־מבוקשות הללו משהו מעליב, מרתיע פיזית, מסליד, בעצם העובדה שמישהו נוטל לעצמו זכות לחלום עלי. וודאי לפרטי

פרטים.אחרי השיעור הקיפוני רבים.

– ודאי היה מאונן וחושב עליך, – אמרה אחת הבנות. – טינופת.

– את לא אשמה, הוא היה מופרע, עובדה שהיה בטיפול, ולא בגללך.

היה יום קיץ, האנשים הנדחסים באוטובוס הביאוני כמעט לידי התעלפות, ואני מהרתי הביתה להתקלח מכל הלכלוך של אחרים, שאינו נוגע לי, ולא יגע לי אף פעם. שלום לעפרך, מנשה, חשבתי כמעט בעליזות תחת קילוחי המים, – אנחנו עולים על הר גבוה, ואתה נפלת כבר בהתחלה. איזה בלתי זריז אתה, אין לי ענין בך, אלא רק במי שיגיע עד ראש ההר, יחד אתי. כי לי, מנשה, יש כוח עד ראש ההר, ויותר. עזוב אותי, אל תמשכני כמו טובע לתוך הדמיונות העכורים שלך. אני אגיע עד המקום הגבוה, הגבוה מכל, טהור־האויר, שכל הכבישים וכל הדרכים ייאספו אליו, אם רק אשרוק, כעדת כלבי ציד. אתה רואה, אני חיה. עד מלוא השמים הקיציים.

* * *

להורי היה מכר, בעל מכון כזה שיש בו הכל: הרזיה והתעמלות וקוסמטיקה ועיצוב תנועה וטיפוח ושאר ענינים של טיפול־נשים. עד היום איני יכולה לכתוב או אפילו לחשוב את המלה “מכון” מבלי שיעבור בי זרם דק, כמכת שוט, של חלחלה; קצתו נעים, קצתו בלתי נוח. אני זוכרת כאשר למדנו בבית הספר את תפילת שלמה, והפסוק “השמים מכון שבתך” סינוור אותי למשך שעור שלם. אחר כך קראתי במחשבותי למכון שלו בשם “השמים מכון שבתך”.

זה היה מקום נפלא להיות בו, להפסיק את הזמן ולהיות: נערות בחלוקי־עבודה ורודים טיפלו בנשים שעל הדרגשים, באדים של ריחות ניחוח, בקולות הטפיחה הקלים של יד על לחי, על גב, לקולה של מוסיקת־רקע חרישית, כשהוילונות מתנפנפים ברוח קלה. הנשים היו עירומות־למחצה, שערן קשור במין חגורה רחבה בגבול המצח; הן נראו כפסלי־חימר כבדים שידי הרבה שוליות של פסל מטפלות בהם ומעצבות צורתם. מדי הכנסי לשם, הייתי נאחזת שכרון קל, מין טראנס שחלקו אירוטי, חלקו חלומי. בבית די היה לי להזכר בפרט כלשהו משם, או אפילו לומר בלחש את המלים “מכון לטיפוח”, וכבר אני מרטטת, וכבר נגדשים־ובאים דמיונות של הרמון, של פלגשוּת, של סולטן אגדי ודוקא מכוער שמלמד אותי איך עוסקים באהבה, ומדגים לפני עם פלגש אחרת, כמובן חגורת־ראש, ותיקה, כדי שלא אבהל. ואני, בסערה של חשק וקנאה, לא תמיד ידעתי את מי אני רוצה באמת, אם את השולטן או את הפלגש הצוחקת. לא היה הבדל.

פעם בכיתה, במפתיע לגמרי, כשעמדתי ליד הלוח, אמר המורה “מכון ויצמן” – והמלה “מכון” הציפה אותי סומק, גל אדום, וכבר לא ידעתי מה הוא שואל אותי.

בעל המכון היה מרבה לבוא אלינו. נדמה לי שהיו לו גם עסקים כספיים עם אבי, שאבי לא הפסיד בהם כלל, לפי מאור העינים שבו היה מקבל אותו תמיד. יום אחד התחיל לשכנע את הורי שאבוא מדי פעם למכון.

– נו מה אתה רוצה לעשות ממנה? הרי היא רבע עוף מרוט. טפו, בלי עין הרע.

– היא יותר מדי יפה בשביל מלכת יופי, – היה בעל המכון משכנע אותם ברצינות, כמסביר להם ענינים של סחורה. – אנחנו נעשה ממנה דבר כזה, ששום מיליונר, שום איש חברה לא יתביש בה. הסתכלו עליה כמו שהיא עכשיו. יפה, נכון, אבל בשביל מי? בשביל מנהל חשבונות, בשביל מהנדס בעיריה, מכ־סי־מום. אולי צייר. אולי תהיה דוגמנית של סריגים, מכ־סי־מום. אני אעשה ממנה דבר כזה, שכל שנה היא תחליף יגואר.

– יגואר־שמגואר, – אמר אבי, – כמה זה צריך לעלות עם הנחה?

– שום דבר. זה רק מידידות. בשבילה – שום דבר. אני נהנה מזה, לקחת ילדה כזאת, בוסר, תסלחו לי, ולמסור אותה לספציאליסטיות שלי. זה כמו יצירה. אני רואה את התוצאה ונהנה. נו, דליה, תקחי אותי טרמפ ביגואר שלך?

– אני באמת לא יודעת, – אמרה התרנגולת, – מה אתה רואים בה. אולי אני לא מודרנית. כשאני הייתי צעירה, על דבר כזה היו מרחמים, כמו על יתומה עם שחפת.

– אז היא יכולה לבוא אלינו? הגידי כן, שרה. לא תצטערי.

– מילא, – אמרה אמי, – לפחות תעזרו לה להיפטר מהנמשים שלה, גם כן רווח נקי. ושתעלה במשקל.

שלשה חדשים הייתי באה למכון, והוא היה משגיח מדי פעם שיטפלו בי יפה. היה דואג שיראו לי עתוני אופנה עלית, שלא יהיה לי משעמם כשאני מחכה לגמר תורן של הנשים המזקינות, אלה שעור צוארן כמו משי עתיק, בהיר, שקוף, מקומט. דאג שאשתתף כשומעת־חופשית בקורס טיפוח התנועה, כשאשה קטנה, מכשפית ונזעמת צועקת על הדוגמניות, כולן מבוגרות ממני, ומעליבה אותן ממש, לשים לב לידים, לא לפסק, לא לגרור את הישבן על הרצפה כמו לינדה מהנמל. כל זה לא עניין אותי במיוחד וגם לא הפריע לי. היה בכך אפילו שעשוע, מה גם שבכיתה לא נקלטתי עדיין באותה שנה, ואחרי הלימודים לא היה לי מה לעשות אלא לקרוא או לישון. במכון היתה לפחות אילוזיה של חיים.

כעבור שלשה חדשים הוא עיכב אותי בתירוץ כלשהו עד שיצאו כל העובדות, וביקש שאמתין עד שיכבה את כל האורות ויסגור את הבית. חכיתי. הייתי אפופה ענן כבד, מהמם, של ידיעה־מראש ושל עצב נורא. היתה זו מיטה מלוכסנת־במקצת במראשותיה של המכון הקוסמטי, מיטה צרה מאד, ועליה סדין ורוד ושמיכה ורודה־סגולה, ופלסטיק עבה פרוס במרגלות. משום־מה חשבתי על מיטות של חדר ניתוח או של גינקולוגים. עיני היו פקוחות. נדמה לי שלא זעתי כלל. לא נעניתי לא לזהירות שלו, החלושה כלשהו, ולא להכרת־הטובה אחר כך. שכבתי והיה לי קר. הוא מלמל עד כמה הוא מאושר, ומודה לי, ומיני שטויות כאלה, ואני חשבתי שהרי קר ולח לי ברגליים, ולמה אינו מכסה אותי במקום לפטפט. העצב היה תהומי. אני זוכרת שנדף ממנו ריח בושם, ומגע לחיו היה חלק ורך הרבה יותר משצִפיתי. הכל היה קצת חלקלק, קצת חלוש, קצת מרוחק ממני, כעל כוכב אחר. התלבשתי בשקט והלכתי הביתה. בלכתי לישון, שרויה הייתי בדכאון כבד. חשבתי: כמה מוזר, הנה יש לי מאהב עוד לפני שהיתה לי חבֵרה בחיי.

המשכתי ללכת למכון. לא היה בי כוח להפסיק. פשוט, אחרי הלימודים לא היה לי מה לעשות, ואף לא חשק לעשות. הבנות העובדות במכון, דברי הרכילות שלהן, מעט הפינוק שפינקו אותי, השעה ששתיתי אתן יחד קפה ושמעתי את סיפוריהן, כל זה היה לי מעין־ידידות. את המכון עצמו אהבתי. אהבתי את הנקיון המוחלט, את ריחות הבשמים, את המשחות, את כל העיסוק הזה שנראה לי שקט ומבוגר יותר מכל עיסוקי בני גילי. נשים מזקינות באו והלכו. עלה בדעתי לא פעם שהמכון הזה הוא בית־בושת לנשים. כאן הן קונות בכסף את הנחוץ להן ביותר: את הידים החזקות המטפלות בגופן.

היה שם גם חדר צילומים, שבו היו הדוגמניות צריכות לשכב שעה, שעתיים לפני הצילום, עד שיפוגו מעורן סימני הכתפיות והכפתורים והגומיות למיניהן, עד שיחזור העור לחלקתו, ואפשר יהיה לצלם. את הדוגמניות לא אהבתי. שכבו שם ועישנו, במזג רע, בלי הומור. החדר היה מלא אביזרים: כובעים, שלשלאות, צעיפים, כדים גבוהים, פרח חמנית מלאכותי גדול. הצלמים צעקו עליהן לא־פעם. רובן היו רעבות, וכולן עיפוֹת עיפוּת מתמדת, לאה, חסרת תיאבון חיים. אחר כך היו מתלבשות, ברשלנות גמורה, חגורות מעילי הגשם שלהן נגררות על הרצפה, ושותות קפה שהבנות הכינו להן, חזק ובלי סוכר. עד היום, כשאני רואה מודעה ועליה דוגמנית מחייכת, ליד אחד מאביזרי הצילום הללו, אני חשה מיד בריח הקפה המר, רואה את בד־הרקע ואת נורות־ההבזק המשומשות על הרצפה, וחשה כמועקה פרטית שלי את מלוא משקלן של השעות הארוכות, המשעממות, של המתנה. כמו המתנה של להקת מכרסמי תבואה. בעינים מתרוצצות.

כמעט כל הדוגמניות חיזרו אחרי בעל המכון. הוא לא נראה להוט אחריהן. הסביר לי פעם שעורן מקולקל מרוב איפור וחוסר תזונה, שהן נשים תותבות, ו“זה לא בשבילך, דליה”.

פעם בכמה ימים היה מבקש ממני שאשאר, אעזור לו לסגור ולנעול את הכל. הייתי נשארת. לא ערערתי אפילו על המיטה הצרה, הקשה. לא נשתנה דבר. ולי לא היה שום ענין אחר לענות בו.

באביב התחלתי לגנוב מהמכון. לא הרבה, ולא לעתים קרובות. פעם היתה זו צנצנת משחה, פעם צלוחית איפור עינים, פעם אחרת, לשם ספורט, אחת המנורות הקטנות שליד חדר־המנוחה. מנורה זו, אגב, זרקתי לירקון. גם בגניבות האחרות לא השתמשתי, בעצם. איני יודעת עד היום למה גנבתי. היה זה דחף, כאילו אני לוקחת את מה שמגיע לי, דבר שהוא שלי. שכרי. בבית הייתי תמהה על עצמי, מחליטה להפסיק – וכעבור שבוע שוב גנבתי.

יום אחד הרגשתי פתאום שהדכאון הלך והצטבר בי יותר מדי, שהרחקתי יותר מדי לעולם שאיננו שלי ולא של גילי – וידעתי שלא אלך יותר למכון. פטורה אני. העול ירד. ניסו לשכנע אותי שאחזור לשם.

– הזדמנות כזאת, ועוד חינם, הרי את צריכה להודות לו כל החיים, ומה את עושה במקום זה? קונצים!

בעיפות, מבלי שהיה באמת רצון מסויים ומוגדר, הודעתי להם שלא אלך לשם יותר. שאני עסוקה בלימודים.

– לימודים, זבובים בראש, זה מה שיש לך.

הוא המשיך לבוא לבית הורי בערבים, אבל לא שאל אותי מאומה. הבין. לאט־לאט, בראותי אותו, היה מצטבר בי כעס וטינה, שלא הופיעו קודם. הייתי לוקחת ספר ומסתלקת משם, כדי שלא אסטור לו פתאום, והוא מביט אחרי בעינים עצובות, חכמות. פעם בא עם אשתו. אשה נאה. הזמינו אותנו לבר־מצוה של בנם הצעיר.

בקיץ יצאתי למחנה עבודה עם הכיתה, נקשר קשר של צחוק ביני לבינם, ושכחתי לגמרי את הליטופים הארוכים הקלושים הללו, הבלתי נעימים, את ריח הבושם ואת הלחיים הקרירות, החלקות, ואת העינים החכמות. כאלו היתה זו נערה אחרת. השנתים האחרונות של בית הספר היו טובות. מאז פרשת התאבדותו של מנשה חדלו הבנות איך־שהוא להסתיג ממני – ואולי היה זה מפני שהבנים, חיות צעירות ורעבות אלה, מלאי קולניות וחוסר מנוחה ומרץ שיכול להרים עולם, חיזרו אחרי כולם בלי יוצאת מן הכלל, בדמוקרטיה גמורה, ובעצם לאף אחת בכיתה לא היה משעמם לקראת הסוף. כתה מלוכדת, אמרו. אחר כך התחילה הכתה אפילו להתגאות בי. בנשף הגמר הכתירו אותי למלכת היופי בלי שום ויכוחים, להיפך, עוד רצו אחרי הצַלָם:

את דליה שלנו צילמת? ראית כמה שהיא יפה?

בערב ההוא, בנשף הגמר, היתה מין אחווה גולשת, גועשת עוברת על גדותיה, ובתוך אחווה זו הייתי נכס כיתתי, בדיוק כמו אילה הפסנתרנית, בדיוק כמו הקבוצה הרועשת המתגיסת לצנחנים, בדיוק כמו שני הנערים שבאו לנשף הגמר עם רשיון־טיס פרטי שזכו בו במועדון תעופה. אם כל השנים שקודם הייתי בגלקסיה אחרת, מרחקים קוסמיים וערפיליות קוסמיות ביני לבין כולם, הרי בערב יחיד זה היה הכל יחדיו. הכל כאן.

אחר כך הפסדתי את המלחמה החשובה ביותר בבית הורי. אבל היה זה ההפסד האחרון. הם לא הרשו לי ללכת לצבא. אמי אימה בהתאבדות. נפנפה לפני את הזרוע עם הצלקת המחוקה, שהצמיחה בשר פרא, והודיעה לי שהיא תתאבד בקפיצה מהגג, ואבי ימות ממחלת לב, ודם שניהם יהיה בראשי. היתה מלחמה איומה, שנמשכה מספר חדשים. איני יודעת עד היום איך ויתרתי להם. אבל ויתרתי. אבי דאג לשכנים אדוקים, שהעידו על הדתיות שלי כביכול. בלב כבד ובסומק כבד שיקרתי לשואלים בלשכת הגיוס, ויצאתי משם עם השחרור. תמורת כל הבושה הודיעו לי הורי שהם מעניקים לי למודים באוניברסיטה. וכשאמרתי במפגיע שאם כן, אז רק בירושלים, נכנעו.

נרשמתי ללימודי היהדות.

סיפרו לי על דירה קטנה, השיכת לאשה גרושה, המבקשת להשכיר את מחציתה, כלומר חדר שינה וזכות שימוש בחדר האמצעי, שהוא חדר המגורים. לא התלהבתי מהענין של אשה מבוגרת, גרושה, אך הלכתי לשם. היתה שעת אחר־הצהרים, ואני הייתי עדין הלומת אבניה ואנשיה של ירושלים, שבאותם הימים נראו לי כפסיפס אחד; שורה אחת: אדם־אבן־אדם, שורה שעליה: אבן־אדם־אבן. לראשונה ראיתי שיש צבעים לצל. עץ עבות, בקצה טלביה, הטיל תחתיו צל ירוק־אפור, ועץ שני, דק, שעפאיו הצטלבו עם פארות העץ העבות, הוסיף סירוג חום בהיר, דהוי. בתל־אביב אף פעם לא היה צבע לצל. למדתי את צבעי ירושלים בלכתי: את רקע האבן, ואת כל גוני הזית שמעליו, מן הירוק־החדש, עד החלודה. והכל מהול באותו צבע אבני, שהוא לא רקע, אלא נסך, משהו שנמסך בכל, מערפל הכל, יוצר הילה סביב כל חפץ, כל בית, כל ראש־אדם קרב ממול. עיר מלאה. מלאה ולא דחוסה, לא מחניקה, כאילו מחיצות אבן בין פרטיות לפרטיות, זו מעל זו, זו מתחת לזו, ולכולן יש מקום.

כמה שהעיר הזאת יפה, חשבתי בלכתי. מי יודע אם תהיה טובה אלי.

האשה הצעירה שפתחה את הדלת מצאה מיד חן בעיני. היה בה משהו משל סבתא־תירס של בובת תיאטרון, גוצה, עגולה, חטמה מחודד, הבעתה פקחית מאד. עורף עבה, ותנועות בישניות, זהירות, תנועות שאין בהן זלזול. ידים גמלוניות במקצת, גדולות מאד.

בתקופה ההיא היה לי משחק: כל אדם שהכרתי הייתי ממקמת בדמיוני לפי מקומו בשבט. כאילו כולנו שבט קמאי ולכל אחד מאתנו תפקיד. אני הייתי פלגשו של ראש השבט, וזה היה עצוב, כי לא ידעתי להיות שום דבר אחר. בעלת הדירה המיועדת שלי נראתה לי מיד כמו רוקחת העשבים של השבט. יושבת לבדה בבקתה, ואמהות עם ילדים וגברים חולים באים לקבל אצלה מרקחות עשבי־מרפא. קצת מכשפה, ודאי, יבשה, טובה, קצת יודעת דברים שאף אחד אחר אינו יודע.

– קוראים לי יוכה, – אמרה בקול נמוך, בגרון לחוץ במקצת, אותו קול שמפתחים אנשים ביישנים הנמצאים הרבה בחברת אחרים ונאלצים לדבר הרבה. – מי ששונא אותי, קורא לי יוכבד.

– אז מי שנא אותך כשנולדת? – שאלתי לפני שחשבתי אם ראוי לשאול, כבר, מיד, ברגע ראשון של היכרות.

יוכבד פרצה בצחוק.

– בחורה חכמה. זאת הבעיה שלי, עלית עליה ישר. ואת מסתדרת עם הזקנים שלך?

משכתי בכתפי.

– שילוב הדורות, מה?

– שילוב הדורות.

– לומדת באוניברסיטה?

– עוד לא התחלתי.

– מה?

– תתפלאי. תלמוד ועוד כל מיני דברים כאלה.

– קוּרבא דרבנן, – פלטה יוכה, ומיד הביטה בי באלכסון, חוששת מאד, שמא נעלבתי. אבל אני פרצתי בצחוק. כבר היה ברור שיוכה ואני לא ניאלץ לתרגם את עצמנו זו לזו, ומה שאיפיין את פגישתנו הראשונה, הוא שאיפיין את היחסים להבא: כל התפרצות מותרת. לא היה לנו פחד זו בפני זו. גבול התוקפנות ההדדית היה מוכר, מנוחש, ולא היה צורך לחשוש, או לצנזר. מימי, מימי לא הגעתי לכלל יחסים כאלה עם גברים. לא עם ראשי השבט, ולא עם הצידים, ולא עם ציירי המערות, ולא עם האורגים או הכהנים.

– למה יהדות? – שאלה יוכה בסקרנות.

למה יהדות. שאלה טובה. גם זה היה, איך שהוא, נגד הבית שגדלתי בו, נגד כיעור החגים על בולמוס הקניות שבהם, נגד המלים הסתמיות, הכוח העליון הסתמי, שלא היה עליון אלא רק קצת־קצת חזק יותר מהם, הבדל שאינו מהותי, לא הרבה יותר ממנהל חברה, מליונר. אבל לא רק נגד. גם כעין חיפוש. וזאת הבינותי רק בשעה שנסיתי להשיב על שאלתה של יוכה. אני רוצה, אמרתי בהיסוס, אני רוצה יותר מכל לדעת מה סוף סוף חולף, ומה אינו חולף, מה נשאר לנצח. כל התצלומים האלה של אמא שלי. מה זה אומר. אם משהו. אני רוצה להיות בטוחה לגמרי שאני בצד הנכון, בצד המכיר את הנצח. אצל אלוהים, אם צריך.

יוכה לא צחקה.

מאוחר יותר בערב, אחרי שהבאתי את חפצי, ויוכה עשתה קפה, שאותו שתינו בחדר־המגורים שבאמצע, סיפרה לי יוכה מה שידעתי כבר, שהיא גרושה.

– אל תבהלי, זה ארך בערך שבוע. הייתי בת שבע־עשרה, ועֶגלה נוראית. לאמא שלי, את מבינה, יש נסיון רע בנישואים לבן משפחה עיראקית. היא עצמה אוסטרית. אז היא החליטה שאין ברירה אלא לחתן את הבת היחידה שלה עם אוסטרי. איפה מוצאים היום בחור אוסטרי, תשאלי? סמכי על אמא שלי: מצאה. בן של מכרה שלה, שהיתה יושבת אתה בבתי קפה כל יום אחר הצהרים. בקושי מצאה את אבי להודיע לו על המוגמר. את מבינה, מיום שאני זוכרת אותם, הם חיו חודש אחד בשנה יחד, אחר כך רבו והיו אחד־עשר חודש לחוד, וחוזר חלילה. שש־עשרה שנה ויותר חייתי ככה. מזל, לפחות, שלאבי היה כסף. את הדירה הזאת הוא קנה לי. לאמי לא היה כסף, רק מיגרנות. את רואה מה זה להיות אשתו של פראֶנק, היתה אומרת, זה לא בשבילנו, התחתני עם בחור אוסטרי, שיתיחס אליך כמו אל מלכה, ג’נטלמן. בקיצור, היא והמכרות שלה מצאו את פראנצי. אמרו שהוא מוסיקאי. בחור אוסטרי, זה מתאים. אבל הוא בסך הכל ניגן כלי הקשה בתזמורת של חתונות. לא הצליח בשום מקום אחר. גר עם אמא שלו. בקיצור, עשו מהומות, הלכו לרבנות, חיתנו אותי. בקושי פציתי פה.

– איך הוא נראה?

– פראנצי? צח ואדום. שמנמן. גדול. תלתלים שחורים. השפה התחתונה אדומה מאד ורטובה. היה לו חתול. ותופים.

– יוכה!

– נו, מה את רוצה, העיקר שהוא לא היה פראנק. אמרתי לך שהייתי עֶגלה. כל הנשים האלה הפחידו אותי עד מוות. בקושי הסתכלתי עליו עד לחופה.

– נו?

– נו, ואחר כך לא ידעתי מה לעשות אתו, אבל גם הוא לא ידע בדיוק מה לעשות אתי. בערך שבועים זה נמשך ככה, קצת פחות, עד שאפילו אני העגלה הרגשתי שאני אמנם לא יודעת מה זה, אבל זה ודאי לא זה, ובוקר אחד הוא ישב ואכל אבטיח, והתברר לי בבירור גמור שאני לא יכולה לסבול את הצורה שבה הבחור הזה אוכל אבטיח, אבל כל כך לא יכולה לסבול שאני הולכת. וזה דוקא התאים לו מאד, כי הוא ממילא כעס שאני מגרשת את החתול שלו מהמיטה ולא מטפלת בו יפה. והתופים שלו עיצבנו אותי. אמרתי לו שנשבר לי. עד שאזרתי אומץ, אל תשאלי.

– איך הוא קבל את זה?

– בשקט. בשקט מוחלט. אמר לי שהכל יהיה כפי שאני רוצה, הוא לא רוצה שום דבר מהבית, ממש כלום, רק את מברשת השינים שלו, אם אני מרשה לו לקחת רק את מברשת השינים. גמגמתי לו שכמובן הוא צריך לקחת כל מה ששייך לו, החליפות והכל, ותוים של התזמורת, וכן הלאה, אבל הוא אמר לא, הוא לא רוצה שום דבר, באמת שום דבר, רק את מברשת השינים. אם אני מרשה לו. ואז לקח שקית פלסטיק גדולה, הכניס לתוכה את מברשת השינים ואת מכשיר הגילוח, ואת הבקבוק הגדול של קצף גילוח, ריח לבנדר, אם לא איכפת לך, והתחיל לשבור בשקית הזאת את כל החלונות בבית. לאט לאט, בלי להתרגז, בשיטה. אחרי שגמר עם החלונות, הניף את השקית גם עלי. אז ברחתי לחדר המדרגות. שכנים החביאו אותי. קראו למשטרה.

– באמת באה משטרה? עם נידת והכל?

– ודאי שלא. אמרו בטלפון גברת זה סוּכסוך משפחתי, בסוּכסוך משפחתי אנחנו לא מתערבים.–

וראית אותו אחר כך?

– ברבנות. זרק לי את הגט ומיהר מאד כי החתול נשאר לבד. אמא שלו מרוב צער הלכה לבית הבראה.

– ומה אמרה אמא שלך?

– מסכנה. שפכה הרבה דמעות. באמת, יוכה, אמרה לי, אני רואה שגם אשכנזי זה לא טוב, יוכה.

– ואחר כך?

– אחר כך הלכתי לצבא, והייתי קצינה בצנחנים.

– ועכשיו?

עכשיו זה מסובך. יש דניאל. עוד תכירי אותו. נשוי. שני ילדים. סיפור עצוב. והכי עצוב שאני אצלו מוסד סעד. אני עוסקת בעבודה סוציאלית, דרך אגב. מסתבר שגם בחיים הפרטיים. את יודעת שלא אמרת את שמך?

בלילה יצאתי לחזות בבתי העיר, ופתאום נראו לי נסמכים זה כל כתפו של זה, שכן על שכם שכן, מפני הלילה הכבד. בבתים היו אורות רכים; פסיפס־היום של אדם־ואבן נעלם, והופיעו גושים של חשכה, כל גוש שונה, אפילו צבע החשכה שלו שונה. אור פנס מחורר נשפך כחוטי שרך על בליטות קיר האבן. היה יפה עד מחנק בגרון. הרוח נשמה. לראשונה בחיי נדמה היה לי שאני בבית.

באותה תקופה הייתי רדופת־חלומות. לילה־לילה חלום גדול, קשה, חלום שיש לו משקל, כאילו נפרצו בתוכי מחסנים רבים. מצאתי את עצמי מקדימה לישון בערב, מרותקת לאותם חיים־שמעבר־לחיים. והחלומות לא הכזיבו: הם הופיעו תמיד. פעמים אחדות חלמתי שאני מכה את הורי מכות קשות, בלי רחמים, חובטת בפנים המטומטמים בתחושה איומה ומשחררת של עונש שמגיע להם סוף סוף, מגיע להם. לפעמים קדם לכך פרק־חלום על התערבות כלשהי שהם מנסים להתערב שוב בחיי, להשתלט, לאיים, לילל את ילולי ההתאבדות. הייתי חובטת בהם בחלומי, וקמה בבוקר, בוהה וסחוטה, אבל בדרך כלשהי מחלימה.

הרבה פעמים הייתי בחלומי במושב, בבית הספר היסודי, ובחלום אני חייבת לשבת עם הכיתה ולהבחן על משהו, שכבר שכחתי מזמן, אף על פי שאני כבר גדולה ולומדת באוניברסיטה – והנה אני יושבת ואיני יודעת כלום.

ומדי פעם בפעם אותו חלום מפחיד, כבד מכל שידעתי, ארוך ומיסר: הרגתי אדם. לא שהרגתי מישהו בחלום. החלום היה מתחיל תמיד לאחר מעשה. בתחושת אשם איומה, משהו שאין לחזור ממנו, והוא כבד מנשוא. תמיד היה הדבר נפתח אחרי הרצח. הייתי מהלכת ברחוב בחלומי, הולכת ללימודים ויושבת עם כל השאר, אך אני שונה מן השאר, כי רצחתי והסתרתי. לפעמים נדמה היה לי שעשיתי שטות, שהסתרתי לא כיאות, ועתה יתברר הכל. ידעתי בחלום שתקופת ההצפנה וההסתרה לא תהיה ארוכה, שעוד מעט יתפסו אותי, וזה סוף חיי. ידעתי שהבאתי על עצמי משהו איום, איום מלצעוק. החלום היה מתנהל בשתיקה כבדה. הכל אבוד. במו ידי איבדתי הכל. לא רק מישהו סתם הרגתי, אותו מישהו שתמיד נדמה לי שאני צריכה לדעת בעצם מיהו, ואף פעם איני יודעת, – אלא גם את העתיד שלי קיפדתי. ומעל לצער האובדן, תמיד אותה מועקה שאין גדולה ממנה: האשם. כאלו הכל קרה באמת. הייתי מתעוררת באותה תחושת אשם, ובוכה, כמי שבוכה על חייו שאבדו, ויוכה לפעמים היתה שומעת ונכנסת אלי בפיג’מה פרומה ואומרת מלה טובה.

והיו גם חלומות של חדרים־חדרים אין סוף, כולם נפתחים לפני, כולם שלי, באיטיות הדורה של טקס. אבל בחלומות האלה אף פעם לא היו אנשים.

באוניברסיטה אני מאושרת. לא תמיד מקשיבה בעיון. תחושת עדנה. אני מוקפת מלים, שוקעת בים של מלים, אוֹריות, חכמות. קול המרצה עולה ויורד חליפות, נגינת־דיבור שמעולם לא שמעתי, לא במושב, לא בבית, לא בבית הספר. אני יודעת: כל זה קורה לי באמת, במוחשי, במציאות, אני עטופה מעיל של תרבות. אף על פי שיוכה שואגת תמיד כשאני משמיעה מלה זו. טוב לי. בבחינות אני עוברת איך־שהוא. לובשת חולצה לבנה חמורה וחצאית שחורה צרה, ועושה מה שיוכה קוראת “פרצוף מאדונה”. כל מה שלמדתי במכון עוזר לי עכשיו. לפעמים זה ההבדל בין ציון שש לשבע, או שמונה.

ויותר מכל אוהבת אני את הצורה בה אני עשויה. בחוכמה. ראיתי בראי את הקו היורד מן האוזן אל הכתף, קו נפלא. קימור מדויק של רוך חי. והאוזן, כלי יקר, מעוקל וחכם. הנשימות העלו לאט־לאט את חלקת העור, עֲלֵה־וָרֵד. חומי מדויק, חום־חיים. אני אוהבת את גופי. נדמה לי, שהנורא מכל יהיה אם תיקטע לי פעם יד. יד נפלאה כזאת. אם תיקטע פעם, החלטתי בלבי, אחנוט אותה ואחזיק אותה לידי תמיד. יד של בהט. כשאיש אינו רואה, אני מנשקת את אצבעותי אצבע־אצבע.

בא החורף, והקור שהיה חדש לי, ובשל הקור והגשם אירע פעמים רבות שחבר שבא ללמוד נשאר אצלי. מגע העור תמיד היה נעים. בפעמים הראשונות היה נדמה לי שאני מיטהרת מהמכון. אחר כך כבר לא היתה למכון חשיבות. השאירו אצלי תקליטים, ספרי שירים, מהדורה נושנה של וולטיר. מי שראה עצמו מומחה לקפה, היה עושה קפה. לימדוני קפה ירושלמי, של סטודנטים: חלמון הביצה בפנים, יחד עם חצי כוסית משקה חריף, וקצף החלבון צף מלמעלה. לפעמים היתה יוכה מצטרפת. אומרת שאנחנו מַצעירים אותה. בדיוק באותה תקופה קרה משהו בינה לבין דניאל, שמצא כותל־מערבי אחר, והיא היתה שותה הרבה ומדברת בצורה סרקסטית, כראוי לסבתא־תירס. אמרה שאולי תלך לאשתו של דניאל ותיסדנה ביחד אגודת נבגדות דניאל. מס חבר והכל. כי מי שבוגד באשתו, בעצם למה שלא יבגוד בפלגשו? צריך לחוקק איזה חוק. אני זוכרת היטב את היום שבו ישבנו שתינו בחדר האמצעי אחרי הצהרים, יוכה עסוקה בתיקי הסעד שלה ואני בשעורי, כאשר היתה מכה פתאומים של רוח סועה, מטח־גשם, ושתינו יחד רצנו להגיף תריסים. יוכה סגרה הכל, הסתובבה אלי בפנים רטובות, אם מגשם או מדמעות, לא ידעתי, ואמרה:

– טוב, אז מעכשיו שיהיה לו הגשם שלו ולי הגשם שלי.

אני לא אהבתי איש.

אם היה ענין גועלי במשך התקופה הזאת, היה זה ענינו של מיילס. דוקטור מיילס. מרצה. נער־קולג' אנגלוסכסי מגודל, ממושקף, בעל פה רופס, עניבות עור, מקטרות, כתפים רחבות של שחקן בייסבול, ואוצר־מלים מובחר. מובחר, זו מלה שתמיד הלמה את מיילס. במבטא אמריקני. אף פעם לא יכלתי לסבול את המבטא הזה, את ההיגוי המוגזם, הזהיר של תנועות, תמיד שלשה־ארבעה טונים מסתובבים ואינם קולעים ישר, בבטחון, לטון האחד. את הצורה שבה לכל הברה אותו משקל, חדגוני לחוץ. את איטיות הדבור, הסדיסטית כמעט. בכלל אני שונאת אנשים שמדברים לאט. את אי־היכולת להפטר מה־ר' הרטובה, רבונו של עולם. אצל מיילס בלעתי את כל זה בשקט.

מיילס היה תינוק כחול־עינים, שאהב להיראות אתי בבארים של ירושלים. בלילה בקינג־דיויד. לפנות ערב באינטר־קונטיננטל, לעת שקיעה מתוכננת, כשהוא בולע את הנוף בצורה מתוכננת ורושם אותו לפניו כמי שמאגד חברות ורושם את יתרונותיהן. רק כעבור חודשים, כשהכל נגמר, ידעתי כמה הרגיז אותי מיילס. אז הערכתי אותו, בעיקר בשל העובדה שלא נגע בי. כמעט.

– את, דליה – היה מלמד אותי בקפדנות, – יצאת ממצב של ברבריות ועוד לא נכנסת למצב של ציביליזציה, ולכן אולי אינך מבינה למה אני יושב על ידך ולא בולע אותך. אני פשוט לא מתכונן לעשות שום דבר שלא יהיה הוגן כלפי אשתי.

מיילס שמר על המוסר והיה הוגן כלפי אשתו במכונית שברולט גדולה, הרבה ערבים, הרבה לילות.

למה יצא אתי כל כך הרבה? חלק מכך היה ודאי יצר פיגמליוני שנמצא בו ללמד אותי ו“לעצב לי את המנטליות”, כפי שהיה אומר. יוכה, שתמיד היה לה יצר לנתץ את ההילה מעל עניני מין, טענה שאין לו די לתצרוכת ביתית, לכן הוא רוצה ליצור רושם של עוסק באכספורט. לי נדמה היה לפעמים שהאמת היא שאינו סובל את חברת אשתו ובנו הקטן, שאין לו שמץ סבלנות לנוכחותו.

פעם פעמים טלפן מביתי אל אשתו. דיבר אתה באותו קול קפדני, אטי, כשהוא נותן משקל מיוחד לשמות החיבה הנוראים: בייבי, דרלינג, קוקי, הוני. בפרצוף רציני מאד. קוקי, אני שותה קפה עם תלמידה שלי, ואבוא בסביבות שש, אנחנו עוסקים בסוגיה של קירקגאר. תמיד נזהר לומר באנגלית, סטיודנט, שלא יידעו אם הכוונה לתלמיד או לתלמידה. הוני, אני מבין שהילד מעצבן אותך, אבל הרי את יודעת שאסור לנו להכריח אותו.

הילד היה בן שש, ולקוקי – ששמה האמתי מארשה – אסור היה, לפי פקודת מיילס לכפות עליו את הסיר. מיילס לא היה מוכן, כך אמר, לגדל אדם קונפורמיסטי, רק מפני שהוריו התעצלו לנגב קצת לכלוך. הוריו, זו גוזמה, כי מיילס מימיו לא ניגב את הלכלוך. יוכה אמרה פעם: זהו, הוא מלמד את הילד שלו שלשוּם מעשה שהוא עושה אין בעצם תוצאות, וזה עולמו של מיילס עצמו.

מיילס תמיד נתן הוראות בטלפון. כששאלתי אותו פעם, אמר:

– התפקידים בבית שלנו מוגדרים. יש עבודות של אשה ועבודות של גבר, ואני לא מוכן ליצור אצל הבן בלבול בין דמות האב ודמות האם. זה רע מאד בשבילו. אני מנסה לגדל את בני בצורה נאורה.

האמת היתה שהוא בילה אתי באותה תקופה כל כך הרבה זמן, שאין לי מושג מתי בעצם הוא מנסה לגדל את בנו, חוץ מאשר בטלפון. הרבה פעמים היה ממתין ליד הבנין שבו למדתי, עובר כאילו לתומו, ואפילו ארוחות צהרים התחלנו לאכול יחד. מיילס פיזר כסף, במופגן. הוא אהב להיראות אתי, אהב את הרכילות שהתחילה מיד. אמר לי שהוא שמח מאד שאינו צריך להגיד לי איך להתלבש. אשתו, אמר, היא בחורה נפלאה, בת פרופסור, אבל אינה מקפידה בלבוש. ואילו עלי רואים מיד שבאתי ממשפחה טובה. עצם שבתו מול העיר העתיקה, ספל התה מוחזק בצורה אנגלית מאד בידו, היה בו משום הפעלה מכוונת, כאילו הוא, בעצם שבתו כך, משנה במקצת את הנוף. מיילס היה אחד מאותם אנשים, שבשבתם בתוך נוף, הם מדברים. אני יודעת היטב שאחד מקסמיו של זמי, אחר כך, היתה שתקנותו. זמי היה מביא אותי לחוף רשפון הריק, שבו סירה נושנה טבועה משמשת חורבת־דגים, או רחוק רחוק, למעלה הסיירים, ומשתתק. מיילס דיבר. אלוהים, כמה הוא דיבר. על הסטרוקטורליסטים, על מרכוזה, ועל פרום, ועל ויטגנשטין. כיון שהייתי חסרת השכלה לחלוטין, שתקתי וספגתי. היה בכך ניצול שניצלתי אותו, וידעתי זאת היטב. סחטתי ממנו ידיעות, ביטויים, תמציות של דברים שאנשים בני תרבות צריכים לדעת, ושעות של הרחבת־הדעת בבארים היקרים, במסעדות השקטות. מיילס ידע לאכול אוכל סיני במקלות (“אחי שירת, בדרגת קצין כמובן, בצבא ארצות הברית ביפן”), ולימד אף אותי לעשות כן.

כשהייתי חוזרת הביתה בערב, ודלת השברולט נטרקת אחרי למטה, היתה יוכה לפעמים תוחבת ראשה בדלת, מצחיקה, מיואשת, סבתא־תירס חביבה שנחיריה נתלבנו מרוב עייפות כמו שיש, ופולטת ענני עשן:

– מיילס לא עולה?

– לא עולה.

– יצמחו לך קורי עכביש.

היתה שמה לידי תפוח, או ממתק, שוכחת לכבות את הסיגריה, וגוררת רגליה לישון. יוכה עבדה באותם הימים בעבודת־שדה סוציאלית ורגליה היו נקצצות תחתיה בערב. קרסוליה היו חלשים. לבושה היתה בבית כמו קיבוצאית, חלוק פרחוני, ולרגליה זוג גרבי גבר עבות ונעלים גבוהות. איך־שהוא תמיד נדמה היה לי שבכל האפרוריות שלה, בכל חוסר שימת הלב שלה לעצמה, היתה ירושלמית הרבה יותר מכפי שאצליח אני אי־פעם להיות. אני הייתי קצת יותר מדי צבעונית לרקע הזה. יוכה היתה שיכת, אבן מאבני העיר, אני הייתי אורחת.

פרשת מיילס נסתימה כפי שידעתי שתסתים, באורח מכוער. יום אחד אחז בי כאב שינים. הבוקר עבר איך־שהוא, אבל אחר הצהרים נעשה הכאב קשה מנשוא. פני התנפחו. יוכה לא היתה בדירה, ולי לא היה ברור איך אגיע אל רופא השינים. בלית ברירה, טלפנתי לביתו של מיילס.

– מי? דליה? במה אני יכול לעזור לך? – קולו נעשה פדנטי, מבוהל.

הסברתי לו איך־שהוא. אתה לא מוכרח להחזיק לי את היד אצלו, מיילס, אמרתי, רק פשוט אין לי מי שיסיע אותי עד שם.

– אני באמת מצטער מאד, – קולו נעשה עוד יותר פדנטי, – יש לנו מסיבה הערב ואני צריך לעזור לאשתי בהבאת משקאות. הייתי עוזר לך ברצון, אבל את מוכרחה להבין שאי אפשר כעת. ולא הייתי רוצה לראות בכך תקדים שהתלמידים מטלפנים אלי הביתה.

הייתי הלומת רעם.

– מיילס, השתגעת?

– אני מיעץ לך להזמין מונית, ואני מאחל לך החלמה מהירה.

הזמנתי מונית. הרופא, משראה אותי, קבלני מחוץ לכל לתור הארוך, ומבלי לאבד זמן נטל אזמל ופתח מורסת־ענק. ההקלה היתה מידית. שכבתי אחר כך אצל הרופא על הספה, אשתו מרטיבה את מצחי במי קולון, עד שכוחותי חזרו, והגעתי הביתה, שם קבלה אותי יוכה בדאגה של ממש. אדון מיילס, הסברתי לה, יצא עם כל המוגלה.

ואחר כך אמרתי לה:

– מה שיש לי להבין בעולם, יוכה, כנראה כבר לא אבין דרך גברים. יוכה חייכה בספקנות. לדעתה, אין לנו דרך אחרת.

כתום השנה הראשונה היה קיץ נפלא. בעמידה לטרמפ פגשתי קבוצה של סגני משנה מן הצנחנים, אשר שאלוני לאן אני נוסעת. אמרתי שלתל־אביב. אמרו: למה שלא תבואי אתנו לסחנה? למה לא, חשבתי – ונסעתי אתם לסחנה.

הם היו בחופשה של שבועים. אחרי הרחצה בסחנה, החלטנו כולנו שאין כל טעם לעשות תכניות – ובמשך שבועים נסענו לאן שרצינו, אכלנו כשהתחשק לנו, והם ראו ענין של כבוד לעצמם לשלם בעדי בכל האכסניות למיניהן, בתנאי שבנסעי אתם, תמיד אפזר את שערי. כתום השבועים נראיתי שזופה כאגוז, שערי היה במצב חמור, אבל היה טוב – כאילו גנבתי פרק־זמן שלעולם לא אצטרך להגיש עליו חשבון. הם לימדו אותי לדוג ולשתוק, לעשות “מחבת” – מלעיל – של קופסאות בשר וביצים וכל מה שהצליחו לקנות או לפלח, לספר סיפורים ארוכים שאין להם המשכיות או הגיון. כולנו כנינו זה את זו בכינויים. אני הייתי נסיכה, או הוד מעלתה. כמה חדשים אחר כך, בפתחי עתון, ראיתי שאחד מהם עלה על מוקש ונהרג. זהיתי אותו רק לפי התמונה, כי לא ידעתי את שמו עד יום מותו. הכרתי אותו כצ’פּי. פתאום היה לו שם, והורים, ואחות, ותולדות־חיים. והמבייש מכל היה שלא יכולתי בשום אופן לזכור אם הייתי אתו, ומה היה טעמו. שכחתי.

חזרתי לירושלים כמי שחוזר הביתה. יוכה לא יצאה לחופש. מצאתיה בשמלה קלה, פרחונית ובנעלים הקיבוצאיות הגבוהות. עדין הציקו לה הקרסולים.

– דליה, עכשיו שלא תקבעי אתי אף פעם פגישה בעיר, כי משוגעת האשה שתיראה אתך יחד.

– יוקי משוגעת. את יפה. משכי את השיער אחורה ותראי. יש לך פרופיל מהמאה החמש־עשרה.

– זו לא סחורה שעוברת לסוחר. את שיכת לעכשיו, עם הגוף התעשיתי שלך. מוצר מושלם.

יש משהו בדבריה של יוכה. היופי שלי אינו קשור לא בעבר ולא בעתיד. כולו כאן ועכשיו, הכל של עכשיו, שיער זוהר ועינים של ים חורפי בבוקר ומתנים שבריריות. לפני מאה שנה אולי לא הייתי נחשבת ליפה. גם לא ביוון. גם לא בכפר בטהיטי. אבל כאן, עכשיו – אין כמוני.

בערב עשינו נסיונות על יוכה. משכנו את שערה אחורה. מצאתי בעמקי המגרה שלי אבנט ישן דמוי־פנינים, וקשרתי אותו מעל מצחה כמו כתר ישן. עורה קרן בלובן. היה לה פה ארוך, חיור, גבות חיורות, ולו רצתה, יכלה להיראות כמו משהו של בוטיצ’לי. אבל יוכה לא רצתה.

– אני צריכה להשאר בדימוי האפור, כמו שק של זרעים. כמו שורש. אולי ייצא מזה משהו. לי מתאים מימד התקוה. הדברים היפים אינם נעצרים בי, הם תמיד יעברו דרכי.

– את רוצה הרבה ילדים, יוכה.

– כן. ואת לא?

לא רציתי. בשום אופן. המחשבה על גוף זר הגדל בתוכי יכלה להביאני לידי היסטֶריה.

– לו אפשר היה להשאיר אותם באיזה מקום, להתחלף לפעמים, – אבל ככה, יומם ולילה, משהו גדל בתוכך, חלבון זר, ואת לכודה, אינך יכולה להשתחרר מזה אף פעם – יוכה זה נורא.

ויוכה על עכבריותה הפוריה, האפורה, אמרה פתאום:

– האמת היא, דליה, שלהיות כלואה בהווה בלבד עושה לי קלאוסטרופוביה. אולי גם לך. אולי בגלל זה את לומדת יהדות.

האמת היתה שכבר מזמן לא ידעתי למה אני לומדת.

בחנוכה הכרתי את זמי. אלוף משנה שמואל. ידוע היטב בצבור. הסתכסך, כך אומרים, עם מפקד החיל שלו, ובא ללמוד שנה באוניברסיטה.

ראיתי אותו תחילה בנשף הסטודנטים, וכמובן שמיד הצביעו לי עליו: זהו, איפוא, זמי המפורסם. בלט על פני השטח כמו מגדל־עוז בלול של עופות. עמדתי בקרבתו כאשר קרב אל דוכן התחרויות, והשליך שלוש טבעות קש על צואר בקבוק קוניאק. לכל אחד היתה זכות, תמורת כמה פרוטות, לזרוק שלוש לולאות כאלה, והמשחיל את כולן על צואר הבקבוק היה זוכה בו. זמי אמנם החטיא, אך אי אפשר היה שלא לשים לה לתנועותיו. בעוד האחרים מודדים, מהססים, מחשבים חשבונות – נטל הוא את השלוש, וכהרף עין הטיל את כולן בעוצמה רבה, כמו צרור; משך בכתפיו והלך – והכל במחי טורף אחד, לפני שהניצבים לידו הספיקו להמלך בדעתם.

– זריקה של גנרל, מה יש לדבר, – פלט מישהו בקנאה. אני דוקא התעוררתי. תנועותיו סקרנו אותי. מבטו התעכב עלי לרגע, משועשע, ואני קויתי שיזמינני לרקוד עם התחלת הריקודים, אך הוא נעלם, לא גבוה, גופו עשוי בחסכנות, כמעט מצונם אפילו, מעיל הרוח שלו תלוי על כתפיו כאלו היה גדול בכמה מספרים ממידתו. אחר כך למדתי עד כמה רושם זה מרמה. זמי היה גבר גדול ורחב. משהו מצומצם ותכליתי שבו, מושחז ככלי עשוי לדבר מסויים, הוא שיצר את רושם הרזון.

דמותו בדלת נחרטה בזכרוני.

למחרת הנשף, בשעות הצהרים, עמדתי בפינת רחוב בן־יהודה, ודברתי עם יוסי, שכני לספסל. כדרכו, האריך בדיבור. שזוף, ממושקף, אפור, היה לו היגוי של בן קיבוץ, המושך את המשפטים: “אז אני חוש־ב שאין בכל־ל מקו־ם לרעיון כזה…” עמדתי אתו שם, בלא מעט קוצר רוח, שיגמור את הסעיף ואוכל ללכת – יוסי תמיד דיבר בסעיפים חופפים, בלי הפרדה – כאשר מכונית צבאית נעצרה בסמוך, הדלת נפתחה, וזמי הציץ לעברנו:

– אתה לוקח את הבחורה הזאת לאיזה מקום?

– עוד לא החלט־תי, – משך יוסי.

– טוב, אז אני החלטתי. כנסי. תסלח לי, כן?

נכנסתי. הוא הפליג. יוסי נשאר על המדרכה, שוקל אם להעלב או לא. הייתי בטוחה שהוא חוכך בדעתו אם מותר לו בכלל להעלב בשל זמי, הידוע כאחד הגיבורים האותנטיים. “מצד ש־ני”, כמעט שמעתי אותו אומר, “הלא גם א־ני אדם עם רג־שות”.

– מה זה, משחקים בסופּר־גבר? – הפרתי את השתיקה.

– חלילה.

– אז מה עשית ליוסי?

– אני צריך ללכת לפי ההיסוסים שלו?

דיבר בתום־לב גמור, כאילו אינו מבין שאפשר אחרת. ואחר כך הוסיף, מלכסן מבט לעברי:

– חוץ מזה, יכולת לסרב. יש דמוקרטיה.

צחקתי. וגם הוא הביט סביבו, והרשה לעצמו לחיך, כאילו מתח כלשהו היה בו, שלא הבחנתי בו, ורק עכשיו הוא מתפרק.

– שמי דליה, – אמרתי.

– ידוע. שמי זמי.

– ידוע.

– את רואה, אפילו מודיעין מבצעי היה פה. את באמת רוצה לקולנוע?

– לא הכרחי.

– אז בואי לארוחת ערב.

זמי לא היה מיילס, והמסעדה לא היתה מפוארת, או אפילו מיוחדת. הסטייקים היו קשים כסוליות. היה נעים. אותה החטיפה שהוא חטף אותי מן הרחוב הכניסה נופך מחניף לכל הפרשה. הייתי רווּחה. זמי דיבר יפה, אך בזהירות כלשהי, שלא עמדתי על טיבה. אחר כך ידעתי: הוא קבע לעצמו כללים, גבולות, לכל הענין הזה, ואינו מתכוון לעבור אותם אפילו בדיבור. הכלל היה שהוא משאיר את היוזמה בידי.

בסוף הערב היססתי מעט אם להזמינו לחדרי. כל סירוב לזמי נראה לי כמשחק קוקטי מיותר. זמי, ככלות הכל, לא היה בחור צעיר שגבריותו מהווה בשבילו חידה. רשאית הייתי לא להזמינו, כך אמרה לי חזותו, אך תהיה זו שטות, בזבוז של יום. התבישתי בצעירותי. לא ידעתי בדיוק איך לנהוג. כמעט עשרים שנה היו בינו לביני. חשתי בכל הדברים המביכים הללו עוד במכוניתו של זמי, בדרך לדירה, וכשהגענו, הוא לא לחץ עלי אלא היה מוכן לשבת עוד, לעשן, ולפטפט עד שאראה סימן כלשהו. זמי אינו לוחץ, זמי רק מעשן בשקט. עשון ידידותי, מה יש. אם היה דרוך, לא הראה זאת.

העביר אלי את הסיגריה שלו, – התחלה באנאלית, שהכרתיה מזמן, ושעוררה בי קוצר רוח. כאן צריך משהו מבוגר יותר.

– אתה רוצה לעלות? – קולי רעד קצת ממבוכה.

בן רגע, כאילו חיכה לאות, נעל את המנוע, ויצא אחרי. היה משהו חתולי בגופו, מין התחלה של קימור גו דרוך, סקרני, אורב. פחדתי מפני עיניו של זמי. בעצם תמיד פחדתי מפניהן. היה בהן משהו שאינו רואה אותי כמעט. בעת העליה במדרגות התנצלתי בחצי פה שהחדר אינו מסודר, שיצאתי מוקדם, וכן הלאה. הוא לא הגיב. לא הייתי בטוחה שהוא שומע אותי.

* * *

זמי נשען על מרפקו והביט בי שעה ארוכה, בתמיהה.

– קרה משהו? – שאלתי, אף כי ידעתי.

– חלילה.

– כי אתה מסתכל עלי ככה.

– כן. חשבתי שאת מוכנה. אולי טעיתי. אני מבקש סליחה.

התחלתי להסביר לו שבפירוש הייתי מוכנה, אבל הוא הפסיק אותי בתנועת יד מבטלת.

– היו לך הרבה חברים קודם?

– ככה.

– כמה? שלשה? עשרים?

חייכתי.

– אז חבר’ה לא בסדר. אני מתפלא.

שבועות רבים אחר כך ניסה זמי לחנך אותי, כפי שהיה אומר, והיתה בו הרבה סבלנות, הרבה חיבה. הייתי אסירת־תודה. תמיד אהבתי את הרגע שבו הייתי נסגרת כליל בתוך זרועותיו, בטוחה מכל רע. גם אותו משהו סביל שבי, שהיה לו לאויב באותם שבועות – קיר של סבילות, אמר פעם – לא הפריע לי ליהנות ממנו על פי דרכי, מתנופתו ומכוחו. שמחתי להיות ליד כל החוזק הזה, להיות איך־שהוא שותפה לו. ואחר זמן מה חדל זמי להלחם אתי עלי. הסכין.

זמי בחדרי. אלוף־משנה שמואל. איש שכמעט, כמעט יכול היה להיות אבי. לא חיינו יחד חיי מותרות. יום אחד, זכור לי, חזרנו לחדר רעבים, ומצאנו רק שקית של אבקת מרק. וזנב־חבילה של מציות. בשל קלקול בפלטה החשמלית לא יכולנו להרתיח מים, והכינונו לנו את ספלי המרק ממי־ברז חמים. כמעט חמים. נזיד גרוע ופושר, מציות, ופניו החזקים, הכמעט־עליזים של זמי – ולא היה חסר לי דבר. רגעי העליזות של זמי היו נפלאים, והם באו תמיד בשעה שהיה קושי כלשהו: רוח חורפית עזה במיוחד, חדר ריק מדבר־אוכל, מטען לימודים יותר מדי גדול בבת אחת. אז נוצצות עיניו: יש אתגר.

ובימים אחרים: זמי פוקח עיניו אחרי תנומה – והן עיני קאניבל עצוב. שוב אני בשבט. זמי הכמעט־צנום, השזוף והמלוח, בעור חיה מרופט, יושב במתינות ומבשל רגלים של מישהו. אחר כך יחלק לכל השבט. בצדק. אני, בתור פלגשו, אקבל אולי נתח מן השוק.

זמי לא היה שלם. אבל לא היה שום סיכוי שבעולם שמשהו עוד ישנה אי־פעם את זמי. הוא קפא במסגרותיו. כיון שאת המסגרות הללו עשה בעצמו, את כולן, עד לאחת, נדרש להן הרבה כוח. כעבור שנים נשארו כמעט רק המסגרות. זמי היה איש הבוחר לעצמו את ההתרגשויות שלו. בנו הבכור היה על סף צבא, והייתי בטוחה שלזמי יש מסגרת מוכנה לכל מקרה גם כאן. לפעמים אני סקרנית לדעת איך היה זמי לפני שהרג אנשים – וכבר אי אפשר אפילו לשער.

ופעם נשאר זמי עד הבוקר: איש זקן. העינים היפות, הנוקבות, עצומות עתה, מוקפות קמטים עמוקים כמו קפלי קרקע, כשני לועי הרי געש. פיו וסנטרו הר טרשי שבור, מצמח צמחיה אפלה, חסרת חסד. פעם תיאר את אביו ואת אמו, ואלה נראו לי כמשהו מדור אחר לגמרי, שכבר אי אפשר לגשר על מרחק ביני לבינם, אנשים מתוך דאגרוטיפ. הם לא נראו חזקים במיוחד. גם בתצלומי ילדיו של זמי לא היה מאותו חוזק מרוכז שבו: ילדים רגילים מנומשים, משהו מפונק בפיהם.

שוב חשבתי – כדרך ששוחחתי לא פעם עם יוכה – שדור זה שגבולותיו בין זמי לביני, בערך, הוא דור שהוא כמעט־מוטציה, דור של אנשים שונים. אולי גזע שונה. כולנו תכליתיים מהורינו וכולנו איך־שהוא מבוגרים מהם. אמה של יוכה נהגה כבר מזמן כאלו היא בתה.

כשפגשה יוכה את זמי, צמחה ביניהם שנאה מידית, אחת מאותן שנאות שאין להן הסבר, אבל הן מופיעות מדי פעם בפעם בחיים, לו רק כדי להזכיר שלא הכל בשליטתו של אדם. זמי היה קורא לה בשם הגועלי “קצ’קה” – והרי יוכה היתה היפוכה הגמור של כזאת – ויוכה היתה קוראת לו “הקולונל”. אמרה לי פעם שהכירה בצבא טיפוסים כאלה, מפקדים בעלי קסם אישי, בעלי מעוף, שקשה מאד־מאד להתקרב אליהם ולהסביר להם ענין דחוף של סעד של מישהו ביחידה. וגם בזה טעתה. זמי היה מספר לי לא־פעם על בעיות אישיות של חילים ביחידתו, על חיבוטים שהיה מתחבט כשידע שיש לאיש קשיי פרנסה והוא מוכרח להעסיקו. אבל כך היה בין יוכה וזמי. אני בטוחה שהיו מוכנים גם לטפול זה על זו דברים שלא היו מעולם. הדבר גרם לי צער, ובעיקר כאשר היה זמי מתכעס, טורק את הדלת שעה שיוכה ישבה בחדר המגורים, נועל שלא לצורך בשלשה־ארבעה סיבובי מפתח מיותרים, ובא אלי מהר, כאלו החליט להפגין את בעלותו, דהרה של רצון רתום שככה עלתה לפניו, ואשר מעולם לא יכולתי להדביקו. אלה לא היו השעות הטובות עם זמי.

הטובות ביותר היו במכונית. מימי לא הכרתי נהג כמו זמי. אצל זמי היה גם הכביש בגדר אתגר, שהוא ראש־וראשון בו, עשר מעלות מעל כל השאר. סיפר לי פעם שאין בעולם כלי רכב שאינו יודע לנהוג בו. גם מטוס. גם רכבת. גם אוניה. לפעמים היה לוקח אותי לטיולים מפתיעים, סתם־כך באמצע השבוע, למקומות מרוחקים, שאין תיר ומטיל מזדמנים לשם. היינו מרוחקים עשרות קילומטרים מבני־האדם הקרובים ביותר, ובלי נשק. לכאורה צריכה הייתי לפחד. עם זמי לא ידעתי פחד מהו. הוא היה עוצר את הרכב במקום שלא חלמתי על קיומו, ויורד, ואני אחריו, בשתיקה. היה כמראה לי נחלה, נופים שהם איך־שהוא שלו. אולי היו שם גם אזורי קרבות שלו, איני יודעת. לא סיפר.

פעם בכמה זמן היה זמי מקבל התקפה של “להעמיד אותי במקומי”. היה קובע אתי פגישה, ולא מופיע, או מופיע באיחור – ואז עיניו מצטמצמות בשמץ רשעות ואינו מעלה בדעתו להתנצל. כל הדברים האלה כאבו לי ולא יכולתי לעשות נגדם כלום. לא ידעתי לשם מה נחוץ לו המשחק הזה. פעם השאיר אותי לבד בבית קפה, מחזיקה בשני כרטיסים לקונצרט שהטיל עלי לקנותם.

יוכה היתה יוצאת מגדרה למשמע הסיפורים הללו. אבל הרי אצלי היה תמיד כך. תקופות ארוכות של שפל נפשי, מרצי, שבהן לא ידעתי כלל מי אני, מה אני עושה. ובתקופות אלה יכולתי רק להקפיד בלבוש, לסרק את שערי יותר ויותר יפה, לעסוק שעות ארוכות באיפור – ולהיות נתונה למרותו של מישהו, בהכרת טובה, אבל לא בשמחה אמתית. אמרתי ליוכה שאני כנראה לעולם לא אדע יחסים אחרים. גם כניעתי לסדיזמים הקטנים העונתיים של זמי, לא היתה כניעה של אהבה. הוא היה מפגין את כוחו, ואני את תורפתי, וזה היה משחק מיותר, אף על פי כן אי אפשר היה לנו, כנראה, בלעדיו.

הרבה, הרבה פעמים הייתי יושבת ליד טלפון, שעות, ימים, להמתין לטלפון מובטח של זמי שלא בא. אחר כך תירוצים בחצי פה:

– הייתי עסוק. למדתי, שכחתי. בא מישהו.

לרוב לא תירץ.

אף על פי כן דבקתי בכוחו.

לאשתו היה קורא בשם “עקרת הבית”. היא קראה לו, כך סיפר, “בעל הבית”. היו לו שלושה בנים ובת תינוקת.

– זמי, – אמרתי פעם, – כמה חבל שאין לנו אף פעם שבת.

– שבת, זה שייך לעקרת הבית.

פעם אחת בשבוע היה בבית, בקפידה. לפעמים היה יורד גם ביום שלישי בלילה. האשה המתינה במושב הרחוק. תהיתי עליה לא פעם: ומה אם באמצע השבוע היא רוצה בו? או אפילו לתקן פקק חשמל שהתקלקל, או לשאול עצה, או לשים לפניו בעית חינוך של אחד הילדים? כנראה שהיא אשה חזקה.

תוך כדי החורף שלנו בירושלים, עיבר את אשתו עם הילד החמישי. סיפר לי על כך כמשועשע, גאה.

אני התחלחלתי. אמרתי לו שאיני רוצה לראותו יותר.

– אל תבלבלי את המוח, דליה, – אמר, ועיניו מצומצמות תחת אותם עפעפים כהים, שבורים, – האמת היא שזה בכלל לא אכפת לך. אל תשתמשי בעקרונות של אנשים אחרים.

וכשהתעקשתי, הוסיף:

– בסדר, אני מוכן ללכת, נראה כמה זמן יקח לך לראות שזו שטות. החזקתי מעמד יומיים בדיוק. אחר כך חכיתי לזמי בפתח בנין ההרצאות שלו, והוא לא אמר כלום, רק פתח את דלת המכונית: בואי לאכול, אני רעב. ואני נשבעת שלא אהבתי את זמי.

איך זה נגמר? בעצם לא נגמר. היו חילופים בחיל שלו, ומישהו דיבר אתו, והרמטכ"ל קרא לו, ובקיצור זמי ארז את ספריו ואת חולצת־הפלנל המשובצת, הרועשת, וחזר לתפקידו בצבא. ביום האחרון שלו אתי כבר נדמה היה לי שאינו שומע עם מי הוא מדבר. ראשו היה כבר בתפקיד. רק ליד הדלת הבריקו העינים הנוקבות:

– שלום דליה, בואי לבקר פעם במושב, תכירי את המשפחה.

במקום נשיקה, הכה בכתפי, ונעלם. ראיתי את צילומו כמה פעמים בעתון אחר כך. ליד הליקופטר. במרדף. בקבוצה המלווה את הרמטכ"ל. בקומנדקר. לא נראה דאוג.

אחר כך היה צייר אחד, צרפתי, שהביא אותי לאחד הבתים באבו־טור, ושם עסקו בכל: בנסיונות של חשיש, ול.ס.ד, בוידויים קבוצתיים כשכולם יושבים עירומים על הספות ועל הכורסות ועל השטיח, ולי לא היה מה לספר שיהיה מענין. אחר כך רצו להקים קבוצה של ארבעה, שכולם קשורים קשר גופני זה עם זו, וזה עם זה, בלי הגבלה, בלי הבדל. כיון שמימי לא הצלחתי להקים קשר ראוי אפילו עם אדם אחד, לא נראה לי שאוכל להיות עם עוד שלושה, מה גם שכעבור זמן קצר נראה לי הענין מלאכותי לחלוטין ומשעמם. אף אחד בקבוצה באבו־טור לא יכול היה להשתוות אלי במראה, בצבע העור, ונדמה היה לי שכמו איזולדה המגורשת מן הארמון, אני מוסרת עצמי בידי מצורעים. עזבתי. הצרפתי, שהחל באותה תקופה לנגן סקסופון, אמר לי שאני זעיר־בורגנית, ושההתרגשות האמיתית שלי ודאי תבוא רק מכסף. ואינני חושבת שצדק.

האמת היא שאז, יותר מבכל תקופה אחרת, הייתי רדופת־מוות. בכל אדם ראיתי את שלדו, בכל ראש ראיתי קרקפת. בעצם־חזה של עוף ראיתי יום אחד שלדה של מטוס מרוסק, ונבעתתי. היתה לי הרגשה ברורה וכואבת שהחיים חומקים והולכים. האורנים. השלג שירד אותה שנה. כל זה לא יחזור. מין מצוקה ומועקה שאין לה הסבר. הבינותי שיש בעולם זמן. ראיתי שאלוהים אינו מכיר אותי. גם לא זה שלי. אין לי אחיזה ממשית בעולם הברואים. אני מבינה עצמים, חפצים, ואינני מבינה בני אדם. לא ממש.

מה ייצא ממני? לפעמים שנתי נודדת בחרדה אמיתית. כל פגישתי עם החיים אינה מוצלחת. יוכה רוטנת שכל זה בגלל זמי, שיש לו כשרון להוציא מכל אדם את הגרוע ביותר שבו, להביס ולאכזב. אני יודעת שהיא מגזימה. זה לא זמי, זו אני עצמי, שכל מגעי עם העולם מגע של אכזבה. הייתי צריכה לחזור לקו־ההתחלה, להתחיל הכל מחדש, אבל איך? משהו מפחיד אותי, מחריד כמו בחלום־הסיוט שבו אני רוצחת. אלי, הסר ולו ליום אחד את המסך שביני לבין העולם, לַמדני לאהוב את הקיים.

שלג ירד, אטי וכמו עיף, והברושים עמדו נעוצים בהר הלבן כחרבות שחורות. הילכתי בחצר האוניברסיטה המושלגת. כולם כאן, זורקים כדורים של שלג אלה באלה. גם עורפי־שלי רטוב תחת הצעיף. מישהו פיזר שלג יבש על ראשי ואמר שאני נראית כמו מלאך עם הילה נוצצת. וכמובן שוב עבר איזה צַלָם אקראי וצילם אותי. הנצחה זו שמבקשים תמיד להנציח את פני. כאילו מודים הם בכך שאינם יכולים להנציח אותי־עצמי.

מתוך השלג מבצבצים מקלות ענפי פוליאנתה גזומה. היום, במקרה, היתה ירושלים קלה עלינו. קלה לכולנו. היתה איזו משובה באויר, משהו צמרי, רך, לבן, נֶשם, רֶטט, פריחה.

אבל אני, מורעלת־הזמן, יודעת: השלג ימס, שלוליות של בוץ שחור ומלוכלך יזלפו בין אבני הריצוף, יהיה רטוב וקר כמו שלי קר עכשיו תחת הצעיף. שום שמחה אינה עמוקה ואינה טהורה. מימי עוד לא התאבלתי.

נדמה לי פתאום שעד שתפרחנה שוב הפוליאנתות הללו, לא אהיה עוד באוניברסיטה. או אהיה זקנה, או יקרה משהו רע.

כוחו העצום של האין.

* * *

לאט, מבלי שהבחנתי, כמו נשיקה שמנשקים אותך בשנתך, בקצות־חלום, באתי לאהוב את אפרים.

אהבתי אפופה ריחות: ריח הקפטריה, על הקפה הגרוע שלה, ומשהו כריח־שמרים. ריח הרבה אנשים לפני אביב; ומדי פעם בפעם, במשב־רוח, ריח אורן. החלון הגדול, שאינו רתוק כראוי, נוקש ונוקש. לידי חברַי הסטודנטים, קצתם גמלוניים, קצתם עכבריים, נערות שכמה מהן נראות כסובלות מענינים שבגינקולוגיה, בחורים מחוטטי פנים, גוש פרצופים בלתי־מהוקצעים, קולות נוהקים, בלתי מלוטשים. זה שנתיים שכמעט הסכנתי עמם. לידי יוסי, פלח, מדבר לאט. דוחסים תורה, והתהליך אינו יפה, אינו אסתיטי־באמת. לפני, על הקתדרה, אפרים, פרופסור אפרים. צעיר. לשעבר בחור ישיבה. כאשר כולם הלכו לצבא הרויח הוא שנות לימוד בלתי מופרעות, בשל שיתוק ילדים ששיתק משהו ברגלו. הוא גורר את הרגל, מתקשה לעלות במדרגות המחלקה. אבל גם לולא הרויח את כל השנים האלה, הוא עילוי.

אני אומרת לעצמי את המלה: עילוי. עדנה נוראה בעצמותי. עילוי, שיקוי. יש במלה הזאת כישוף, כשם שיש כישוף באפרים כולו. השם המצחיק הזה, אפרים. ואין זה עדין הכל, שמו המלא אפרים־יוסף, כפי שאמרו לי. בא ממשפחה חרדית. אין לו פיאות, שערו הבלונדי גזוז קצר, אבל אתה מוכן להשבע עד היום שיש לו מין הד, מין צל של פיאות. בילדותו היה רץ ודאי, על פיאותיו הבלונדיות הישרות כחבלים, בסימטאות העיר, טלית־קטן מבצבץ מתחת למעילו. עודנו נע בדברו, מעט־מעט. אני אוהבת את אפרים־הילד כנכמרת.

כמה קל לצייר אותו כקריקטורה. הרי הוא מכוער כיעור מלבב, נוגע ללב. ראש־קרפדה מתרומם, משתרבב בשרשרת של תמיהות מתוך צוארון, על צואר דק, שביר כגבעול. שקיות־עור עמוקות תחת עיניו. מצח ענקי, בוטה, עגול, מצח כמו פלנטריום. ראש קופסה. סוגר היטב על המוח הזה שאין דומה לו, מוח העילוי. שפתיו אינן צבות כדרך שפתי כל אדם, כאילו פיו חסום נגד כל חושניות. ואין הפה הזה אלא מעויין מצויר על משטח הפנים. גוף גיבח כמעט. ירכים רחבות של רובץ־על־ספרים. והרגל הרחומה הזאת, בנעל הגדולה.

הוא נכנס לשיעור, אינו מרים עיניו אלינו, מחמת אותה בישנות שיושבת בו ומהרסת אותי מתוך שרשי נשמתי, מבפנים, ומתחיל לדבר, ואז הכל אור. קולו גדול ממנו פי שלושה, פי ארבעה, קול נפלא, טהור, מתוח כמו כבל מתכת של אוניה. מדבר אליו מישהו – ומיד הוא מסמיק. והעינים הנפלאות הללו, כאשר הן מתרוממות סוף סוף, והנסיך ניבט מתוך הצפרדע. כל החדר אור מרוכז. ידים לבנות, ענקיות, עכבישיות, ידי בורא עולמות המלים. את נשמתי שאיני בטוחה בקיומה אני נותנת ובלבד שתהיינה הידים הללו עלי ולו פעם אחת בלבד. אין הוא שולט בהן כל צרכן: לפעמים תוך כדי דיבור, הן מושכות לו בתנוך האוזן, או בבדל השיער הבלונדי, הגזוז כקיפוד. לפעמים משפשף את עיניו, כאילו ראה יותר מדי עולם. אם פנה אליו מישהו אז, הוא משמיע “או” מבוהל קצת, ילדותי, מין נימוס שנתבהל. בכלל הנימוס הזה שלו. “גברתי”. נדמה לי, אני משלה את עצמי, שאני באמת גברתו, במובן הישן, גברת לבו. אני אומרת: אדוני, ולבי נכמר.

אני זוכרת את הרגע המדויק שבו התחילו געגועי אליו. הוא דיבר על יגר־שהדותא, וההיגוי הצלול במלה “יגר” חישמל פתאום את כולנו. יגר־רר. המלה היחידה הזאת דיברה על אפרים אחר, לא זה הצנוע, המשפיל מבט, אלא אפרים שרעָבים נמריים מחלחלים בו. וכן, שאני רוצה אותו. ככה, פתאום, מרגע לרגע. אני רוצה להיות כלולה ברעב שלו. ברגע שלו. בחלום שלו. בחייו. שיכיל אותי. אתמול עוד לא. היום כן. עובדה מדהימה.

אלו יכולתי לחיות את חייו, אפילו בשייטל, אם ירצה. אגלח ראשי למענו, ובשמחה. לידו הכל אפשרי, הכל רצוי. אפשר, אפשר להשתנות. תלוי בעבור מה. כל אותם הדברים שעד היום היו מעבר־לי, אתו נעשו אפשריים. אם רק ירצה בי. האם הוא שלם עם אשתו, או עם אלהיו? מי אלהיו בכלל? והיש הבדל? שתי בנות תאומות לו בבית, שעוד לא מלאה להן שנה, ואשתו, אומרים, עולה חדשה, ממשפחת עשירים, אבל למודת סבל. סתמו ולא פרשו. באה עם משפחתה, פרש כנפו עליה. עצם הביטוי משגע אותי בסערה של קנאה. מה עשתה למענו שזכתה בו? איני יודעת. עולי אפילו שדכן היה זה ששידך אותם. אני מוכנה להניח לרגליו את הכל. את כל עברי שאינני גאה בו בשום אופן, שיעשה בו סדר. הוא ודאי ידע לעשות סדר. את כל גורלותי אדוני. ואלך אחריך. יחפה.

יוכה קרה לו “הזצוק’ל שלך”. קשה היה לה להאמין בהתחלה. צדיק, משמע. היא אומרת שכדאי לי לחכות עד שיזקין, כי אז לא יוכל לעמוד בפיתוי שהוא כל כך רצוי. רק בגיל צעיר לא אכפת לאדם שרוצים אותו. אמרתי לה שאני בטוחה שהיא היתה מוצאת חן בעיניו, והיא אמרה: “בממדים שלי? בתור מה, בתור אתגר אלפיניסטי?” ואחר כך, ממצמצת בעיניה בהומור סלחני, היא מצטטת לי את נאזים חיכמאת:

"אם בידך ידי נוגעת,

מיד נופל אני מת על הבטון".

די שהיא אומרת זאת, וכבר עיני מלאות דמעות.

העדנה הנוראה הזאת.

משהו חמוּר ועצוב בצורה בה הוא מלמד אותנו ענינים שבמקרא. אני יודעת מבלי שאמרו לי: הרבה ממה שלמד בנעוריו, כבר נתרוקן בו מכל תוכן. הוא מלמד משאריות של להט, שאריות של תיאבון ישן. לעומתו, אנחנו השבט שלא שמע עדיין את הנבואה. לא ידע את המלכות הגדולה. והוא כבר גמר.

אני יושבת עתה תמיד בשורה הראשונה, במקום בו שמש אביב זורעת אור על שערי. אני לובשת לבן, הרבה מאד לבן. בבוקר אני רואה את פני בראי, ומודה להן: לא הכזיבו. ולאט, לאט, כל כך לאט עד שמתפוגג בי משהו, קירות שלמים נופלים בתוכי, ערים נהרסות, – לאט מתחילות עיניו של אפרים להתרומם אלי.

ביציאה מן הספריה לספרי־עזר יש מלתחה, ואליה נכנסים במין מסדרון קטן חשוך. אותו יום היה חשוך עוד יותר. נורה נשרפה בתקרתו. המלתחן היה עסוק בפנים. עברתי לי המסדרון, ולפתע ראיתי את אפרים. ודאי הלך לקחת את מעילו השחור, הכבד. תמיד הוא עטוף. גם בקיץ, כאשר הוא לובש סוף־סוף חולצה לבנה, עדיין הוא נראה עטוף. ותמיד מעיל של חליפה בידו, אחוז ולחוץ חזק כאפודה של ילד שאמו אמרה לו להחזיק חזק ולא לאבד.

נכנסתי לשם. הוא ראה אותי, הרים יד, ספק לברכה, ספק כמי שמתגונן (האמנם היה המלמד בחדר חובט בראשו?) – אחר כך אמר משהו חלש, כגון “אה, שלום”. אני שתקתי. עמדתי קרוב מאד אליו במסדרון החשוך, הקטן. ידעתי שהאור הבא מתוך המלתחה נופל על שערי, ועושה אותו ודאי זהוב לגמרי. עכשיו, אמרתי לעצמי, וראשי סחרחר, עכשיו. התקרבתי מאד. כמעט נגעתי בו. הוא היה חיור, חיורון מוזר, לא כאלו אזל ממנו הסומק, אלא כאילו נתלהט מבפנים במשהו זרחני חזק. פניו דמו לכבשן. שתי ידיו התרוממו רגע לקראתי – ומישהו קרא בחוץ, סמו למסדרון “סילביה, יש לך אסימונים?” – והידים מתו.

הוא נפנה והלך.

עמדתי שם כאילו בעטו בי. חשבתי שאם אדבר עכשיו, יחזור אלי ודאי קולי, לבן, בלתי מוכר, מכל הקירות. לא הבינותי שום דבר. גם לא את המלתחן שחזר בינתים וניצב בכניסה. הרגשתי מרומה, מיותמת משתי ידים אלה שהיו חייבות לגעת בי ולא נגעו. ברגע אחד של חולשה עלה בדעתי שאולי, איך־שהוא אני משלמת באפרים בעד מנשה. זה שהתאבד בבית הספר. אבל הרגע עבר.

לא ישנתי. כתבתי לו ארבעה מכתבים, ואף אחד לא שלחתי. מעולם לא ידעתי לכתוב יפה, ומפניו התבישתי. נדמה היה לי שכל מילה הנכתבת אליו צריכה להיות מלוטשת, בוהקת כגביש. בסופו של דבר שלחתי פתק יבש למדי: שעלי לשוחח אתו, ואני מבקשת שיבוא לביתי, אם אפשר באחד מימי שלישי.

כששלחתי את הפתק שלי, הייתי כלאחר שטף־דם. הכל אזל ממני. האומץ היה יותר מדי גדול, אבל היה זה אומץ מוכרח. ידעתי שלא אתחיה אלא בקרבתו. בשעור שאחר כך הוא לא אמר דבר, ואיך־שהוא הייתי אסירת־תודה. אל נמהר, – חשבתי – לאט, לאט, אהיה־נא בקרבתך עוד מעט, אשמע את קולך מבלי שיקרה דבר חמוּר, לפני ההפלגה הקשה הזאת, אעברה־נא בארצך צעד־צעד, ולא אקח ממך כלום, אפילו לא שרוך נעל. האם הבהלתי אותך, ידידי? אני אהיה שקטה כפרח חי בידך. אפילו יד לא ארים, אם היד מטילה עליך אימה. אהיה פחות מענן, פחות מרוח ריחנית. רכה ושקטה. כחומר בידך, אדוני. פרוס עלי סוכת שלומך. כנף בגדך. מה אכפת לך.

בערב אמרתי ליוכה:

– כי מה אני אלא דרך אנשים אחרים.

– אמרתי לך. גם אני.

– את פחות. יש לך יותר משל עצמך.

– תתפלאי.

– לא, לא, אני יודעת. ודרכו אני הכל. הוא היחיד שיכול לעמוד ביני לבין עולם. אין לי מלים להסביר, יוכה. הוא כמו עיר גדולה ויפה שהיא העיר שלי. שאני חיבת לגור בה.

– פומבדיתא, את נורא מאוהבת בזצוק’ל הזה, אבל למה זה מוכרח להיות איש נשוי?

– אם הוא נשוי, זה עסקו הפרטי.

– ולא עסקך?

– יוכה, רדי ממני. הלא גם את. ולפני זמן לא רב.

– נכון. גם אני. אני מדברת שטויות, דליה, אבל אין לי דברי שירה להגיד. אני לא מאוהבת. כרגע, אני רק מגהצת סדינים בתחת.

– את לא מתארת לך, יוכה. את לא מתארת לך אפילו.

מה שיוכה תיארה, כדרכה הסרקסטית הרגילה כל־אימת שהיא מרוגשת, כגהוץ סדינים, היתה פרשה חדשה בינה לבין רפואן צעיר, בעל ראש־חרצית, שמו אריה. יוכה הודתה שעד לפני זמן קצר פחדה להפגיש אותו אתי.

– יוכה. הרי לא הייתי עושה כלום.

– אני יודעת, אבל את לא צריכה לעשות כלום, בדרך כלל. מספיק שאת נכנסת לחדר.

אחר כך, איך־שהוא אחזה את השור בקרניו, כפי שאמרה לי בליווי תנועה מזרחית, והפגישה את שנינו בחדר־המגורים שבאמצע. לא התלהבתי ממנו. כיסי מרה ותריסריונים מסובכים לא ענינו אותי מעולם. ואריה סיכם בפני יוכה:

– בחורה במצב תזונתי טוב, מערכת הורמונלית תקינה, בלי מימצא מיוחד.

יוכה צחקה עד דמעות. הסתבר שגם את אפרים הוא מכיר.

– את יודעת איך הוא מכנה אותו? סְפּירוֹכֶטָה פּאלִידָה.

גם אריה וגם יוכה לא דברו בטבעיות גמורה, אלא בנקודות של עקשנות של אנשים שיש ביניהם גם מתח אירוטי, שאינם מודים בו כל צרכו, וגם חשד הדדי עמוק. התוכחו בלי הרף. כל אחד מהם היה יבש מכפי שהנו בדרך כלל, עיקש, שומר עמדתו. נדמה היה לי שהם משחקים תפקידים. פחדו להיות חביבים.

– אני יודעת, – אמרה לי יוכה. – קשה לי להפיג את זה. יתכון שצומח משהו חשוב.

ומיד גחנה ונשקה לי, מהר, סמוקה.

– יתכן שהכל יסתדר לשתינו, דליה.

פתאום, בשבוע שאחר כך, בשעור, הוא נכנס, הסתכל עלי ישר, בעינים מאופקות, ואמר בקול רם, בפני כל הכתה:

– גברתי, יהי כדבריך. ביום שלישי בשבוע הבא.

והתחיל בשעור.

בלילה שלפני כן לא יכולתי לישון. בשתים העירותי את יוכה לשאול אם יש לה כדור־שינה. גם לה לא היה, אבל החליטה שלאריה ודאי יש. חדרו לא היה רחוק משם. לבשה מעיל על הפיג’מה, הלבישה בגערות קטנות גם אותי, והלכנו לחדרו של אריה. היה מצחיק ואיך־שהוא הולם את הכביש הראשי בפיג’מות, כאילו מצב חירום. הכל היה שלא כרגיל אותו לילה. יוכה שרקה חרש, ומיד התרומם התריס, וראש־החרצית הפרוע שלו נשלף משם. עלתה אליו, חזרה עם שני כדורים, ואמרה לי שבהזדמנות היא נשארת שם לישון. עד כה לא בילו לילה שלם ביחד. אחר כך סיפרה לי שהלילה הזה היה מכריע לשניהם. בא אימון של פתע. בהיסח־הדעת עברו ממעמד ארעי למעמד של אוהבים.

קמתי בבוקר רע. השפעת הכדור טרם פגה. לקראת הצהרים נעשה גרוע עוד יותר. הצפיה לשעה אחת וחצי, השעה שבה צריך היה לבוא אלי, בילתה אותי, חשתי שאני מזקינה עם כל רגע שעובר. אסור היה לי להמתין, והרי אני רעה כל כך בהמתנות. כל רגע של צפיה הוא הרס בבשר החי.

אחר־כך לא היו הפתעות: באחת־וחצי בדיוק נשמעו הצעדים האלה במדרגות, צעדי הרגל הדוויה, הנגררת, וצלצול חד בדלת. משום־מה שכחתי שיהיה צלצול, ונבעתתי. הייתי נדכאת וחסומה כולי ממתח הצפיה. עיניו האוריות על הסף.

– חד נעים יש לך, – אמר בנימוס, כדרכו.

הלך אתי למטבח הקטן שעה שעשיתי קפה, מדבר דברי־נועם. חזרנו לחדר. שתינו. אני לא יכולתי לשתות, וגם הוא, אחרי גמיעה אחת, הניח לספל.

– את רואה, – אמר, – זה נעים. נעים מאד לשתות ככה קפה, מחוץ לשגרה.

ובכן הוא כאן. בחדרי. על הכורסה שלי. המרחק נסגר, ואין לי עוד אל מה או אל מי להתגעגע. הכל כאן, אצלי, כל מה שרציתי. ואני כמעט רוצה שילך לו, שאוכל לחזור ולאהוב אותו מרחוק. כמעט. המבוכה מקשיחה את קולי, כתמיד.

– ואפילו אם זה נעים, אז אנחנו לא חרבון?

מילה ילדותית כזאת. הוא חיך.

– למה את חושבת שאנחנו חרבון? – והדגיש “חרבון” במרכאות. ספק אם השתמש במלה זו פעמיים בחייו.

– כי מאסת בי.

הפעם מילה ארכאית כל כך. איך אני מדברת? נשטפתי שטפון של בושה. הפניתי ראשי אל הארון הסמוך, חטפתי מטפחת ראש שלי שהיתה מונחת עליו, וכסיתי בה את ראשי ואת פני. חשתי כאילו אני יותר מדי גלויה לכל. גלויה ומפורזת כליל. פחדתי להסתובב. מבט יכול היה להכאיב לי.

– לא מאסתי בך, – אמר אפרים בשקט. שם ידו על כתפי והפך אותי אליו. רעדתי כמי שמובל לגרדום. אפרים הרים לאט את המטפחת מעל פני. והרי נמוך היה ממני כבחצי ראש. מתחת לעפעפים עצומות־למחצה ראיתי את נהרת הפליאה על פניו, שקרבו אלי. רגע שקט ולבן, חופה גדולה מאד, מצנח גדול נפתח בטוח וטוב מעל ראשי, ואני מרחפת. אם אשים כפי על פניו, האם תחוש הכף בעור המתכרכם בחיוך? המותר לי לגעת בשיער־הקיפוד הזה? כבר מותר?

טעם השיער הבהיר, החזק, על פי. מי לימדך את הזהירות הזאת, את הגהינום במרחב ליד פיך, שטח־העונשין שלי?

אני זוכרת משהו כעין גיפוף, פחות מנשיקה, כאלו צפור חבטה בכנפה בפי. אפרים נשק את ידי ויצא, ואני לא קראתי אחריו: חכה, למען השם, חכה. משהו במגע עורו לא היה מדויק לי, לא היה צפוי, כאלו קריר יותר משצפיתי, או אולי לא צפיתי, אחר. הבינותי שיש להאיט עוד.

כמה אטית דרכו של אפרים. אבל כמה בטוחה. באטיות הזאת אני נהרסת, אבל בבטחונה מתחיל להבנות בי משהו חדש. זהות חדשה. לו ניתן לי לקבוע את קצב הדברים, כבר מזמן הייתי עוברת בארצו כמו תיירת, כבר היה הכל אחרי. אבל אצל אפרים אין, כנראה, תיירות.

לפעמים אני מתפתה. פעם בשבוע הוא נמצא בבאר־שבע, העיר שלי, יש לו שם הרצאות במכון הערב האוניברסיטאי, ואני יכולה למצוא באיזה מלון הוא מתאכסן. לפעמים עולים בי יצרי ההרס: עכשיו, עכשיו, וברשעות, ובעיוורון. ונניח שאסע לשם, הרי עיר הולדתי היא, מלכותי שלי, ונניח שאירשם באותו מלון, וימצאני בחדרו – האם יגרש אותי? – ואני יודעת שיהיה זה מעשה אימים. כמו להתעלל בילד.

אותו ערב הלכתי ברחוב, מכונפת, כאשר הבחנתי בקבצן. שלפתי עשר לירות ונתתי לו. אני, ששנאתי כל עני, כל חיגר ופיסח, כל מה שאינו יפה כמוני. גלש בי משהו.

זכרתי בוקר אחד במושב. הגשמים הקמצניים לא נפקחו זמן רב, ואת החלקה המזרחית השקו מהבוקר בממטרות. קמתי מוקדם לחזות בפטרוזיליה שלי. החלקה המושקית היתה ביני ובין השמש, ועמדה זוהרת, משטח ענק כמו סדין לבן. הממטרות היו מכונפות: כנף לבנה רוטטת מימין, כנף לבנה רוטטת משמאל. היפוכפוכן היה מהיר כל כך שנראו כעומדות, שורה של יונים לבנות, רגע לפני היעף. הצמחיה הנמוכה הפכה להיות פרוּדות של מים, מיליוני שמשות קטנות של מים, והירוק כבר לא היה ירוק אלא רווי ערפל, כסוף, עטוי, מעורפל, כחרבות מתהפכות, בוהק, מסנוור. לו אפשר היה להשאיר את הכל כך. את השמש במושב דום.

ככל מי שהאהבה באה לו במאוחר, אהבתי את הכל עד כלות הכוחות. ולהפתעתי המרובה, בערב נתקפתי בולמוס של פיהוק. פיהקתי ופיהקתי בלי הרף, כמי שמשתחרר ומשתחרר ומשתחרר.

למחרת חזרה המציאות במקצת. היתה שוב רוח קרה, ועתונים מצוירים התעופפו ברחוב כמו תרנגולות שנתבהלו. היה שעור של אפרים, הוא לא הביט בי כלל, מתוך איזו גהות גברית, גסה כלשהו. חרקתי שן וקָבלתי עלי. עוד יום עבר, ועוד יום, ולא היה סימן מאפרים. בשעורים היו פניו קפואים. לא הביט לעברי. בתוכי התהפכו תהפוכות של גאות ושפל, לא ידעתי באיזו עונת־שנה אני שרויה. הכל נתערב יחד.

טלפנתי אליו. הוא נשמע שמח על יוזמתי. שוחח אתי שעה ארוכה. למחרת טלפנתי שוב. הבחנתי שבטלפון הוא מוכן לדבר הרבה. כל עוד אין הוא עומד לידי, אין הסכנה שבינינו מוחשית. משמע שהוא מכיר בה. או אולי אין בו אלא הד רחוק של רצוני שלי?

יוכה תפסה אותי פעם ליד טלפון, ולא היתה מאושרת.

– דליה, את ילדה ולא יודעת, הטלפון יותר מסוכן מאפריקה בלילה, זה טורף, הניחי לטלפון, למען השם. מה שאיננו לידך, בתחום מגע יד, איננו קים, את מכניסה את עצמך לעולם של אילוזיה. תיטרפי בזה. אַת לא יודעת איזו מלכודת זו. נדמה לך שכל כך קל. זה פשוט, מידי, כבר־כבר את שומעת את קולו של האיש. לו היית צריכה ללכת אליו, לעבור כבישים, להתלבש, להסס, לדאוג לתסרוקת, זה אחרת. וככה, במחי יד, קפריזה אחת, ונדמה לך שהוא כבר על ידך. והוא לא על ידך אף פעם, הרי זה כל הענין. כל הדברים המידיים יש בהם איזה שקר.

– יוכה, אין לי דבר אחר.

– אז סימן שאין לך, וזהו. דליה, את יכולה להתאפק ולא לטלפן?

– עוד רק פעם אחת. מחר. אני צריכה לענות לו בענין תקציר אחד שהוא שאל אותי. עוד פעם אחת, מה יש.

זו לא היתה פעם אחת, כמובן. השיחה הפכה להיות שיחה יומית. פני נתקשו והלכו. לא נהניתי מהקשר הזה, ואחר לא היה לי. הרגשתי שאיני יכולה להזמינו עוד. הוא לא יבוא. השאלות הישנות, הקטומות עמדו בחדר, – ריהוט מוזר, מיושן, שכמעט חדל להיות חשוב, חדל להיות מובן־מאליו. לא נגבתי אבק. בקושי הרימותי תריס. לא יכולתי לשאת אור חזק.

ובשעות אחרות הייתי נטרפת תקוה, בשל קולו שהנמיך פתאום בטלפון, בשל מילת חיבה שהתחילה ונעצרה באמצע. סיפר לי פעם, בטלפון, שאין הוא רוצה בשום פנים לנהוג במכונית. אין הוא יכול לשכוח שבכך הופך הוא את הרכב ואת עצמו לכלי משחית.

– כל כך אתה פוחד להשחית?

– מי כמוך יודע, דליה.

אחרי שיחה כזאת, לבי הולם שעה ארוכה. המשמעות חוזרת.

תוך כדי הקשר הטלפוני המוזר הזה, ראיתי פעם את אשתו, שבאה לאספו במכונית. היא כמובן, נוהגת. אשה קטנה, קצרת־ירך, לבושה מעיל עור חום יקר, חתימת שפם קלה על שפתה העליונה, ואין לדעת אם המטפחת היקרה שהיא לובשת נועדה לכיסוי מפני רוח, או שהיא ענין שבדת. פנים פקחיים יתר על המידה, פני קוף בעל־עסקים. אשה קרצנית. נגעה בכתפו בבעלתנות דוחה, שלטת, שרק נשים קטנות קומה מסוגלות לה. לא זע. אולי בכלל אינו אוהב שנוגעים בו. לא יכולתי ללמוד דבר ממבע פניו במרחק.

אני חיה במנזר הבהוי סביב טלפון. זה פולחני, זו תפילתי. אבל האם כך ישתנו חיי?

הלכתי להבחן אצל אפרים. היתה בחינה קצרה וענינית. כתום הבחינה קמתי ושאלתי:

– אתה לא תבוא אלי יותר?

הליט פניו בידיו.

– אני אבוא.

לא היתה בי שמחה. חשתי כנתונה בעיצומה של מלחמה, ולא היה לי ברור כלל וכלל שאנצח בה. מה צריכות להגיד נשים שאינן יפות כמוך, אמרה יוכה. לולא היית יפהפיה כזאת, לא היית מגיעה אפילו עד כאן עם הזצוק’ל הזה. אבל אני אינני נהנית מיופיי בימים אלה. הוא נשק, אולי נשק חשוב, אבל לא יותר. איך־שהוא נדמה לי שבכל היחסים עם אפרים יש כאן איזה מאבק בדיני נפשות. לא אתפלא אם הכוכבים ממסילותם יתערבו, אם יפלו אבנים משמים, אם הזמן יתקצר והימים יהיו בני שעתים, שלוש, אם יתוסף ירח שני לכדור הארץ. אני תשושה ממאבק שכולו שלי – אבל יש בו גם יסודות אחרים. כאלו נגעתי במקום קרוב מאד לשאלות חשובות. לסדרי עולם.

אם יהיה לי אפרים, אחיה לנצח.

אפרים לא קבע מועד לבואו. תשושה, מיובשת, ישבתי בבית אחרי הלימודים ולא ירדתי אפילו לקנות מצרכי מזון, פן אחמיץ את ביקורו.

בוקר אחד הלכתי לאוניברסיטה, בכביש המוליך אל השער, כאשר ראיתי לפתע את אשתו של אפרים עומדת בצד הדרך. קבוצת סטודנטים עברה על פניה. היא נראתה כממתינה. ברגע הראשון אפילו שמחתי: היה היתה משהו השייך לו. וזה היה הדבר שאחר כך בייש אותי יותר מכל: התמימות הזאת שלי, התרוממות הרוח הרגעית לקראתה.

– את דליה? – שאלה, עומדת מולי, קוף בעל־עסקים שברגע זה הוא מוטרד וחיור. בידה היה תיק.

– אני דליה. מה שלומך?

בהפתעה, בהלם רע, שדרך אותי בבעתה קיצונית, שלפה משהו מהתיק, וחשתי שמחצית פני ועיני השמאלית מוצפים נוזל. ידי התרוממה. פקעת של בחילה מידית, כטעם מתכת חלודה, עמדה בגרוני. לא חשתי כל כאב, אבל אי אפשר לתאר את הבהלה. נדמה היה לי כאלו המון צופרי אזעקה מריעים בבת אחת בתוך ראשי, הלמות מהירה מאד, ברזלית, רעה. כל איברי נזעקו יחד בלי קול.

– הפעם אלה רק מים, – שמעתי אותה אומרת. היה לה היגוי זר, אולי הונגרי, קול קשה, יהיר. היא היתה חיורת ומבוהלת בעצמה. – בפעם הבאה זה יהיה משהו אחר.

והלכה משם מהר לעבר המכונית שלה, תיקה מתנדנד על כתפה.

לא הלכתי ללימודים. חזרתי לדירה בהיסטריה. נדמה היה לי שבאמת כואבים פני, כמחומצה. רעדתי כעלה נידף. הבהלה, שבאה כשטפון, החלה נוטשת אותי גלים־גלים. וכל גל מרטיט. שפשפתי את פני כל כך, עד שנתכסו באמת כתמים אדומים. לא ידעתי איך להירגע.

יוכה חזרה לפנות ערב ושמעה את אשר קרה. נתרשמה.

– אשה חכמה, – אמרה, – בעד מים אי אפשר לעשות לה כלום. כל הכבוד.

– יוכה, אבל תראי איך הוא בגד! תראי!

– וכי חשבת אי־פעם שהוא גבר חזק? נבהל וסיפר לאשתו, שתחלץ אותו.

התיפחתי. כל כך הרבה, עד שיוכה קראה לאריה. אריה הזריק לי משהו, השקה אותי משהו, איני זוכרת. לכל היה טעם של אפר. לא חדלתי מלרחוץ את פני מן המים המאררים האלה, עד שבאמת הופיעו עליהם פצעים. לאט, ברעידה, ביבובים, נרדמתי. ראיתי עוד את אריה נכנס ובודק את אישוני. אבל כבר לא הרגשתי כלום.

שכבתי ארבעה, חמישה ימים. הייתי ריקה כאחרי מחלה קשה. יוכה היתה מנסה להאכילני בכפית, לפי הוראותיו של אריה, ולפי לבה שלה. כשהתחלתי לקום מעט, סיפרה לי שהיא ואריה החליטו להתחתן. תחילה לא תפסתי את המשמעות, ורק אחרי שיצאה מן החדר, עלה בדעתי שהם ודאי ירצו עכשיו את כל הדירה לרשותם. וגם זו בגידה.

יוצא שהגיעה השעה לעזוב את ירושלים.

* * *

אני אורזת. חפצים שהיו שלי כאן, בבית הזה, בעיר הזאת, בלי ספק יאבדו טעמם בתל־אביב. וולטיר הישן־נושן יהיה שם סתם סמרטוט. אגרטל הקרמיקה הארמנית מבית היוצר בכביש יריחו ייראה בכל דירה תל־אביבית כמו סיר ישן. הייתי נותנת הכל ליוכה, אבל זו כמעט שאין למצאה בבית בזמן האחרון. ולמען האמת, קשה לי לדבר אתה, דבוקה היא לאריה כמו חיית־הגביים של שיקספיר, ואני סולדת מהסומק ומהעינים האדומות המתמכרות. הכל בשר. והכל בגד בי.

לא הגעתי רחוק באוניברסיטה. אני יודעת. והרי אינני טפשה. אבל משהו חסר. איזו מהירות, איזו בקיאות בהקפת דבר שלם. אני מסדרת את ידיעותי בראש, אחת לאחת, ורואה שזה לא מספיק. תמיד אני מופתעת בשמעי את שאלותיהם של תלמידים אחרים, של המבריקים שבהם: מנין הם יודעים כל כך הרבה? לעומתם, אני שרויה עדין במצב של תום. אני אורזת לאט. כדורי הארגעה שאריה נתן לי נוסכים לאות באברי. אבל גם אלה אינם יכולים לחסות עלי מפני האכזבה. אני סגורה באכזבה כמו בתחתיתו של ערוץ סלעי צר מאד־מאד, יבש, שאיני יכולה לטפס ולצאת ממנו. או אולי זו תחתית באר. נזרקתי לשם, ואין חבל. שפתי יבשות כל היום, יבשות ומבוקעות. אני צמאה. מסוממת וצמאה.

אם כן, שוב תל־אביב, השטוחה, המכוערת, הקלושה, הרועשת, שרק בה אני יכולה משום־מה לנשום לרווחה. אני הולכת ברחובות ובולעת אותה. את צל העצים בשדרות חן. את רחוב שלמה המלך, שיש בו איזה תום, שהוא לי תמיד מעין מחוז־ילדות, אף כי לא גרתי בו מעולם. את הלכלוך מאחורי בתי הקפה של דיזנגוף, את הפחים המלאים סלט־מיונית צהוב ומוגלתי ליד אולמות החתונה מוקדם בבקר. את כל האנשים הדוחפים באלנבי. את נהמות החצוצרה הבאות ממרתפי החזרות של היכל התרבות. את השכונות החדשות, הקלושות, אותם בתים אחידים שאין להם עדין אופי, אותם רחובות לבנים וריקים שבין ז’בוטינסקי לגשר הירקון. מי גר בהם? המון שמות משפחה. את דוחק החניה של מאפו, שבתיו הישנים נסוגים כל שנה יותר מפני התנועה התוקפנית, ואת הטילת המלוכלכת, ואת החול חסר התקווה, חסר הצבע, של גינת גורדון, הדומה לכלוב בטון, ובה כמה אמהות מחפשות צל לעגלות. וכל חלונות הראוה, המוני עקודים, נקודים וברודים. והשמש. והנשים המכוערות, עבות הרגלים, עם הסלים בנחלת בנימין. והקיוסקים. והגינות הללו, העשויות בחצי־לב, לא גינות של ממש, גדר חיה מאובקת, פיסה של דשא זנוח, קקטוס או שניים. הים המבצבץ פה ושם מבעד לבטון שלפעמים, לפני שקיעה, מציף נגהו את החוף אור לבנבן רחוק, כשהשמים מעוננים ואין רואים שמש, אלא להט לבן רדוד. אני אוהבת את רגעי הגשם של תל־אביב ואת הרגעים הראשונים שאחר כך, כשגדרות־החי רחוצות בפעם הראשונה, והאויר מתנקה, ושומעים את נהם הים עד בן־יהודה. אני אוהבת ללכת ברחובות השטוחים, השטוחים, בין השיחים והמלט והשטיחים הנטפחים במרפסות בידי עוזרות הבית.

אני אוהבת ללבוש שמלה צבעונית, להיות צבעונית בתל־אביב. בין אנשים צבעוניים. בין חפצים צבעוניים בחלונות הראוה.

לא הייתי מילדיה של ירושלים, מן השייכים לה. אני יודעת. העליות, הירידות, לא בשבילי נוצרו. אני אשה של מישור.

למזלי, עוד לפני גמר תיכון, למדתי מכונת כתיבה, סתם כך. מהר מאד השגתי עבודה: לרכז משרד של עורכי־דין. כרגיל, לא היתה לי תחרות: שתי המועמדות האחרות היו נמוכות, מהירות חיוך, שערן גזוז ומנופח, ולעסו מסטיק.

זמן־מה חייתי חיים כפולים. בבוקר הייתי הולכת לעבודה, כרגיל, מקבלת את הלקוחות, אוכלת, עוסקת בעבודות המשרד, חוזרת באוטובוס הביתה. להורי לא היתה ברירה אלא לתת לי דירה אחת מאלה השיכות להם, דירת־גג זעירה של חדר ושירותים ומטבח קטן, ובה הייתי לבדי. בבית, אחרי אמבטיה ממושכת, בקצף־סבון, בריחות אורן ובשמן, הייתי מטפלת בעצמי, מושחת, מחליקה, מהקצעת, מרפקים, ברכים, כל מקום שיש לטפל בו. עושה את צפרני ולובשת חלוק ארוך. שערי היה מקיף את פני כמו ענן נקי. החדר היה לפעמים מוזנח, בגדים היו מוטלים בו ברישול, כי לא היה לי כוח לסדרם, אבל אני־עצמי הייתי מטופלת. ואז הייתי שולפת מן המגרה את היומן – ובו היה מתחיל החלק השני של היום.

ביומן תיארתי את אפרים, שהוא בעלי, ואת שני הילדים שלנו, הבן והבת, מה עשו אותו יום ומה אמר אפרים, לאן אנחנו הולכים בערב. שלש מחברות עבות, משובצות, כמחברות של רואה־חשבון, נתמלאו בכתב־ידי שהוא קטן ופניני ואינו משאיר הרבה שולים, כלומר שכתבתי הרבה. לעתים הייתי מתארת את הלילות שלנו. אבל זה לא היה העיקר. כתבתי וכתבתי.

אינני יודעת אם כל הכתיבות הללו שלי השפיעו על חייו. קשה לתאר שכל כך הרבה עוצמה אין לה תוצאות בכלל. אחרי קטע מפורט, ארוך, הייתי שוכבת על הספה בחדרי, עיפה וסחוטה, כאלו קרו הדברים באמת, דמיוני מלוהט, ולא הייתי זקוקה לא לקולנוע ולא לחברת בני־אדם. הקשים ביותר היו דוקא הפרטים הקטנים שבעולם האחר שלי: נעליו ליד נעלי למרגלות המיטה, מברשת השינים שלו בחדר האמבטיה. כמעט דימיתי שאני יכולה ליצור אותם באמת. רק עוד קצת־קצת מאמץ.

אם עוד הייתי פוגשת פעם את אפרים שבירושלים, אפרים־יוסף הצנוע, מן האוניברסיטה, את הזצוק’ל כמאמרה של יוכה, אולי לא הייתי מכירה אותו. ואולי כן. פעם אחת, ביום גשם, בפינת רחוב, נדמה היה לי שראיתי דמות הדומה לו, איש כפוף וצנום, במעיל שחור גדול, צולע בנעל גבוהה של נכים, נושא מטריה גדולה, וחומק מפני הגשם. רצתי אחריו כמה רחובות, וזה לא היה הוא. כל בית־החזה שלי נמלא לב, לב ענק פועם ואיום, כמו פיל בתוכי, שעד פי הגיע, עד חנק, האפיל על עיני. האיש נעלם ולבי חזר ונתקטן במשך דקות אחדות. לא יכולתי לכתוב ביומן אותו ערב.

לאט, תוך חודשים רבים, אולי אפילו שנה תמימה, נסתיים גם מעשה־היומן שלי. לא יכולתי עוד לקרוא את התיאורים שכתבתי. כל זה נגמר. כעבור כמה חודשים הבאתי את היומן אל מו"ל אחד, והוא יעץ לי לגנוז אותו. אולי מוטב כך. אף כי חבל שלא אהיה סופרת בעודי צעירה. נותרה עיפות נוראה, מאכלת, עייפות של גוף ונפש. התחלתי חשה מיחושים בבטן, ולא היה לי מרץ ללכת אל רופא, עד שבוקר אחד, כואבת ודואבת לא יכולתי עוד לנסוע לעבודה, וקבעתי תור במרפאה. שלחו אותי לכמה ימי בדיקות. נמצא שיש לי מה שקרוי קוליטיס. ריפוי ממושך, ממושך, סיכוי קלוש. מסכנה, אמרו אנשים, כל הדיאטה הזאת. אבל אני התחלתי דווקא לאהוב את האוכל שהותר לי. הוא היה איך־שהוא אוכל מנחם. הלחם הרך, הטבול בביצה רכה, היה מביאני לתחושה של אושר, ביתי, טוב. מרק העוף הטיב עמי, וכן כל הדיסות, הפודינגים, החלב. הייתי מסוגלת לאכול דוודים שלמים של דיסת גזר מתוק. תוך זמן קצר לא יכולתי עוד לשאת את ריחו של אוכל חריף ומתובל ומטוגן שזללו הכל במיזללות שברחוב, לפי אופנת תל־אביב. אהבתי גם את המשטר שנקבע לי: ההליכה המוקדמת למיטה, כדורי ההרגעה הללו, כל המסיע לשלוה, לשינה. קצרת־רוח הייתי לישון. המיטה הנקיה הרכה, הסדינים המוחלפים לעתים קרובות מאד – דבר מותרות שהרשיתי לעצמי – האור הרך, אור הלילה, שהייתי משאירה בחדר, ושהיה משַוה לכל אשר בו הילה אדמדמה – בכל אלה היה לי טוב. הכר היה שד לבן גדול, שאפשר היה לצנוח עליו, ועם התנומה היה לים גדול, רוגע, לבן, אוקינוס נע בתנועה קלה, בלתי מורגשת, מלטף עורי. בשנתי עמדו בחדר מים גדולים, מיסתוריים, רכים.

* * *

אחר כך הכרתי את דודתי.

אין היא דודתי ממש, אלא קרובה רחוקה. לא ידעתי שיש לי קרובה כזאת. הכרתיה במשרד עורכי־הדין, כשבאה לסדר ענין כלשהו שהיה קשור בגלריה שלה. היתה לה גלריה לאמנות. מצאה חן בעיני מיד עם הכנסה: אשה בגיל העמידה, בלונדית־קפדנית, שרירית, סרוקה כלפי מעלה, בחליפה יפה מאד, בהילוך נמרץ. אשה קשה, מנהלת. אני אוהבת נשים כאלה. יש בהן משהו נקי, משהו המרחיק מעליו כל לכלוך וסיבוך במחי־יד. ובלי גסות־הלואי של גברים.

אחרי ביקור אחד או שניים במשרד, שמעה שעורך־הדין קורא לי בשם משפחתי, ושאלה אותי לפרטים. נתברר שהיא באמת קרובת משפחה. באמת איני יודעת איך הצליחו הורי להרחיקה ממני עד היום. ככל שאני זוכרת, לא היה כל קשר בין סניף המשפחה שלה לשלי. שתינו קפה. היא לא היתה נשואה, או שמא התגרשה, דבר זה לא היה ברור לי כל צרכו תחילה. רק אחרי ימים רבים שמעתי את הסיפור, איך רבה עם בעלה, שהיה מהנדס, איך נעלה בפניו את דלת הבית, ולא נעתרה ולא הניחה לו להכנס, אפילו לא כדי שיוציא את חפציו, עד שהתערבו שליחים מן האיגוד המקצועי שלו. שני מהנדסים נשואי־פנים באו אליה לבקש את חסדה ואת המפתח. רק אז נעתרה.

התפעלתי ממנה. אני, על סבילותי הנוראה, לא הייתי מסוגלת לפעלתנות כזו מעולם. ממש לזרוק אדם מהבית לא יכולתי.

– אנחנו לא נדבר עליו, – ביטלה אותו במחי־יד. – בואי נדבר עליך. את יודעת שיש קצת דמיון בינינו?

ידעתי זאת. רק עיניה היו חומות, אטומות, עגולות־במקצת, חזקות, ולא עיני ים ארוכות כשלי.

– תבואי הערב לגלריה, והתלבשי יפה, אמרה לי, שעה ששילמה בעד הקפה – יש לי היום וֶרנִיסאז', ואת תהיי אחד הקישוטים העיקריים שלי הערב.

זו היתה עוד אחת מהמלים שלמדתי אצלה: ורניסאז'.

לבשתי שמלה לבנה, חמורה, שגלימה לה, הסתרקתי כנער־חצר. בערב אמרו שאני אוֹבּזֶ’ה־ד’אר, כלומר חפץ אמנותי.

דודתי סבינה ריהטה את הגלריה שלא כרגיל, ולא בזול. רק נכנסתי, וכבר הייתי בבית. כסאות־ספה נמוכים, אדומים, רפודי־משי על כרעי־אריה מוזהבות. פה ושם – כך הסבירה סבינה – סקרטייר או שולחן מימי הדירקטואר, שנפוליון יכול היה לעמוד בלי זרות ליד כל אחד מהם. דודתי מסבירה לי את הקו החלק, המקומר, של הדירקטואר, ואני בולעת. כמעט אני רואה את ראש נפוליון הכדורי, המוצק, את החוטם הדק, ואת הרגלים הקצרות בתוך מכנסים לבנים. סדרים של ורדים בפינות. “אין לך מושג כמה התקופה ההיא בריהוט הולמת אמנות בת־זמננו”. ועל התקרה, לשמחת לבי, כנגינת עוגב ביום חג, נברשת נרות בדולח. ישר מתוך הרצונות שלי. חגיגי ורם. דודתי סבינה מדליקה את האור, והוא משתבר בכל פינות החדר, רסיסים של עושר, של שפע, של טוב. לפתע אני מאושרת. סבינה מדליקה עתה אורות חזקים מן הפינות, ומתגלים הציורים. גם הצייר נכנס. מזוקן, נרגש. אני בארמון, אלי, אני באמת בארמון.

נכנסים אנשים, אנשים רבים. אני שותה, צוחקת. לראשונה מאז ירושלים. הגלריה מתמלאה. צפוף. איני חשה שהזמן עובר.

– תישארי אתי בגלריה? נחוצה לי מישהי שאפשר לסמוך עליה, שתחליף אותי, – אומרת אחר כך דודתי סבינה, כשהיא חולצת נעליה ויושבת על שייז־לונג, לוגמת כוס ונחה אחרי המאמץ.

– אם לא תזרקי אותי.

– לא, את מתאימה לכאן.

עזבתי את משרד עורכי־הדין.

לפעמים אני נשארת בחדר־השינה של דודתי סבינה, חדר עשוי בסגנון איטלקי, לבן וכחול וזהוב, ובו קימורים וגומחות כחולות ופיתוחי־קיסוס ופסלונים. לא הייתי רוצה שמישהו יחשוב שאני תמיד לסבית, או שסבינה לסבית. שתינו נורמליות בהחלט, אבל לפעמים יותר נוח כך. פחות מסובך. הרגשתי אתה כמו עם זמי, או עם הצנחנים. כאלו אני מטפס דק על גזע של אלון גדול. דבקתי בה בידים וברגלים. ריחה היה נפלא. אבל זה לא קרה לי פעמים רבות.

דודתי סבינה דאגה לי לכמה הופעות דוגמנות, להשלמת שכרי, אבל לא הייתי רוצה שיטעו בין דוגמנות זו שלי לבין הדוגמנות מהמין הוולגארי, שראיתי בילדותי במכון. לא השתמשו בי כקולב לתלות עליו בגדים, אלא כנושא לאמני צילום. צילמוני מתיסרת בעוית של סדקי אור בתריס, בין חווקים; מוטלת כמתה־חיה בסמטה רטובה של יפו, כלואה בחבל־עוגן ענק מול פני הים; חובשת כובע לבן, ענק כגלגל עגלה, אשר הוכפל פי־עשרה בצילום. פני נעשו מוכרים. הם נכללו בהרבה אלבומי צילום אמנותיים. לא הייתי מרבה בעיסוק הזה, אבל היתה זו תוספת כסף שאין לזלזל בה. דודתי סבינה אומרת שבמשך הזמן תשיא אותי, ובאמת דברו בי כמה ממכריה, ובמיוחד יצואן גדול אחד שהוא אחד מפטרוני הגלריה. הוא בשלבי התפטרות מאשתו. בעצם שתינו איננו ממהרות. טוב לנו כך. הקוליטיס שלי אינו מציק אלא לעתים רחוקות מאד. וכבר מזמן לא חלמתי אף אחד מחלומות הסיוט שלי. רק עורי יבש מעט, ועלי להקפיד ולטפל בו. אני מרבה לצאת. סבינה הבטיחה שתקנה לי גור של טריאר סקוטי אמתי. אני מתכוונת לקרוא לו בשם “ויסקי”. וכשאני ספונה בגלריה, הרי זה טוב יותר מן האוניברסיטה: אין בחינות, וחוץ מזה ההתרגשות אסורה עלי. פעם אחת כמעט ששלחתי לאפרים הזמנה לורניסאז' – ועצם הרעיון שמא יבוא, הביא עלי התקפת קוליטיס איומה, הגרועה ביותר מזה שנים. חדלתי מכך. הרי אדם מוכרח לשמור על עצמו, אחרת מי ישמור עליו? רק בי הבטחון המלא שלא אבגוד בעצמי לעולם. רק בי.

מה הוחמץ בחיי? מה היה עלי לדעת כל הזמן, ולא ידעתי? אין לי מושג. הידיעה קרובה אלי, וחומקת.

אני צפה על פני הימים והלילות. אביב מתקרב שוב, ובחדרי, בקנקן פרסי כחול, עבה, ענף יחיד של שקד. שלמוּת שאדם יכול לבכות מרוב יופייה. לרגעים נדמה לי שאני מאוהבת במראה זה של הקנקן והענף שבו, יותר משאהבתי נוף או אדם בכל ימי חיי. האם משהו משתנה בכלל? האם הזמן עובר? אינני בטוחה שאני זקוקה לתכנית כלשהי, למרשם כלשהו בחיי. אני משוכנעת שהעולם עומד, רק אנחנו נעים, אם רצוננו בכך. ואם לא, אפשר גם לא לנוע, ואז אין מזדקנים. כל אלה המדברים על תמורות, החיים בתמורות, כולם מעמידים פנים, ואחרים מעמידים פנים שהם מאמינים להם. משחק של חיוּת מלאכותית, עצבנית, ואין לי חלק בו. אני אחרת. איני יכולה בשום פנים לחוש בתמורה כלשהי בתוך חיי בימי־קטיפה אלה. אולי אני נצחית. אולי כל אותם הדברים שאני שומעת עליהם, הזיקנה והמות, חלים רק על אחרים. אולי יש לי לב בתוך חדרי לבי, ובתוך הלב הפנימי עוד לב, עד אין סוף. וכי אפשר לדעת מראש שלא?

ובימים אלה של אביב קקיוני, מוקדם, כששרב עומד בשולי ליל החורף ואינו משתבר כליל לתוך היום, ושולי הרחובות עודם לחים, תערובת ותהפוכה, ריח הגשם מתערב בריחות ההדרים, ותל־אביב רחוצה, – בימים שכאלה גם עברי אינו נורא, ואיני חייבת לאהוב או לשנוא את כל הדברים שקרו בו. אני מורחת פני במשחה ומושיטה ידי בעד החלון בבוקר, והשמש מזהיבה את האצבעות הריחניות, החיות. אני אוהבת את ידי עד טירוף הדעת.