רקע
נתן אלתרמן
לא כמדינה מוחזקת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

ראש־הממשלה, גולדה מאיר, יוצאת לאמריקה לפגישה עם הנשיא ניכסון. אך מסעה זה יפגיש אותה, כמאליו, גם עם הגדולה והחזקה שבתפוצות, עם יהדות ארצות־הברית. למעשה עם העם היהודי.

מה יוגד להם ליהודי הגולה במיפגש זה?

אין כוונתי לשאול אם ידובּר על חובת העליה לישראל או לתהות באיזו מידה של הטעמה ושל דחיפות יוזכר ענין זה. בדרך־כלל מקובל כיום להזכיר את הנושא הזה בכינוסים של יהודי התפוצות, בנימה של בדיחוּת־למחצה, כדבר שגם הנואם וגם קהל הנאספים יודעים שאין טעם לדוש בו בחומרה, ומוטב לפטרוֹ בנימת הוּמור, הן מצד התזכורת והן מצד מחיאות־הכפיים.

כוונתי לא לשאלת העליה כשהיא לעצמה, אלא לאותו מירקם־יחסים שבין ישראל ובין התפוצות, אשר שאלה זו, ומעמדה כיום, אינם אלא חלק ממנו. כוונתי לכל אותן מוסכמות שנשתרשו במירקם זה, מוסכמות שאין בהן כנוּת ואין בהן מן המציאות כמו שהיא.

נושא זה כל שעה היא שעתו, ואם אנו רואים את ביקור ראש ממשלת ישראל בארצות־הברית כשעת־כושר לומר מלים מספר בענינים אלה, הרינו עושים זאת גם משום שגולדה מאיר, לאחר בן־גוריון (שמאבקו על נפש העיקרון הציוני נתפרש בזמנו כאנטי־ציונוּת) היא כיום האישיות הממשלתית האחת, המסוגלת, לפי מיבנה נפשי שלה ובתוקף סמכות שלה בין יהודי התפוצות, לטלטל ולנפץ לפחות משהו באותה מסכת־יחסים מוסכמת ומסולפת שבינינו ובין הגולה. לפחות לתת אות לראשיתו של מיפנה הכרחי.

 

2

איני בא להאריך בהרצאת מהותה של אותה דוקטרינה לאומית חדשה שירשה את מקום הציונות הקלאסית, אף כי היא למעשה ניגודה והיפוכה. הדברים ידועים. פרט לכמה חילוקי־דעות המתגלים פה ושם, בסימפוזיונים ערטילאיים, אין מערער כיום על תורה זו, שעל־פיה נעשה קיומה של מדינת ישראל, באורח פאראדוכסאלי, משען וצידוק להמשך הקיום היהודי בגולה, על־ידי שישראל "זוקפת את קומתם של היהודים בתפוצות ונוסכת בהם גאווה ומנחילה להם “כבוד” וכיוצא באלה, ואילו התפוצות גומלות לה על־ידי שהן מחזקות אותה בחומר, בעודן מוסיפות לשאת, אולי אף במידה רבה יותר ממנה, את יעודה הרוחני של היהדוּת ההיסטורית – דבר ההופך למעשה ראשה־למטה לא רק את הציונות המדינית אלא גם את תורת “המרכז הרוחני”.

מקובל בינינו שרקע רעיוני זה יש לו “השלכות” על ענין העליה לישראל. איני יודע באיזה מידה היה רקע אחר, רקע ציוני־ממש, מגדיל וממריץ את ממדי הגשמתו של עקרון קיבּוץ־גלויות. ייתכן כי שום תיקונים רעיוניים לא היו משפיעים הרבה לענין זה. אך בתוך נופה של אותה דוקטרינה שלטת, אשר לפיה אין מדינת ישראל אלא אחד המרכזים היהודים החשובים, ולדעת רבים אולי לא הקובע שבהם מבחינה היסטורית רחבה, בתוך נוף רעיוני זה, מתעקם לא רק עקרון העליה, אלא כל מלחמתה של ישראל כיום, כל מלחמת־הדמים הזאת הנטושה כיום על הגבולות, אף היא עשויה לקבל מתוך כך משמעות זרה ומרתיעה.

כדי להמחיש משמעות זו דיינו אם ניטול לוּא רק אחת מן המוסכמות המקובלות עלינו כיום, זו האומרת, למשל, כי מעלתה וערכה של מדינת ישראל הוא בכך שיהודי התפוצות יודעים כי אם יתהפך, חלילה, הגלגל על אחד המרכזים היהודיים בגולה ותבוא עת מצוקה, הרי מזומנת להם תמיד מדינה יהודית שתהא נכונה לקבלם ולהיות להם למקלט, שלא כבאותם ימים בהם היו היהודים נרדפים באין פותח שער לפניהם.

דבר זה הוא, כמובן, נכון ביסודו.

יתר־על־כן, הוא מעיד אפילו על חוש בריא של שמירת “אופציה”, על כל צרה שלא תבוא.

ואף־על־פי־כן אין מפלט מן ההרגשה כי יש בה בבריאות זו משהו לא טבעי וחולה ומעורער. אין מפלט מן ההרגשה כי בעוד ישראל עומדת במלחמה אכזרית זו על הגבולות החדשים, למען “המפה החדשה”, יש מידה של פרברסיה לאומית באותו עיקרון הגורס שלא רק השטחים הם “שטחים מוחזקים” אלא המדינה עצמה, אם בגבולותיה החדשים ואם בגבולותיה הישנים, היא לגבי רובו של העם בבחינת “מדינה מוחזקת”, למקרה שהישיבה במקומות אחרים תהיה לא־נוחה או כרוכה בסכנות רבות מדי.

בתוך נוף רעיוני זה נראית מדי פעם גם צדקת מלחמתה של ישראל כמעורערת ומבקשת אחיזה, שכן גם הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל – זה שעליו אנו מסתמכים בכל מאבקינו הרעיוניים והפוליטיים נגד טענת הערבים, הגורסת שאנו זרים כאן – גם קשר היסטורי זה נעשה באמת רק היסטורי בלבד. אנו מוסיפים, כמובן, לדבר על כך שהעם היהודי “נשא את ארץ־ישראל בלבו של שנות קיומו ונדודיו ושאף אליה והגה בה ונמשך אליה”, אך אין אנו חשים כי לא לשווא אנו מדברים על כך בלשון עבר וכי גם לשון־עבר זו משמיעה צליל חלול ומזויף בנסיבות ההווה, לאחר ששערי הארץ פתוחים זה עשרים שנה והמדינה משוועת לשווא לעם היהודי שיבוא בה.

 

3

גם אנו בישראל וגם יהודי התפוצות זוכרים בגאווה ובתודה את מלחמת־הקוממיות שבה נתכוננה המדינה ובה נחתך דין האומה לחיים ולא לכליון. העובדה כי באותה מלחמה גורלית לא מנה הישוב היהודי בארץ־ישראל אלא שש מאות אלף איש – קצת יותר מרבע וקצת פחות מן החלק החמישי של מיספר יהודי ניוּ־יורק – עובדה זו מתפרשת אף היא לגאווה, שעל־ידי כך נעשה נצחונה של ישראל באותה מלחמה כנצחון המעטים על הרבים. אך עובדה מיספרית זו יש לה גם צד אחר, והוא צריך להיות לא רק מקור גאווה אלא גם מקור רתיעה ותמהון על שהציונות, בכל תקופת התחיה הלאומית, לא כינסה בארץ־ישראל, עד מלחמת־הקוממיות של שנת 1948, אלא אותו ישוב יהודי זעיר של קצת למעלה מחצי מיליון. אל נאמר כי ההגבלות, שהטילה ממשלת המנדאט, הן שגרמו את הצמצום הזה. גזירות השלטון הבריטי לא היו מכשול אלא בפני עליית המצוקה של העקורים לאחר מלחמת־העולם, או של יהודי ארצות־ערב, ואילו יהודי ארצות־הרווחה לא זעו גם אז וגם לפני־כן.

עד שנת 1933, שנה שבה החל להגיע גל העליה הגרמנית, עם השתלטות הנאצים בגרמניה, לא היה שיעור העולים לארץ־ישראל אלא כתשעת אלפים בשנה. לא יותר מזה. וזאת בימים שבהם לא היה, למעשה, כל מכשול חיצוני לעליה.

מחרידה המחשבה כי לולא מצוקתם הנוראה של יהודי ארצות־ערב ולולא המעפילים הנרדפים, לא היה אותו ישוב של מחצית המיליון גדל גם אחרי מלחמת־הקוממיוּת, יותר משהוא גדל כיום, לאחר מלחמת־ששת־הימים.

ואם אנו עומדים כיום, לאחר מלחמה זו, כשארץ־ישראל כולה פתוחה לפנינו, ואנו רואים לנגדנו לא את הארץ אלא את הבעיה הדמוגראפית שהיא מעמידה לפנינו, עלינו לדעת מה פירוש הדבר. פירושו הוא שבמשך כל שנות קיומה לא הביאה הציונות לארץ את המינימום הדרוש כדי לעמוד בפני סכנת טמיעה באוכלוסיה הערבית שנוספה כיום, אוכלוסיה של מיליון אחד בלבד. פירושו הוא, כי לולא בריחת הערבים בשנת 1948 היינו עומדים בפני אותה בעיה עצמה גם בגבולותיה הקודמים של מדינת ישראל, וכי גם בלי “השטחים המוחזקים” צפויה לה למדינת ישראל, בקצב הנוכחי של העליה ולנוכח הריבוי הטבעי של הערבים, אותה סכנת טמיעה ואיבוד “האופי היהודי”, גם בגבולות הישנים וההבדל הוא רק בהפרש הזמן בלבד.

זהו צדו השני של הנצחון במלחמת־ששת־הימים. נצחונה הצבאי הגדול מדינת ישראל חשף את התבוסה הרעיונית ההיסטורית הגדולה של הציונות ושל עם ישראל.

 

4

אינני יודע אם יש בכוחן של תוכחות ומסעי התעוררות ושבט־מוסר לשנות מצב זה. מסתבר שלא. ייתכן כי אין ברירה אלא להשלים עם כך ולסמוך, ביודעים או בלא יודעים, על גורמי־חוץ מציקים שיעוררו ספקות בלב יהודי הגולה לגבי עתידם במקומותיהם. אך כנגד שתי דרכים אלו, של ערעור על המצב או של השלמה עמו, נוקטת הנהגתנו המדינית והלאומית דרך שלישית, שהיא האחת שאין לה צידוק משום בחינה שהיא. דרך זו אינה לא תוכחה ולא השלמה עם פני הדברים, אלא פשוט הסוואתם והצגתם בצורה שהיא היפוכה של המציאות. דרך זו עיקרה בכך שאין אנו חדלים מלהעלות על נס את עמידתן של התפוצות לגבי מדינת ישראל ומלהציגה כמופת של הזדהות ושל שותפות. העובדה שמלחמת־ששת־הימים, כמלחמת־הקוממיות בשעתה, לא שינתה כלום במערכי חייהן של תפוצות הרווחה, פרט לתוספת תנופה למגביות, אינה מונעת בעדנו מלדבר עד היום בהתפעלות אין קץ על “ההתרגשות” שאחזה את יהודי הגולה לנוכח סכנת הכליון שנשקפה לישראל, ומלספר בהתלהבות על יהודים שהיו “מטלפנים יום־יום לשגרירים ולקונסוּלים של ישראל” בהבעות חרדה ועידוד.

אמנם כן, רגשי התודה וההוקרה המפעמים את ישראל לנוכח אותה מידה של התעוררות הם ודאי טבעיים ומוצדקים, ואף־על־פי־כן הרינו מחפים על המציאות והופכים את משמעותה על פיה שעה שאנו שומעים ומקבלים בלי ערעור דיבורים על גילויי “החלטתו הנחושה של העם בתפוצות לעמוד לימין מדינת ישראל בכל עת”, כפי ששמענו לא מכבר מפי יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, או שעה שראש־הממשלה, גולדה מאיר, אומרת, כפי שאמרה באחת הוועידות האחרונות של נציגי הגולה, כי “כל עוד העם היהודי עומד לימיננו, נעמוד גם אנחנו”.

דיבורים כאלה ודומיהם (שכן זה הנוסח המקובל כיום על כל מנהיגינו) נוסכים ברובד היחסים שבין המדינה והעם בתפוצות את הנימה הגרועה מכל, את נימת חוסר־הכנוּת, נימת הזיוף, ההולכת ונטווית כחוט־השני בהוויתו של העם היהודי בזמננו.

 

5

חילופי־הגברי שנעשו ברשויות הממוּנות על העליה, בישראל, היו כרוכים, כידוע, בחילופי גישה וסגנון בדרכי משיכת העולים. אין לדעת אם התגברות זרם העולים בזמן האחרון הוא גם פרי החילופים האלה, או רק תוצאה של התערערות מסויימת בתנאי־החיים בארצות־המוצא. אלא שגישה חדשה זו ראויה לתשומת־לב גם מצד עצמה.

תפיסה זו הוציאה למעשה את ענין העליה מתחומי החובה הלאומית והמשמעות הציונית והפכה אותו לעיסוק פראגמאטי, הסובב בעיקר על מידת הכדאיוּת המעשית לנוכח סיכויי הקליטה והתעסוקה בישראל. דברים אלה אין לזלזל בהם, כמובן. ערכם הוא ערך ראשון במעלה, אך ההסתפקות בכך, תוך התעלמות מן הצד העקרוני שבדבר, מצד המשמעות הלאומית־האישית שבו, יש בה אולי ויתור על גורם שהאומה והמדינה עוד עשויות להצטרך לו. את טיבו החדש של צד ההסברה בתחום זה אנו מוצאים, למשל, בדבריו הגלויים והיסודיים של אל"מ מרדכי בר־און, שניסח את הצד העקרוני של הפעולה בקרב נוער התפוצות בימים אלה, בדרך זו: “מדברים לא על עליה, אלא על שנת שירות בארץ. – אני עושה מאמץ (שהנער) יישאר בארץ, אבל גם אם לא אצליח, נשאר הנער יהודי טוב. יש לו ידיעות על ישראל, והוא שומע עברית. ילדיו עתידים לשוב כעבור עשרים שנה. גם הם לשנת־שירות כזאת. תהליך זה יוצר מצב פסיכולוגי אותנטי יותר, אמיתי יותר ונוח יותר לפעולה. כלומר, לא רק עליה, וכשאין מדברים על עליה בלבד ורק על עליה, הם באים בהמוניהם”.

ענין ה“באים בהמוניהם” אולי אינו ממצה את הדברים בשלימות, אך לא זה עיקר. העיקר הוא בכך שניסוח זה של קו הסברה, עם כל האמת הפשוטה שבו, פירושו למעשה סילוק העיקרון הציוני המרכזי והיסודי, ויתור לא רק על המליצות, שלא נשאו פרי, אלא גם על תכנן שהוא על אף הכל התוכן האחד ואין־שני של תחיית האומה ושל תקומת המדינה ותכליתה. אם אנו אומרים שמצב זה הוא אותנטי ואמיתי ונוח יותר לפעולה, בלי לאמר כי פירושו הוא ערעורה של אידיאולוגיה שאין לה תחליף ושבלעדיה אין אנו צריכים מעתה אלא לסמוך באמת על “צרת היהודים” לפתרון “השאלה היהודית”, אם אנו אומרים כך, הרי אין אנו אומרים את העיקר.

אווירה זו היא הגורמת גם לכך שפיתוח ענף התיירות מן התפוצות, בעיקר לחגים, נעשה עכשיו ביטוי עיקרי ובית־קיבול ראשון במעלה למכלול היחסים של המדינה והעם היהודי, ועיקר טיפוחם של יחסים אלה מתבטא בהקשבה להדים שאנו שומעים על מצב השירותים בהוֹטלים ועל התיקונים שיש לעשות בתחום זה של “הסבר פניך לתייר”. גם התיירוּת היא, כמובן, ענין חשוב, אך שעה שהיא נעשית תוכן לאומי, עיקרי כמעט, לקשרים שבין המדינה והתפוצות, הרי היא נהפכת ראי עקום לתקופה ולתביעותיה שלא היו דוגמתן בתולדות האומה.

 

6

לא הצהרות חירום ולא מליצות של כרוזים עשויות לשנות את פני הדברים. העליה הגדולה בוא תבוא והיא אולי על הסף, אך השלמתנו עם המצב הקיים היא לא רק “מחדל” אלא גם חולי, אשר אחד מגילוייו הוא, כאמור, יצירת מציאות מדוּמה ומזוייפת של יחסים במקום ראיית המציאות כהווייתה. בעוד אנו צופים, בתקווה סמויה, אל כל סימן של אי־נוחוּת ושל התערערות במעמדם של יהודי התפוצות, עלינו לדעת כי הדבר האחד שעלינו להביא בחשבון, קודם־כל, למניעת סילוף משמעותו של הזמן הזה, הוא לא רגש אי־הנוחוּת של היהודי ביחסים שבינו ובין סביבתו בגולה, אלא אי־הנוחות וחוסר־השקט שלו ביחסים שבינו ובין מדינת ישראל. עלינו להוציא מתחום היחסים הללו את יסוד הצביעות והמלאכותיוּת שבאווירת הטפיחות ההדדיות, שהמדינה והגולה טופחות זו על כתפי זו, לאות שאנו בסדר והתפוצות בסדר וכל הכבוד לכולנו. עלינו לדעת כי גורל המפה החדשה של ישראל כרוך לא רק ביחסים אחרים עם האוכלוסיה הערבית בגבולות החדשים אלא בקביעת יחסים אחרים עם העם היהודי בתפוצות העתיקות. עלינו לדעת כי ענין החלת החוק הישראלי על השטחים־המוחזקים, עם כל חשיבותו, הוא ענין קובע פחות מאשר החלת החוק הישראלי על תפוצות ישראל. חוק זה צריך להיות גלוי ותובע ומדריך־מנוחה, ומאמצינו צריכים להיות מכווּנים לחישוף כוחו ולא לטשטושו ולהחלפתו בזחיחות־דעת של הסוואה.

המלצות קוראים
תגיות