1    🔗

בפרק-זמן זה, שבין ממשלה לממשלה, הומה המדיניות כבית-נתיבות. ועיקר העיסוק הוא – מדרך הטבע – עיסוק החבילות.

מהן החבילות שמתפרדות, מהן שמתקשרות מחדש, מהן שמיטלטלות בשלימוּת ומהן שמתפרטות סעיפים-סעיפים.

ורק מפעם לפעם אתה נזכר כי מרוב חבילות נשכח אי-שם המיטען עצמו, זה שטרחו ומשאו צריכים להיות ראש דאגתנו.

אלא שבכך אין ימים אלה נבדלים מכל ימות השנה, ולא רק במדיניות הבינמפלגתית אלא גם ברובד המדיני הכולל של ישראל.

קווי-יסוד ועקרונות אינם באופנה.

גם עכשיו, שעה שמישהו מזכיר ענינים אלה, משיבים לו בקוצר-רוח כי “רק לפני חצי שנה” קבענו קווים ועקרונות די והותר. וחזקה על אלה שהם מקופלים ושמורים באיזה מקום.

אף כי גם הם, למען האמת, אינם אלא ניסוחים לשעה.

כגון: “נעמוד על גבולות הפסקת האש ולא נזוז כל זמן שמדינות ערב…” וכיוצא בכך.

חבילה זעירה ומוצקת כזאת, יש להודות שהיא נוחה ונאה הרבה יותר מאותו מיטען רב של עיקרי עבר־יהודי ועתיד-יהודי, על כל סבך הקשרים שבין זה לבין מושגים כגון ארץ-ישראל ותכלית־שנות-גלות ומשמעות שיבת-ציון, מיטען שהוגיה וחלוציה של התחיה הלאומית הרימוהו ונשאוהו עד הלום.

החבילה החדשה היא שימושית הרבה יותר.

אלא שהמיטען הכבד, הישן, החדש תמיד, לא התעופף ולא נעלם. הוא רובץ במקומו, צופה ומחכה. והכל יודעים כי בסופו של דבר, לעת החלטה והכרעה, נרגיש אותו פתאום על כתפינו, והשאלה היא אם אין אנו סומכים יותר מדי על כוחנו שיעמוד לנו אז.

 

2    🔗

נוכחותו של משא צפוי זה אינה יכולה שלא לבצבץ מפעם לפעם, מבעד לשאר עיסוקים, גם בימים טרודים אלה שבין ממשלה לממשלה.

ולשבחה של מפ"ם ייאמר כי היא לבדה – ועל-כל-פנים הרבה יותר מכל גופים אחרים – העמידה לדיון, במשא-ומתן על הרכב הממשלה, לא את שאלות-המישנה אלא את העיקר.

כך מאיר יערי, שקבע בפירוש כי הוא מתנגד לקואליציה פרוגראמאטית עם גח"ל מחמת שזו מצהירה על כוונתה למנוע חלוקה חדשה של ארץ-ישראל ומחמת שאם יהיה סיכוי לשלום היא עתידה – כך הוא סבור – לסכל אותו.

לנימוק הזה מוסיף “על המשמר” עוד חישוב אחד, והוא ש“תנועת-הפועלים ברוב מניינה ובניינה – היא יריבתה של גח”ל מאז ימי הרביזיוניזם המסורתי ועד עכשיו"…

אני מניח לו לנימוק שני זה, לא מפני שאני סבור כי אין חשיבות להבדלים הפרוגראמאטיים בין תנועת-העבודה ובין גח"ל בשאלות חברה וכלכלה.

אני מניח לו מפני שאני סבור כי שאלת הברירה בין הגשמת הסוציאליזם ובין התפיסה הקאפיטאליסטית, לא תעמוד בפני הממשלה להכרעה ברורה וחד-משמעית בקאדנציה הבאה דווקא…

אך הנימוק הראשון – שאלת עמדתה של גח"ל בשאלת גבולותיה של ארץ-ישראל הוא לכל הדעות נימוק של ממש.

ואפשר יהיה להבין לרוחה של מפ“ם אם נימוק זה לבדו – בלי צורך בכל תוספות – יספיק לה כדי להתנגד בכל תוקף לצירוף גח”ל לממשלה.

אלא שדבר אחד עלינו לזכור:

לגבי חלק גדול של מפלגת-העבודה, ולגבי כמה מן השרים של מפלגה זו – בממשלה היוצאת – צריך נימוק זה עצמו, ללא כל תוספת, להיות דווקא סיבה מספקת כדי לעמוד על צירופה של גח"ל לממשלה ויהי מה.

 

3    🔗

איני יודע כיצד בדיוק רואים השרים יגאל אלון ומשה דיין ומשה כרמל את הסיכוי להימצא בממשלה העתידה בין אבא אבן ושרי “העבודה”, הנוטים אחריו, ובין מפ“ם, ובלי גח”ל.

אך מסתבר כי פירוש הדבר הוא שהחלטות גורליות, כשתבוא שעתן, עשויות להיקבע בכיווּן שעיקרו ייחרץ כבר עכשיו, לפי הרכב ממשלתי כזה, בניגוד גמור לכל קווי מחשבתם של אלון ודיין וכרמל. מאז מלחמת-ששת-הימים ועד היום.

משום כך: כשהייצר הטבעי מעורר את דוברי “העבודה” להצהרות כגון “לא נוותר על מפ”ם למען גח“ל”, יש אולי להבין לרוחם, אך לא ייתכן בשום פנים כי הלכי-רוח אלה יקבעו את העיקר.

במשך שנים לא-מעטות היה הפירוד בין מפלגות תנועת-העבודה פרי הבדלים שאבד עליהם הכלח או פרי דבקוּת באוריינטאציות שנתבדו. אך הטראגדיה היא בכך שלעומת הפירוד הקודם, אשר נמשך על אף חוסר הבדלים של ממש, בא עכשיו האיחוד על אף מציאותם של הבדלים שנעשו חותכים בשאלות-יסוד של העתיד הלאומי ועוברים לא רק בין מפ"ם ובין מפלגת-העבודה, אלא אף בתוך מפלגה זו גופה.

ושום נימוקים של נוסטאלגיה אינם יכולים ואינם רשאים לעמוד בפני משמעותם של הבדלים אלה, לגבי ענינים העשויים לבוא להכרעה בממשלה הבאה.

 

4    🔗

ואין זה רק עניין של הכרעה חד-משמעית וחד-פעמית, אלא ענינו של קו מדיני אשר תקופה זו של חילוף ממשלות היא אולי שעת-כושר אחרונה לערער עליו ולחולל בו את השינוי המיוחל.

שר-החוץ חוזר ומציג, כידוע, כהישג מדיני מפליא את העובדה, כי ישראל עומדת עד היום על גבולות הפסקת-האש ואין לוחצים עליה לסגת בלי הסדר של שיחות שלום.

וצריך לומר כי פליאה רבה זו, שהשר אינו מחמיץ שום הזדמנות כדי להביעה בכל קורת-הרוח, אינה מופרכת כלל. להיפך, היא מוצדקת בהחלט לנוכח מדיניותנו, המאשרת הן בפועל-ובפירוש והן בשחיקה ובהיעדר כל ערעור, את הגדרת עמידתנו בשטחים המוחזקים כעמידת כובש צבאי גרידא ב“טריטוריות ערביות”, ששייכותן המדינית לחוסיין ולנאצר אינה מוטלת כלל בספק.

,תוך משגה היסטורי פאטאלי נמנעה מדיניותנו, מאז מלחמת-ששת-הימים ועד עכשיו, מכל ערעור על שייכותם המדינית הערבית של השטחים הללו. מדיניות זו בזבזה, בזבוז שאין לו כפרה, את העובדה ששום כובש לא עמד מעולם בשטחים אשר בעלוּתם המדינית הקודמת היא כה מפוקפקת וכה מעורערת וכה נוחה לעיון-מחדש, הן לגבי בעלוּתו של חוסיין על יהודה והשומרון – שיש להבדיל בינה ובין בעלוּתם הפרטית של התושבים הערבים, איש על נחלתו, במקומות שבהם הם יושבים כיום – והן לגבי סיני, ששייכותו למצרים היא פרי הסכם מקרי של כוחות שמחוץ לאיזור.

 

5    🔗

מדיניות פאטאלית זו עשויה לרוקן מכל משמעות גם את המאמצים בתחומי פנים שלנו, שהיא מדיניוּת הבטחון, להגיע לידי אורח-חיים סביר עם אוכלוסי השטחים. במידה שאנו מצפים לשיתוף מצדם עם המימשל, כדרך אזרחים לגבי ממשלה, הרינו דורשים מהם למעשה להחליט דבר שאנו עצמנו עוד לא החלטנו בו, דבר שאנו עצמנו חוזרים ומצהירים בלי-הרף על הימנעותנו מלקבוע בו מסמרות, חלילה.

דוּ-משמעות זו של עמידתנו ב“שטחים המוחזקים” נעשית מופרכת עוד יותר לנוכח שיטת-העונשין החדשה, אשר לפיה אין אנו מסתפקים עכשיו בפיצוץ בתיהם של אשמים, או חשודים בשיתוף עם המחבלים, או במתן מחסה להם ממש, אלא עונש הפיצוץ חל על גושי-מגורים שלמים, משום שיושביהם אינם עוזרים לחקירה.

אנשי בטחון אומרים שאין ברירה אלא לנהוג כך וכי רק דבר זה עשוי למנוע קרבנות. נימוק זה של הכרח, רק בעלי ידיעה וסמכות יכולים לדון בו, או לערער עליו. אם אמצעי זה חוסך דמים, הרי נימוק זה מקבל תוקף שאין לעמוד כנגדו. אין זה ענין לוויכוחים עיוניים. אם אנו גורסים נפש תחת נפש – וזה טיבה של כל מלחמה – אפשר לגרוס גם בתים תחת נפש. אך ידוע שאמצעי-עונשין אלה אינם אמצעי “גמול” או נקם, אלא כוונתם למנוע ולהרתיע, ובמידה שאתה מהרהר בר מבחינת ה“הרתעה”, אין לך ברירה אלא לומר כי האזרח הערבי הממוצע, זה שאינו זומם מזימות מפורשות, צריך להיות מטורף כדי לשתף פעולה בגלוי עם המימשל ולמסור ידיעות על חשודים במצב זה שבו הוא שרוי כיום. שכן מה אומר המימשל? הוא אומר: עליכם למנוע פעולות-חבלה. מניעת פעולות-חבלה היא לטובתכם, כל חבלה תגרור עונש. ורק דבר אחד אין מימשל זה אומר. הוא אינו אומר: בדעתנו להישאר פה ועזרתכם לשמירת-הסדר לא תחול על ראשכם.

למעשה, בעוד המימשל הישראלי דורש שיתוף מצד אוכלוסי השטחים המוחזקים, מצהירים דוברי המדיניוּת הישראלית השכם והערב שהכל הוא בסימן-שאלה של הסדרי העתיד וכי אנו נמנעים מליצור. חלילה, עובדות קיימות.

גם בין שרי המערך יש יודעים ומודים בפירוש כי אילו נקטה ישראל, מיד לאחר הנצחון, קו מדיני אחר, שונה מיסודו – הן מצד הטיעון והן מצד העמדה העקרונית – היינו מונעים מראש הרבה קשיים, שאנו עתידים לעמוד לפניהם לעת הכרעה, וגם תדמיתנו בעולם ואף מעמדנו בין ערביי השטחים היו אחרים מכפי שהם כיום.

אלא שהכל נתגלגל, כידוע, בנתיב מדיני אחר והכל נתערפל ונתערבל בתוך צהלת השמחה על החלטת מועצת-הבטחון, שהוסברה כהישג כביר של מדיניוּת-החוץ שלנו, אותה החלטה הקובעת את שייכותם הערבית המדינית של השטחים כמושכל ראשון ואת עמידתנו בהם כעמידת כובש צבאי, וגוזרת מראש את פינויָם אף ללא דיבור וחצי דיבור על חוזה-שלום.

וכך, מאז ועד היום, נראית מדיניותנו כשעון גדול אשר מחוגי-השעות ניטלו ממנו, וחשבון העתים והקורות אינו חשבונו, ורק מחוג-השניות הקטן מתרוצץ בו סחור־סחור, והצהרות הערבים בוועידותיהם הן הקובעות את מירוצו.

תחושת חוסר-האונים לנוכח השתלשלות זו גרמה שגם המערערים על קו מדיני זה חדלו מלהתריע על כך ובחרו לדבר בעיקר על התנחלוּת, העשויה לתקן מה שעיוותה המדיניוּת, אך הצרה היא שבאין קו מדיני נכון נעשתה גם ההתישבות דבר שאינו יכול לצאת לפועל אף בחלק-מה מן הממדים הנאותים, וכך עומדת עד היום ארץ־ישראל זו שבידנו כשהיא זרה ו“כבושה” בלבד, הן מבחינה מדינית והן מצד המעשה.

 

6    🔗

כן. אלה דברים של עיקר, של קיום לאומי, של משפט ושל הגיון לאומי. הם המיטען, אשר רק על־פיו ורק לפי חוקתו עלינו לקבוע דרכינו, אם בתחומי המאבק המדיני החיצוני ואם בתחומי המעשה. יש חילוקי-דעות בינינו, לגבי הדרך שבה עלינו ללכת ולגבי העקרונות שעליהם אנו צריכים לעמוד. אך רק על-פי הבדלים אלה, ולא על-פי כל ענין אחר וחילוקים אחרים, צריך להיקבע הרכב הממשלה העתידה.