רקע
נתן אלתרמן
המכתב והכתובת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

ראש-ממשלתנו, גולדה מאיר, הגדירה את מכתבם של יהודי גרוּזיה לא רק כ“זעקה ממעמקים”, אלא גם כ“בשוֹרה גדולה”.

יש להניח כי הגדרה זו לא באה לתפארת־המליצה, אך כל זמן שאין טעמה מוסבר קשה קצת להבין מה בשורה חדשה ומיוחדת יש בו באותו מכתב עז־רוח ומזעזע, ומדוע יש לשוות לו צביון של התגלות שלא שיערנו.

האומנם רק משום שהוא נשלח לפי כתובתה של ממשלת ישראל ומשום שאדרסה זו היא גלויה ומפורשת?

אלה שפנו לפי כתובת זו ולא חששו גם מגילוי זהותם עשו מעשה שיש בו הרבה אומץ נואש והרבה הסתכנות-ביודעים, אך אם יש במעשה זה משום בשורה גדולה, הרי בשורתו בכך שהוא ממשיך את מאבקם המופלא, הרצוף והלא־נכנע של היהודים בקיסרוּת האדומה.

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז הבקיעו כוחה וייסוריה של יהדות ברית-המועצות את שתיקת החומות הסוגרות עליה.

הדבר התרחש, כידוע, עם תקומתה של מדינת ישראל ועם הופעתה הראשונה של שגרירת ישראל, גולדה מאיר, במוסקבה.

מאותה שעה ואילך לא פסקו האותות, העדויות, הגילויים, הגיחות הנואשות. קירות הסוהר של אותה יהדות אדירה רועדים כל השנים הללו מכובד המחץ שאינו חדל. הדברים ידועים, גלויים לכל, כתובים על גבי תעודות רבות ומסופרים בעל-פה ובכתב, בספרים, בכתבי־ עת, בכותרות עתונים.

תגובותינו אנו על כל אלה ידעו תמורות וגלגולים, ואין כאן שום כוונה לערער על הישגיהם ומסירותם של הגורמים שעמלו בבעיה זו. זהו פרק של מופת, אחווה ודבקות שעוד ייוָדעוּ. אלא שמזה זמן לא מועט הולכת וגוברת ההרגשה כי השקפות ושיטות וקו מדיני, שיסוד האינרציה משתלט בהם, משוועים לשינוי.

הפומבי הרב והמודגש שניתן הפעם לאות-האזעקה היהודי מגרוזיה – הופעת ראש-הממשלה בראדיו, ההוראות שניתנו לנציגנו באו"ם, מסיבת העתונאים המיוחדת שכונסה על-ידו לענין זה – כל אלה נעשו, כך יש להניח, מתוך כוונה של ראשית-מיפנה, שאם לא כן תהא התנערות־פתאום זו שלנו לא רק חסרת תכלית אלא גם מגוחכת. אגרת יהודי גרוזיה היא מיסמך שמעטים כמוהו לכוח ולאומץ והפנייה הישירה אל ממשלת ישראל היא בעלת משמעות שאין נעלה ממנה, אך משמעות זו תתמלא תוכן רק אם נקבע מעתה אדרסה זו על גבי הבעיה כולה.

 

2

ואף־על־פי־כן יש לה לאותה כתובת מפורשת של האגרת הגרוזית – שהופנתה הישר אל ממשלת ישראל – גם ערך שהוא עיקר לעצמו, ויותר משהוא בשורה הוא תזכורת החושפת כברק כמה ענינים שנדחקו בזמן האחרון מתוך תודעתנו המצטמקת.

תזכורת זו באה להזכיר לנו כי יעודה וטעם־קיומה ותפקידיה של ממשלת ישראל נקבעים, על-כרחנו, לא רק לפי תוצאות המשא-ומתן הבינמפלגתי על קווי-היסוד ולא רק לפי ניסוחי-הפשרה בין המצעים.

שכן נוסף על המפלגות המיוצגות בממשלה – או על אלו שתהיינה מיוצגות בה בהרכבה החדש – יש לה לממשלת ישראל עוד שותף אחד והוא העם היהודי, אשר בתוקף תולדותיו ניתן לה יפוי-כוח.

זאת ועוד:

אגרת גרוזיה היא בחלקה הגדול כעין סקירה של דברי ימי ישראל, על הקורות, הנדודים והייסורים והכיסופים ל“ארץ אבות”. יש לשער שרבים מבינינו קראו את חלקו זה של המכתב בקצת תהייה ואפילו בשמץ קוצר-רוח עד שהגיעו לעיקר הדרישה והבקשה, ואילו יכלו היו מדלגים על הקדמה זו של דברים שנהפכו אצלנו למליצה.

שכן, קטע זה של האגרת הוא, למעשה, “הנימוק ההיסטורי”, שכבר חדלנו אפילו לזלזל בו, פשוט מפני שכבר אין אנו מזכירים אותו, לא לטובה ולא לרעה, לא בציבור הישראלי ועל אחת כמה וכמה לא כלפי חוץ.

אך מסתבר שלגבי אותם יהודים של גרוזיה, בעלי המכתב, אין הנימוק הזה “היסטורי” כלל, אלא הוא פשוט ענין של הווה, של מציאות קיימת, של יום זה ושעה זו ממש. ומי יודע? ייתכן שכך הדבר לא רק לגביהם בלבד. אולי באמת נזדרזנו קצת לטמון נימוק זה במחסן הגרוטאות, שכן אם אנו משליכים אותו מתוך הזמן ההווה, נמצא ההווה הזה חסר את הסברו, את צידוקו ואת הגיונו. בלעדי נימוק זה נהפכים ימים אלה לאחרים והאומה היא אומה אחרת והארץ הופכת עורה ונעשית נטולה סימני-היכר, ותוך כדי מוּטאציה זו אפילו המדינה והממשלה שאליהן נשלח אותו מכתב אינן הכתובת הנכונה.

אלא שהנימוק ההיסטורי המולעג הזה ממשיך עדיין את קיומו, ואפילו רק מפני שההיסטוריה נמשכת וחיי העם היהודי נמשכים וארץ־ישראל נמשכת, וכל זמן שאחד ממרכיביו של החוט המשולש הזה אינו ניתק, אנו הכתובת ואנו גם התשובה.

 

3

כל זה משליך אור חד וחושפני על כמה וכמה תפיסות ועיונים – הן של חומר והן של רוח – אשר בעליהם מתיימרים לחתוך על פיהם גורל ההווה והעתיד של ישראל. כמה נלעג ושטחי נראה, למשל, החשבון הדימוגראפי המפורסם שלנו, לנוכח ההתפרצות המתמדת האדירה של יהדות ברית-המועצות ולנוכח האדמה הרועדת תחת רגליהן של תפוצות אחרות בעולם. כמה שרירות יש בו כיום בחשבון הזה, שעה שהוא נשמע מפי העסקנים המסבירים לנו כי אנו רק ישוב קטן, המתקשה לפתור אפילו בעיות ביוב שלו, ומשום כך, אם צפויה לנו תוספת של חצי מיליון אוכלוסים ערבים של יהודה והשומרון, עלינו להתנער ויהיה־מה מן השטחים הללו, על אחריותה של המזכירות המצומצמת של “חברינו”, אשר תקבע את הפרטים ותחליט מה לעשות בעם היהודי ובארצו ודברי-ימיו ועתידו.

מכתבם של יהודי גרוזיה טופח על פני אותה בעל-ביתיוּת סדרנית היודעת מה עלינו להשאיר בידינו מארץ־ישראל ומה אינו אלא “חתיכת הר” בטלה ומבוטלת. אם יש בינינו טוענים השכם והערב כי חלילה לנו מליצור “עובדות קיימות” בשטחים-המוחזקים, מפני שאין לעשות את חשבונה של ארץ-ישראל בלי חוסיין ובלי נאצר, בא המכתב הגרוזי הזה להזכיר לנו כי אין לעשות חשבון זה גם בלי העם היהודי אשר בזכותו ולמענו שמרה ארץ זו על ייחודה בעולם,

אותם יהודים נידחים, החתומים על המכתב, סבורים ודאי שהם עפר תחת כפות-רגליו של כל שר בממשלת ישראל, אך לאמיתו של דבר, אפילו אותה כתובת שהם רשמו על גבי מכתבם, אפילו היא בלבד, יש בה יותר אמת מדינית ויותר התמצאות ורחבות-אופק מאשר בהרבה סקירות ותדריכים של מומחים ובני־סמך שלנו בשנים אלו. יש לו לקאבינט שלנו ולכולנו גם יחד מה ללמוד מהם, מאותם נידחי ישראל, אותם “שבטים מוחזקים” שסופם להיות שבטים משוחררים ועם נגאל.

המלצות קוראים
תגיות