אני הרי אני פרוָן, אך בעיקר הריני עושׂה שטריימלי״ן. אבל נתּנה אמת להאמר שרוב הפרנסה בא לי מן הסעֶרמיעֶנ״גוֹת, אֵלו פרוָוֹתיהם הארוכות של הגויים, ומפרוָוֹתיהם הקצרות של הסבּלים.
לפעמים בא־נופּל אלי גם לייבּ הטוחן עם פרוָת־הכבשׂים הגדולה…
אמת נכון, ששטריימי״ל מזדמן לעתים נדירות, נדירות ביותר. שכּן — מי זה חובש כהיום הזה שטריימי״ל? רב בישׂראל! והשטריימי״ל מאריך ימים תמיד יותר מן הרב…
וכן גם אמת, שבשעה שכבר מזדמן לי שטריימי״ל לעשׂותו, הריני עושׂה אותו בחינם. לכל הפחות — את עבודתי שלי אני מוסיף חינם. בכל זה אני מודה, ואף־על־פי־כן בעיקרו של דבר עושׂה שטריימלי׳ן אני, מפני ששטריימי״ל אוהב אני לעשׂות!
כשמגיע לידי לעשׂות שטריימי״ל, הרי אני מרגיש, גם ״אחרי בלותי״, מי אני ומה אני ומה אני יכול לעשׂות!
אלא ממה, אמרו אתם עצמכם, יכול אני ליהנות?
לפנים הייתי נהנה מן הסעֶרמי״עֶנ״גוֹת, אֵלו הפרוָוֹת הארוכות של האִכּרים…
ראשית: משום מה לא?
שנית, הייתי מהרהר בלבי: ״הגוי הקטן הזה נותן לנו לחם, בקיץ הוא עובד קשה כל כך, ואינו יכול להגן על עצמו מפני החמה, אבוא אני ואעזור לו לפחות בחורף, לשמור עליו מפני הצינה!״ ושלישית, היה לי שיר־זמר נחמד לכך!
אדם צעיר לימים הייתי, וקול־זמרה היה לי כאותו פעמון, והייתי תופר ומזמר:
״עוֹר בְּעַד עוֹר,
דִּקְרִי, מַחֲטִי דָּקוֹר,
וְתֶפֶר נְגַמֵּא!
נַעֲשֶׂה פרוָה יָפָה,
עִם אִמְרָה וְעִם שָׂפָה…
מִירְל, אֲנִי צָמֵא!״
וכן הלאה! עוד כמה בתי־שיר… וכל עצמו של אותו זמר, כמובן, לא בא אלא לשם אותו ״המאמר המוסגר״, כדי שיהא נחרז בסופו עם הפזמון החוזר — ״מירל, אני צמא!״
שכּן, צריכים אתם לדעת, האשה־הצנועה של היום הזה, מרת מרים־דבוֹשה, בימים ההם גבאית עדיין לא היתה; היא לא קראה לי כהיום הזה ״בּרל נקניק״, אלא ״ברילי״, ואני הייתי קורא לה מירל וגם מירילי, והיתה, בעווֹנותינו הרבים, אהבה רבה ויתירה בינותינו, וכיוָן שהיתה שומעת את ״המאמר המוסגר״ — שאני צמא, מיד היתה מגשת לי לקיקה של יי״ש־גודגדניות! יי״ש יש לו פעולה גדולה על כוח־הדם, ואני הייתי אמנם תופסה תוך כדי דבּוּר בשׂמלתה, ומנשק לה נשיקה לוהטת על שׂפתותיה דובדבנים… ומחוּדש בכוח הלקיקה ההיא ובכוח הנשיקה ההיא, הייתי חוזר אל התפירה ואל השירה!
וכהיום הזה — חסל דובדבנים!
אני שמי ״ברל נקניק״, והיא ״מרים־דבוֹשה״…
אף גם נודע לי, שאדמה יש מעט, ואִכּרים — הרבה… אמוֹר אומרים: יתר על הצורך… והאכרים ה״מיותרים״ סובלים רעב; ואפילו מששה מוֹרגי״ן אדמה אין יכולים להתקיים, ולפיכך גם בחורף אין הגוי הקטן נח מעבודתו.
הוא הולך לעבוד ב״הובלה״.
מנוחה יפה יש לו בחורף! ימים ולילות שלימים הוא מוביל דגן אל טחנתו של לייבּל!
מה סבורים אתם, הרבה נחת יכול אני לשׁבוע מכך, שהסעֶרמיעֶנג״ה שאני עושׂה, מעשה ידי להתפאר, שרויה כל החורף בשלג וברטיבות, והיא מהלכת אחרי זוג סוסים פגוּרים, הסוחבים את תבואתו של לייבּל הטוחן בעד 13 גרוֹשי״ן השׂק, מרחק 5 מילין!
אַי-אַי! ומה נחת־רוח יש לי מן הפרוָה הקצרה של סבל?
כל החורף היא נושׂאת שׂקים מלאים קמח מטחנתו של לייבּל הטוחן, וכל הקיץ היא מונחת עבוּטה בבית־המזיגה בעד ח״י גרוֹשי״ן.
משנכנס אלול, ומביאין אותה אלי לתקוּן, אני משׁתכר עוד מן הריח של יי״ש רע הספוג בה עדיין!
ואם פרוָת־הכּבשׂים הגדולה של לייבּל הטוחן, בכבודו ובעצמו, נופלת לתוך ידי, מה סבורים אתם, יש לי נחת־רוח מכך?
אמנם, פרוָת־כבשׂים כבדה וכבוֹדה היא, וכבוד הוא לי והעיירה כולה דרך־ארץ יש לה בפניה! אך לי אין יוצאת מכך טובה.
אני הרגל רע ומאוס דבק בי: כל דבר שאני רואה, הריני אנוס להרבות הרהורים עליו: מהיכן זה בא? מפני מה כך הוא? וכלום אין הוא יכול להיות לא כך, אחרת? וכיוָן שמגיעה פרוָתו של לייבּל הטוחן אל תוך ידי, מיד אני מתחיל מהרהר:
רבונו של עולם! מפני מה בראת כל־כך הרבה מינים של פרוָות? מפני מה אחד יש לו פרוָת כבשים כבדה וכבודה, השני יש לו פרוָת־סבּלים והשלישי סעֶרמיעֶנג״ה, הרביעי אין לו שום פרוָה כלל?
וכיוָן שאני מתחיל מהרהר, הריני משתקע בהרהורים, המחט ננעצת ונעמדת, והאשה־הצנועה מרת מרים־דבוֹשה תחי׳ מטילה בראשי כל חפץ שמגיע לידה…
היא רוצה, בדומה לכל שאר האחרים, ש״בּריל נקניק״ יהא מהרהר פחות ועובד יותר…
אך מה אעשׂה, ואני אנוס להרהר! ואני יודע אף־על־פי־כן שאין לייבּל הטוחן מוסר את פרוָת־הכבשׂים שלו לסריקה ולבדיקה, אלא אם כן הוריד תחילה גרוֹ״ש אחד לכל שׂק מן הסעֶרמיעֶנג״ה, וכן גם גרוש אחד מפרוָת־הסבּל הקצרה…
נו, וכי מזה יכול אני לשׁבוע נחת? הוֹ, כמעט־כמעט שכחתי!
שבוע אחד קודם סליחות כמעט־כמעט נזדמנה לי עבודה הדשה מוזרה… מה שעולה על דעתן של נשים! באה־נכנסת אלי פריידל הגבאית עם בתי־יד גדולים עד מאד על ידיה — אני מסתכל — הרי זה זוג מגפים של גוי — סבור הייתי, עוד מעט ואני מתפקע מצחוק.
— בוקר טוב!— אומרת היא לי, בקולה המתוק־המתוק, — בוקר טוב, ברילי!
היא ידידתה של אשתי היא, והיא נוהגת, בדומה לכל העיר כולה, לכנות אותי בשם ״בריל נקניק״; וכהיום הזה: ברילי! ובמתיקות כל־כך — נופת תטופנה שׂפתותיה! והריני מבין כבר, שהיא זקוקה לי במשהו… הריני סובר, שהיא קנתה את המגפים ב״משיכה״ מעל־גב עגלתו של גוי (הרי אין זה חמוּר יותר ממעות קטנות — מתוך קופת־הצדקה) ורוצה היא את הסחורה אצלי להצפין! והריני שואל אותה בחומרה:
— מה רוצה אַתּ?
— תיכף ומיד הוא בא עלי ב״ירגזוּן״ שלו, — משיבה היא במתיקות יתירה, דבש וחלב תחת לשונה, — תיכף ומיד ״מה רוצה אַת?״, והיכן הוא ה״שנה טובה!״?
— יהא ״שנה טובה״, ובלבד שתקצרי.
— מה אתה נחפז, ברילי, — מחייכת היא עוד ביתר מתק, — הנה באתי לשאול אותך, אם אין לך כמה חתיכות של פרוָה.
— ומה אם יש לי?
— הייתי מציעה לך עסק — אומרת היא.
— נו? השמיעיני קולך! דבּרי!
— אילו היית בעל לב טוֹב, ברילי, היית מרפּד לי את המגפים הללו בפרוָה! — והיה לי במה ללכת לסליחות, ואתה היית קונה לך מצוָה בזיל־הזול!
מבינים אתם מה עסק הוא זה? ״מצוָה בזיל־הזול״!
— הרי מבינה אַת — אומר אני לה — שברל נקניק אינו להוט אחרי מצווֹת?
— אלא מה? מאשה עניה תהא לוקח כסף?
— מילא, יהא בלא כסף! אעשׂה לך זאת בעד דבר־של־מה־בכך: אני ארפד לך את המגפים, ואַת תספּרי לי רק את חטאת־הנעורים שלך…
אין היא מסכימה, ושלחתיה איפוא אל כורך־הספרים!
אם כן אין אני מרפד מגפים. גם בלאו הכי חיי ומלאכתי מאוסים ונמאסים עלי! צוחקים אתם? ואף־על־פי־כן, כשאין לי שטריימי״ל, הכל מאוס ונמאס עלי! שכן מה? לשם מה אני טורח ועובר כל הימים? הכול רק בשביל למלא את הבטן החסרה! ובמה? בלחם ובתפוחי־אדמה, בלחם בלא תפוחי־אדמה, ולעתים קרובות ביותר — גם בתפוחי־אדמה בלא לחם. כדאי הדבר?
האמינו לי, כשאדם עובד חמשים שנה ואוכל חמשים שנה יום־יום תפוחי־אדמה, הכרח הוא שיהיו חייו נמאסים ומתמאסים עליו! והכרח הוא שיעלה לפעמים על דעתו — לעשׂות מעשה לעצמו, או — ללייבּל הטוחן! ואם אף־על־פי־כן אני מוסיף ואוכל בשקט את תפוחי־האדמה שלי, ומוסיף ועושׂה בשלוָה את עבודתי שלי, הריני חייב תודה על כך אך ורק לשטריימי״ל! כשבא שטריימי״ל אל תוך ידי, מתחדש ומתרענן הדם שבתוך עורקי! ויודע אני, לשם מה אני חי!
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
בעשׂותי את השטריימי״ל הריני מרגיש, שאני מחזיק צפור ביד, והנה מיד אפתח את ידי והצפור תתעופף ותתרומם למעלה גבוה־גבוה, וכמעט לא תתפשׂנה עוד העין הרואה!
ואני אהיה עומד ומביט ומתענג: זהו צפורי שלי, אני עשׂיתי אותו, אני שילחתי אותו למעלה למעלה!
בעיר, ברוך השם, אין לי דעה, לאסיפה אין קוראים אותי, וללכת לא־קרוא אין זה מנהגי, לא חייט אני, ואיני יוצא כמעט מפתח ביתי! אין לי ״עיר״, לא בבית־הכנסת הגדול ולא בבית־המדרש ולא בשום מנין! אין לי שום מקום ושום ענין, שתהא שם דעתי נשמעת… בבּית מרת מרים היא המושלת בכפה! קודם שאני מנסה לפתוח את פי לומר דבר, כבר היא ממטירה עלי קללות! כבר היא יודעת מראש, מה שיש ברצוני לומר, מה ש״ברל נקניק״ סובר ויכול לומר, והיא רותחת כסיר על הכירים!
ובכן, מי אני ומה אני? לא כלום! ואף־על־פי־כן, כשאני מוציא לפעמים מתחת ידי שטריימי״ל ומעיפו על הקהל — מתכופף הקהל כפיפה משולשת תחת שלטונו!
אני יושב בבית ושותק, והשטריימי״ל שלי מתנענע בחשיבות בחתונה, בברית־מילה, בסעודת מצוָה… הוא מתנודד מעל לכל הקהל על־יד הקלפי, בדין־תורה!
וכשאני נזכר באותה גדולה, באמת לבי מתרחב משׂמחה…
————
ממולי דר עושׂה-תכשיטין, קשוּטין לבגדי־שׂרד… באמונתי, אין אני מתקנא בו!
תנסה כִתְפָה שלו, או צוָארון של זהב, לומר על שור אחד: ״טריפה!״ ועל השור חברו — ״כשר!״ אדרבה, יאמר ונראה! וכשהשטריימי״ל שלי אומר על ארבעה שוָרים בזה אחר זה ״טריפה!״ — הקצב נעקר מן השורש, פרחי־הקצבים יש להם נקיון־שינַיִם, כל העיירה כולה יש לה ״תשעת הימים״, גדוד שלם של קוזאַקי״ן יש להם בעד ששה גרוֹשי״ן פוּנט של בשׂר, ואין מערער! אין פוצה פה ומצפצף!
הנה, לזאת יקרא גבורה!
כלום איני זוכר? בשנה שעברה היתה פגירה של צאן.
מספרים היו, הכבשׂים עושׂות מיני הקפות מוזרות, עד שהן משרבבות ראשיהן כלפי מטה ונופלות בלא רוח־חיים! אני לא הייתי באותו מעמד! מספּרים על ״הקפות״, הרי ״הקפות״. אך בוַדאי היה לו ליעֶנקיל הקצב בשׂר-כבשׂים בזול.
בא רופא־הבהמות ואמר: טריפה! שומעין לו כמו לאותו חתול שעל הגג!
הלך והביא ארבעה זוגות של כתפות וצוארון־זהב אחד. ומה היה? סילקו להם לכולם את הבשׂר מתחת לידיהם, ועוד שלושה ימים לאחר מכן היה לה לכל העיירה בשׂר כשר בזוֹל לסעודת־הערב!
אצל השטריימי״ל שלי אין גונבין! אין הוא זקוק לא לכתפות ולא לצוארון-זהב, הוא עצמו אף הוא אינו זז ממקומו! וכל זמן שאין השטריימי״ל שלי אומר: אכול! — אין בכל העיירה פותח פה ואוכל!
————
אפשר סבורים אתם, שהגבורה נעוצה בזה שמתחת לשטריימי״ל? חס וחלילה!
אין אתם יודעים, אפשר, מה שיש מתחתיו?
אני, ברוך השם, יודע!
הבריה הזאת היתה, ברוך השם, לפני כן בעיירה עוד יותר קטנה מלמד, ואבא שלי, עליו השלום, קודם שראה ששוב אין אני עתיד להיות אדם של ממש, שלח אותי אל הבריה הזאת ללמוד! הוא היה, רחמנא ליצלן, מין ביש־גדא, שהעולם לא ראה כמותו! מלמד־שבמלמדים, בטלן יחיד בדורו!
ראו בעלי־הבתים, שאין הוא יודע צורת מטבע, מיד החסירו לו מחציתה של המשׂכורת, ואת המחצית האחרת שילמו במטבעות שחוקות, או באסימונים! ראתה הרבנית זוגתו, שבטובה אין היא עתידה לפעול אצלו ולא כלום, מתלשת יום־יום בזקנקנו!
ואין אתם צריכים להתרעם עליה!
ראשית, היה חסר לפרנסה; והשנית, דרכה של אשה, שהיא אוהבת לתלש; והשלישית, היה היה לו מין זקנקן כזה, שהיה מבקש על עצמו, כמעט מתחנן ברחמים, שיהיו מתלשים בו! ומתחנן היה בפירוש ובהֶדיה כל כך, שאף אנו, התלמידים, לא היינו יכולים להתאפק, וכל פעם היה אחר מאתנו מוכרח לרדת אל מתחת לשולחן, לזחול ולהגיע עד אל זקנקנו של הרבי ולתלוש שׂערה אחת!
נוּ, אמרו אתם עצמכם! וכי אפשר שתהיה בה, בבריה כזאת, גבורה?
שמא סבורים אתם, במשך הזמן נשתנה במקצת?
חס וחלילה! שום דבר לא נשתנה בו! אותן העינים עצמן, הקטנות, הכבויות, המלאות מוגלה, הבטלניות, הנפחדות תמיד!…
אמת נכון, מתוך דחקות מתה אצלו אשתו הראשונה, ואם כן, מאי נפקא מינה? מתלשת השניה בזקנקן! מאחר שהוא מבקש, מתחנן שיהיו מתלשים בו, ואי אפשר לסרב! ואף אני עצמי, כל פעם שאני רואה אותו, תוקף גם אותי חשק גדול לתלוש לפחות תלישה קטנה! אלא, מה אירע כאן? לא יותר מזה שאני עשׂיתי לו שטריימי״ל!…
ומודה אני ומתודה, שלא עצתי שלי היתה זאת! אני לא היה דבר כזה עולה כלל על דעתי!
הקהל הזמין ואני עשׂיתי; אך כיוָן שנודע לו לאותו קהל עצמו, שהשטריימי״ל הזה, שהם הם הזמינוהו אצלי, ושאני, ברל נקניק העלוב, עשׂיתיו במו ידי, נוסע ובא וכבר הוא נמצא כמרחק ויוֹרס״ט מאחורי העיר, — קם כולו על רגליו ורץ להקביל פניו, חולים מעל מטותיהם ירדו ורצו לקראתו! התירו את הסוסים מעל העגלה, וכל הקהל כולו ביקש בבת אחת לאסור עצמו אל העגלה ולמשוך את השטריימי״ל שלי; השם יודע, מה מחלוקת עשׂויה היתה לצמוח מכך! ואֵילו סטירות־לחי, ואֵילו מסירות… אילמלי נמצא שם חכם אחד, שהשׂיא להם עצה טובה: למכור את הכבוד הזה מכירה פומבית!
ולייבּל הטוחן נתן ח״י פעמים ח״י זהובים, והוא היה הסוס הראשון!
נוּ, וכי לא נעוצה בו גבורה, בשטריימי״ל שלי?
————
האשה־הצנועה שלי מכנה אותי (מלבד ברל נקניק) גם בעל־תאוָה, עז־פנים, מנבּל־פה, כל־בו, וכל מה שיעלה על קצה לשונה…
נתּנה האמת להאמר, אדם אינו חזיר! אני נהנה מדבר־חדוּד; אני אוהב לפעמים לנעוץ לו ללייבּל הטוחן, בין בפניו ובין שלא בפניו, קוץ ובן־קוץ.
וגם, — וכי מה יש לי לכחש? — הנערות המשרתות, הבאות לשאוב מים בחצר ממולי, אינן חס ושלום כוהנים העומדים על הדוכן, ואני אוהב להטיל בהן עין…
אך, האמינו לי, לא הדבר הזה הוא שמקיים אותי בחיים!
מוסיפה לי חיות עובדה אחת: הריני יודע, שפעם אחת ביובל של שנים אני משלח מתחת ידי מין עבודה־זרה קטנה אל הקהל, וכל העולם כולו משתחוה לה, למלאכת־ידי זו!
יודע אני, שבשעה שהאשה־הצנועה שלי משליכה לי את המפתחות על השולחן, השטריימי״ל שלי הוא הוא שציוה לה לעשׂות כן! לי היא נשמעת כלאותו חתול המיילל על הגג, אבל לשטריימי״ל שלי מוכרחת היא לציית!
כשהיא חוזרת ערב שבת ויום־טוב מן המקולין בלא בשׂר, ומקללת את הקצב — יודע אני, שהקצב אינו חייב בזה ולא כלום, שהשטריימי״ל שלי הוא שאינו מניח לה לעשׂות היום פשטידה! אני יודע, שבשעה שהיא נוטלת קדירה שעדיין היא חדשה ושלימה ומשליכה אותה אל הרחוב, לא היא היא המשליכה אותה קדירה, אלא השטריימי״ל שלי הוא שהשליכה! ובשעה שהיא מפרישה מן העיסה חתיכת בצק ומטילה אותה אל האש, ומגביהה ידיה ותולה עיניה בקורה, יודע אני שהקורה אין לה קורת־רוח מזה ואינה יודעת מזה כלל, — אלא השטריימי״ל שלי הוא ששרף את חתיכת הבצק הזאת!
————
ומלבד זה יודע אני, כי האשה־הצנועה שלי אינה בת־יחידה בהקהל, וכי הקהל אינו בן־יחיד אצל המקום, ברוך הוא; וכי הקהל יש לו הרבה נשים צדקניות כמותה, והקדוש ברוך הוא יש לו הרבה קהילות־קודש כאלה, והשטריימי״ל שלי יש לו כוח השלטון על כל אלף אלפי אלפים הנשים הצדקניות!
אלפי אלפים מפתחות מושלכים על־גבי השולחן, אלפי אלפים נשים אינן יכולות לעשׂות פשטידה, אלפי אלפים קדירות מתנפצות אל אבני הרחוב, ומן הבצק שמפרישים לחלה אפשר היה לפרנס גונדה שלימה של אביונים!
ומי פועל כל אלה? הכול מעשה־ידי שלי! הכול השטריימי״ל שלי!
————
ושוב עושׂה-השוטין! הנה הוא יושב ממול חלוני: פניו מבהיקים, כאילו משחו אותם בשוּמן. מה מבהיקים הם? מה מעפעפות אצלו העינים המתרוצצות?
הוא התקין זוג כתפות־זהב!
ראשית, יודעים אנחנו זהב מהו וחוטים מוזהבים מה הם! והשנית, יודע אני, כי זוג־כתפות כאלה יש לו חיילים חסרים לפקודתו פי עשׂרה יותר ממספר הסעֶרמיעֶבגו״ת ופרווֹת־הסבּלים הסרות לפקודתה של פרוָת־הכבשׂים של לייבּל הטוחן! ואף־על־פי־כּן, תנסה נא כתפת־הזהב הגדולה ביותר להוציא פקודה: ״שור שלם תשחט ורק חציו תאכל!״; ״עצמות תהיה גורס, ארבעה מיני כלים יהיו לך, ואת הטחול תהא אוכל על צדה ההפוך של הצלחת!״; ״מכל פרוסה ומכל בלע תהא משליך חלק אל האש או אל המים!״ או: ״כל חתן חייב להראות לי תחילה את הכלה שלו, וכל כלה את חתנה שלה!״: ״אִתּי עמי — הכול, אפילו עד להתפקע, בלעדי — אף לא לקיקה אחת״.
הכתפה הגיניראַלית הגדולה ביותר לא תהיה לה אפילו ההעזה לכך, ולא יעלה לה אפילו דבר כזה על הדעת! ואילו עלה, היתה אנוסה למלא את כל המדינה כולה חיילים־חיילים, וליד כל מטה להעמיד לפחות זוג קוזאַקי״ן שיהו שניהם שומרים זה על זה, ושניהם יחדיו — על המטה! וכמה גניבות היו מצויות בזה, וכמה העלמות ועקיפין! כמה היו מרמים בכך! רבונו של עולם, הלואי עלי חלק מועט מזה!
והשטריימי״ל שלי עושׂה כל אלה, ובשקט ובשלוָה, בלא שוטים ועקרבים ובלא קוזאַקי״ן. הריני יושב לי בשלוָה בבית, ויודע שבלא הורמנא ורשותא מן השטריימי״ל שלי לא ישלח שום משה את אצבעו הקטנה לנגוע בשום חנה, עין לא יעיף בה! חס ושלום!
ולהפך, כשהשטריימי״ל שלי תולה להם למשה׳לי או לחנה׳לי בן־זוג או בת־זוג, מכה שאינה כתובה בתורה, הרי זה לאורך־ימים, עד זקנה ושיבה! ואי אתה יכול להפטר מהם, אלא במיתת־הבעל, או במיתת־האשה! ואם אין אתה רוצה להמתין עד ליום־המיתה, הרי אתה אנוס לבוא ולבקש, להתחנן לפני אותו השטריימי״ל עצמו: שטריימיל״י, הצילה! שטרימיל״י, הסר את האזיקים מעלי! הוציאני מבית־הסוהר!
————
בקצה הרחוב יש בית־מזיגה.
מזמן שהאשה־הצנועה שלי נעשׂתה גבאית, ואינה מוזגת לי עוד יי״ש בגודגדניות, הריני נכנס לשם מפקידה לפקידה, להשיב את הנפש השוקקה! בפרט ביום־תענית… על־כל־פנים הרי אני איני מחויב לצום: הרי סוף כל סוף השטריימי״ל שטריימי״לי שלי הוא, מעשׂה ידי.
את המוזג אני מכיר כבר מזמן… הוא אף הוא אינו חי ממצווֹת ומעשׂים טובים… אך לא לדבר זה אני מתכוון עכשיו…
שתי בנות היו לו! שתי בנות, של אב אחד ואם אחת! מה אני סח, תאומות ממש! כשם שאני יהודי. —
וכי אפשר היה להכיר בין זו לזו? ותאומות חינניות היו, לברך ברכת־הנהנין!
פרצופוֹני פנים — כאותם תפוחים שעל־גבי הדגלים בשׂמחת־תורה! וריחניות כקופסות־הבשׂמים; גבוהות ותמירות כאותם לולבים, ושני זוגות עינים, השם ישמרנו ויצילנו! כשאחת מהן מעיפה מבט־עין, דומה לך — יהלום התנוצץ. וילדות כשרות! בבית־המזיגה, ואף־על־פי־כן רחוקות מבית־ המזיגה!
בתוך ארון הקודש עצמו לא היו מגדלים אותן כשרות וטובות יותר!
בבית־המזיגה נולדו, אבל שתים מלָכות היו הן! שום אדם מן השכּוֹרים לא פלט דבּוּר רע כלשהו עליהן… לא שוטר ולא שוטר־מכס. אילו נכנס אפילו הגדול־שבגדולים, אף הוא, כמדומה, לא היה מעֵז לצבוט לה לאחת מהן בלחיה, לא בידים, לא בעינים ואף לא במחשבה! כמעט וכמעט הייתי אומר: בהן נעוצה גבורה יותר מבשטריימי״ל שלי! אבל הייתי טועה טעות גמורה!
השטריימי״ל, נתברר, חזק מהן, אלף פעמים חזק מהן!
————
תאומות! אחת בלא אחותה לא היו נראות. כשהיתה האחת חוששת באֵבר מאברי גופה, היתה האחרת מרגישה בכאבה… ואף־על־פי־כן, כמה מהר נפרדו דרכיהן…
עשׂו אותו דבר עצמו, רק במשהו שנוּי, ואף־על־פי־כן!…
שתיהן נשתנו פתאום: לפעמים היו עליזות יותר ולפעמים היו עצבוֹת ומהורהרות יותר משהיו קודם לכן! — אין אני יכול לתאר לכם בדיוק, מה שנתארע עמהן. המלים הרצויות תלויות לי ממש בקצה לשוני! אבל אינן נתּקות משם… אדם לא־למוּד אני… אך משהו בתוכן נעשׂה עמוק יותר, חזק יותר, וגם עָצב ועָרב יותר״.
ויודעים היו, מי אשם בכך! מראים היו באצבע על שני משה׳לים, שגרמו להן לשתי חנה׳אות אלה להיות עוד יותר יפות, עוד יותר טובות, עוד יותר חינניות, ועוד יותר גבוהות!…
אַט, הנה תפסתי מין לשון אחר, לא נאה ולא יאה לפרוָן! דמעה נתגלגלה ובאה לתוך עיני: לא לפי שנותי הוא זה.
האשה־הצנועה שלי תאמר שוב: בעל־תאוָה…
לא אאריך לכם עוד בדברים:
שתי האחיות עשו שתיהן אותו דבר עצמו, לכל הפרטים והדקדוקים אותו דבר, הרי לא לחינם תאומות היו!
שתיהן מצאו להן משה׳לים, ושתיהן היו אנוסות לאחר זמן קצר להרחיב את שׂמלותיהן, שנעשׂו צרות עליהן.
אל תתביישו, סדר העולם הוא זה! צונו של האלהים הוא, מה הבושה?
ואף־על־פי־כן מה שונה היה מה שאירע לזו ממה שאירע לזו!
אחות אחת הרתה בגלוי ולעיני כול: לעיני האלהים בבית־הכנסת הגדול, לעיני הבריות ברחוב העיר, לעיני השוטר ושוטר־המכס ושאר כל האורחים בבית־המזיגה!
ואחות זו עצמה שכבה אחר כך ברחוק־מקום מן השכּוֹרים, בחדר חם, במטה צחורה:
כיסו את החלונות בוילאות, בכביש שלפני הבית פיזרו תבן, ומיילדת באה! שלחו גם רופא לקרוא… אחר־כך היתה שׂמחה… ועוד איזו שׂמחה!
והתחיל גדל ומתגדל משה׳לי קטן חדש — לתורה, לחופּה ולמעשים־טובים! והנה, כשראתה כמה טוב הדבר, התחילה ממליטה מדי שנה בשנה משה׳לים קטנטנים, והיא בעלת־בית עד היום הזה…
אבל השניה הרתה בסודי־סודות, הצירים אחזוה במרתף, המיילדת היתה חתולה שחורה…
משה׳לי הקטנטן שלה מוטל כבר מזמן מאחורי איזו גדר דחויה, לא עוד יהיו משה׳לים אצלה! ורק אלהים הוא לבדו יודע, להיכן היא עצמה נעלמה! היא ברחה!
אומרים, שהיא משרתת אישהו בעולם הרחוק, שהיא אוכלת מה שאחרים משיירים לה בצלחת… ויש אומרים, שאין היא מצויה עוד בין החיים…
סוף לא טוב היה סופה!
וכל ההבדל היה בזה, שהזווג הראשון נתקשר בחצר בית־הכנסת, על־גבי תל־האשפה הישן נושן, מתחת ליריעת־הצמר המלוכלכת עם האותיות המוכספות… אבל עם השטריימי״ל.— והזווּג השני נתקשר באיזה מקום ביער שכולו רננים על־גבי עשׂב רענן עם פרחים ריחניים, מתחת לשמי אלהים הכחולים, הזרועים כוכבים מעשׂי־ידיו, אבל —בלי השטריימי״ל.
אין מועילים, לא פרחים ריחניים, לא יער רננים, לא שמי האלהים, לא כוכביו, ולא האלהים עצמו!—
לא בהם כולם נעוצה הגבורה; בשטריימי״ל נעוצה היא! לא ברבידים ולא בכתפות, לא בחנה׳אות יפות ולא ביפהפיות, אלא הכול נעוץ בשטריימי״ל, בשטריימי״ל הזה, שאני, ברל נקניק, עושׂה.
ורק הדבר הזה הוא המקיים אותי בחיים הללו, שאין בהם אלא תפוחי־אדמה בלבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.