רקע
יצחק ליבוש פרץ
הגוי של שבת
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

 

פרק ראשון:

עולם־הזה מתוך קופסה של קלפת־עץ כל מיני שינַיִם. שטיפה.

הרב דחלם — בספּוֹדיק״ל שׁחוּק, קאפּוֹט״ה קרועה־ובלואה מן הבד הזוֹל; יהודי קטנטן עם גרגרת קטנה חשׂופה, ועינים קטנטנות אפורות צוחקניות, ועם פרצוף־פנים מצוּמק — הרב הישיש העליז קם ממקומו, בין סוגיא אחת לחברתה, מכסה את הגמרא הפתוחה במשקפים הגדולים שהסיר מעל אפו, וליתר תוקף ועוז — במטפחת שהוא מוציא מבית־החזה, ומתחיל מתמסר, לשם תענוג — למעט עולם־הזה שלו, היא קופסת־הטבּק העשׂויה קלפּת־עץ.

אדם שׂמח־בחלקו הוא הרב ואדם בלא מרה, והריהו מחייך אל הקופסה. ומדפּק באצבעותיו הקטנטנות על־גבי המּכסה, מתופף ושואל לאמור:

— יש מעט?

וכשהקופסה משיבה בקול עמום: — יש מעט, יש! —

הוא פותחה בהרחבה, נוטל בכריות שבקצות־האצבעות מעט מן המעט ומגיש אל האַפּוֹן, מפטם פטימה קטנה אחת ימינה, פטימה אחת קטנה שׂמאלה, וחוזר חלילה, מיד עיניו הקטנטנות רואות אור גדול, מתמלא הלבב נחת־רוח גדולה, והריהו מתחיל מהלך על־פני חדר הבית־דין, לא מהלך אלא מרקד ממש, והוא משבח ומפאר לבורא העולם, ושפתיו מרננות ממש:

— אַי־אַי־אַי, רבונו של עולם, עולם נאה בראת!

וכשהוא מעיף עין מבעד לאשנב הקטן אל השוק, עיניו מתלחלחות ממש.

— אילו בריות נאות מתהלכות בעולמך. אחינו בני־ישראל וגם, להבדיל, אחרים… אי־אי־אי! בריות נאות, ממש סמוּ״ט ואַטל״ס…

נופל מישהו לתוך החדר:

— רבי, הצילה!

והריהו מתפחד: — מה זה אירע לך, יעֶנקילי?!… יעֶנקילי?

הוא מכיר אותו! את חלם כולה מכיר הרב, כמעט אצל כל בני חלם כולה סנדק היה… וכשהוא רואה פיו של יעֶנקילי שותת דם, הוא אומר:

— אוי, אוי, יעֶנקילי, מי זה פגע בך, יעֶנקילי?!

כבר יושב יעֶנקילי על הספסל שלפני השולחן של הבית־דין־צדק, וכפות ידיו נתונות על לחייו המגואלות בדם, ומתנועע, בדומה למטוטלת של שעון, לימין ולשמאל, והוא אומר:

— הגוי של שבת.

משתומם הוא, הרב דחלם:

— מהיכן אתה בא ומגיע ביום־חול אל הגוי של שבת, — יעֶנקילי?!

— מן השמים היה חזוּי כך, רבינו שיחי‘?.. הריני הולך, על־פני השוק הריני הולך לי… מה סבור הוא, רבינו שיחי’? נותן אני דעתי על הגוי של שבת? מהרהר אני בו, בהגוי של שבת? על פרנסה לבני־ביתו מהרהר יהודי! בידים ריקניות שוֹב אשוב הביתה! מה תגיד, מהרהר אני לי, הפלונית שלי על־כך… הארורה שלי… הרי הוא מכיר אותה, רבינו שיחי׳! והנה הוא בא לקראתי, הגוי של שבת. רואה אני אותו, אגוזי־שכּוֹרים מפצח הוא לו… ומין פצוּח מחוכּם — מטיל מידו בחלל־האויר ובדיוק אל תוך הפה, פְּצָח וּפְרָך, וכבר הוא מטיל ופולט בשׂפתותיו את הקלפּות לצד ימין ולצד שׂמאל. ונתייצבתי, והסתכלתי בזריזותו.

והריהו מתקדם ומגיע אלי, ואומר הוא:

— יעֶנקילי פתח פיך, יעֶנקילי!…

מילא, מבקש גוי שאפתח, הריני פותח… חשוב חשבתי, רבינו היקר, אגוֹזי־שכּוֹרים מבקש הוא לזרוק אל תוך פי — ואני פותח — נוטל הוא, רבי, את האגרוף ומכה באגרופו על שינַי!

והוא פורץ בבכיה גדולה עוד יותר:

— אוי, הרוצח, הרוצח הזה…

אבל הדבר הזה אינו נוח לו להרב דחלם.

והריהו נגש קרוב יותר ומטיף לו מוסר:

— דבר זה אין אני אוהב, יעֶנקילי! כיצד הבריות אומרין, סתם כך, לומר על יצורו של הקדוש ברוך־הוא — רוצחו?!

— הרי הוא הפיל לי את שינַי, — מתייפח יעֶנקילי, כשהוא מראה את שיניו.

מסתכל הרב ומניד בראשו הקטן ואומר, כמי שקשה לו להאמין במראה עיניו: — דבר דברי אמת, יעֶנקילי, השינַיִם הללו שיניך שלך הם?

— אלא של מי, רבי? הנה, רבי, יביט!

והוא פותח את הפה ומראה לו את החורים…

מביט הרב ומשתומם:

— הפלא ופלא, — אומר הוא לאחר רגע, — יהודי שיהיו לו שינַיִם כאלה…

— אלא מה שינַיִם צריכות להיות לו ליהודי? — שואל יעֶנקילי כבר בהול במקצת.

— הנה, ראה! — משיב הרב ומראה לו את השׂרידים העתיקים שבפיו הזקן, — אחרים אין להם שינַיִם כלל, על־כל־פנים, לא שינַיִם כאלה! הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות שינַיִם כאלה בפיו של יהודי!

וישוֹב יושב הוא, הרב, והרהר מהרהר הוא בשתי שאלות בבת־אחת: — מהיכן לו ליהודי שינַיִם גדולות ובריאות כל־כך?

והגוי של שבת, מה הוא מכה באגרופו אל תוך שיניו של אחר?

וכך הוא מהרהר ומהרהר, עד שהוא קופץ ממקומו:

— אַהאַ!

כלומר — יגעתי ומצאתי:

— הא בהא תליא, יעֶנקילי! שתי השאלות מתיישבות זו בתוך זו… אתה אומר סתם ובעלמא ״רוצח!״, על יצורו של הקרוש ברוך היא — ״רוצח!״. אין רוצחים בעולם. אילו היו רוצחים בעולם, לא היה העולם, חס ושלום, מתקיים אפילו שעה אחת! אלא מאי? מעשׂה־שהיה הרי מסַפּר אתה, ואני מאמין לך, ואת השינַיִם שהוּפְלו הרי אני רואה, אם כן המעשׂה, מבין אתה, כך הוא —

והוא מפסיק ותופס את הנשימה ומסביר: — אשמות בדבר, יעֶנקילי, אשמות באמת השינַיִם שלך!

קופץ יעֶנקילי כמי שהכישו נחש: — היתּכן, רבי, השינַיִם שלי? והערל?

— פטור מכל וכל איננו, דבר זה, יעֶנקילי, אין אני אומר! אבל החייב העיקרי הן השינַיִם שלך, כלומר: לא השינַיִם שלך…

— מה פירוּש?

— תן דעתך להבין, יענקיל! הערל הוא בטבעו מזג טוב… אגוזי־שכּוֹרים היו לו, וכשראה אותך ביקש באמת להנות אותך, לכבּד אותך… ״פתח פיך!״, אומר הוא… לזרוק לתוך הפה רוצה הוא, הרי הם אוהבים מעשׂי־שובבות ובדיחות־ הדעת! אבל בשעה שאתה, יענקיל, שמעת בקולו, והוא ראה שינַיִם שלימות, כלומר, שינַיִם שלו בתוך פיך שלך... הרי מבין אתה: אינו־ישׂראל, כשהוא רואה בפיך־שלך את שיניו־שלו, מיד בוערת בו חמתו! ואינו־ישׂראל, כשבוערת בו חמתו, מה יעשׂ ה? והרי הוא מכה באגרוף!

— שמע בקולי,—מסיים הרב— אַל תעשׂה עסק מכך… לך הביתה אל הפלונית שלך, אמור לה, שאני ציויתי, בפירוּש ציויתי, שהיא תעשׂה לך מי־שטיפה מתּאֵנים

מציית יעֶנקילי, הולך הביתה, והרב קורא אחריו בלכתו:

— ובפעם השניה, כשערל אומר לפתוח את הפה, פתח במקצת… לא יותר ממקצת שבמקצת, סדק כלשהו! אין הוא צריך כלל לראות, שיהודי יש לו שינַיִם…


 

פרק שני:

עוד הפעם מכות. הרב רוצה להתפלל על מחצית הלחם. עצה טובה.

הולך הרב דחלם וחוזר אל סוגיותיו שלו, לומד בחשק ושואב נחת מן התורה הקדושה. וחוטף מזמן לזמן מעט־קט מן העולם־הזה שבקופסה של קלפת־עץ… ולבו מתרחב מרוב התענוג!

— אוי, עולם נאה, עולם יקר…

ומטיל שוב מבט־עין, מבעד לשמשה הירקרקת הישנה, מן האשנב שבחדר הבית־דין אל השוק החוצה…

— ובריות, רבונו של עולם, של סמוּ״ט, של אַטל״ס…

אין הוא מספיק לגמור את ההלל, ושוב בא־נפל יעֶנקילי. חודש ימים עדיין לא עבר.

משתוֹמם הרב:

— כל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה שעבר, — מה שוב אירע, יעֶנקילי?

הגוי של שבת! רבי, שוב הגוי של שבת! — מצעק יעֶנקילי — ונופל על הספסל נטול־כוח.

מטיף לו הרב מוסר, אבל ברחמים ובלשון של חסד:

— איזה פגע רע אתה, יעֶנקילי! מה אתה דוחק עצמך כל הזמן אל הגוי של שבת?

רוצח, חלילה, אין הוא, אבל כך סתם — לשם מה הוא דרוש לך?

— מאחורי הוא בא, רבי יקר—מצטדק יעֶנקילי — מאחור, רבינו שיחי׳! הריני מהלך לי ברחוב, רבי יקר, הביתה… לחם בשביל בני־ביתי נשאתי, בשביל אשתי וילדי לחם קניתי. הקדוש ברוך הוא ככר־לחם זימן לי! מתחת לאזרועי אני נושא אותה… ופתאום אני מקבל מאחור מכה בראש, ואני נופל, ואני מתעלף, ורק ברחמי השם התעוררתי, — ורואה אני, הגוי של שבת הולך לו ומתרחק בפה מלא ולועס, והלחם מוטל לרגלי נגוס בפיו — יראה נא, רבי יקר — אוי, הראש, הראש!

והוא מראה לרב את הלחם, ונוטל את ראשו בין כפות ידיו.

מתבונן הרב בלחם ואומר:

— הראש דבר מועט הוא, ממכה בראש, חלילה, אין אדם מת! אך ראה, יעֶנקילי, עם מי היה הצדק?

הנה, ראה— שינַיִם! ערל, ראה אילו שינַיִם יש לו! רואה אתה? נגיסה אחת, ומיד ניטלה מחציתה של הככר! אני לא הייתי יכול כך!…

— כן, רבי! — מודה בדבר יעֶנקילי, אבל הרוצח מה יהיה עליו?! חלם כולה בסכנה היא!

— אי—י—י!

— ואל תחשוב, יעֶנקילי, — פונה הוא אליו, — שאני אין לי צער מזה… אני יודע, מחצית הככר לחם אצל יהודי שכמותך, עם כל־כך הרבה פיות, בלי־עין־הרע, בבית, מה פירושה ומה חשיבותה… וזה יחסר לך, המסכן, באמת… אילו היה הדבר תלוי בי, הריני אומר לך בהן צדקי, הייתי מצווה בפירוש, שהקהילה תקנה ותחזיר לך מחצית הלחם… מפני מה לא? אמנם עניה היא, הקהילה, אבל — יהודי היה לו היזק, ומיד הגוי של שבת של כולנו! ומחצית הלחם סתם אינה סכנה… הקהילה לא תהיה בדיל־הדל… אך, הן אתה יודע, אני אין לי דעה!

מצטעק יעֶנקילי: — כך?… פירוש הדבר, לית דין ולית דיין… הרוצח יתהלך חפשי לנפשו!

— רוצח, — משיב הרב בניחותא, — אף־על־פי־כן, לאו־דוקא… כבר אמרתי לך פעם אחת: העולם לא היה מתקיים, חס ושלום, שעה אחת! אין רוצחים בעולם…

— אלא מאי? — שואל אה?

— אשם, אומר אני לך, יעֶנקילי, אשם הלחם! ״על פת לחם — כתוב בספרים,

— יפשע גבר״. הרי אתה בקי באותיות הזעירות — אדם חוטא בגלל פרוָסה של לחם!… ואדם — כל אדם במשמע: יהודי עובר על ״לא תחמוד״… לפעמים אפילו על ״לא תגנוב״… וגוי, להבדיל, עובר על ״לא תגזול״… לפעמים אפילו על ״לא תרצח״ גם כן, אבל לא מן הטבע… הכול בגלל הלחם! אין אתה יודע כלל, יעֶנקילי, איזה יצר־הרע נעוץ בו, בהלחם. הגע בעצמך, יעֶנקילי, אילמלא הלחם מה היה איכפת לו לגוי־של־שבת, שיעֶנקילי מתהלך ברחוב, מפרנס את תינוקותיו־צפריו ומשבח להמקום, ברוך הוא? הַא? אבל משרואות העינים לחם, משרואות העינים שיעֶנקילי נושא ככר־ לחם! כן, יעֶנקילי—מבין אתה! השתדל לעכל את הדברים…

והרב הולך ונגש, מניח את ידיו על כתפיו של יעֶנקילי ואומר ברחמים גדולים:

— יודע אתה מה, יעֶנקילי? הרי ידוע לך, שאני עניו, אדם עניו מטבעו… אין אני אוהב אותם הדברים… אף־על־פי־כן, למענך אעשׂה את הדבר, למענך רק! ויודע אתה מה? אהיה מתפלל שימלאו חסרונך מן השמים בחצי לחם, למענך!

— תודה, רבי יקר! — קופץ יעֶנקילי ממקומו משומח, ומבקש לעזוב את החדר.

— אך שמע, יעֶנקילי, — מעכבו עוד הרב, — מכאן ואילך, כשהשם יתברך יזמן לך ככר לחם, אל תהא נושׂא אותה בגלוי ובפרהסיא; חייב אדם להזהר, שלא לעורר על עצמו את היצר־הרע… יש לך כנף־קאפּוט״א — כסה!

 

פרק שלישי:

אשה עם מרדה. מעשה מאחורי בית־המרחץ.

הולך יעֶנקילי ויוצא מנוּחם מלפני הרב, וחוזר לאחר זמן מועט בפעם השלישית בצעקה ובצוָחה, ושוב הגוי של שבת.

— דבר זה — אומר הרב — כבר הוא למעלה מן השׂכל. שיהא יהודי נפגש שלוש פעמים במשך זמן אחד עם גוי של שבת — ובכל שלוש הפעמים יהא מוּכּה! אין הדבר מתקבל כלל על הדעת.

משהו נעוץ בדבר הזה! — אומר הוא — ומקמט את מצחו קמוּטים־קמוּטים ומתחיל חוקר ודורש:

— שמא הראית לו את השינַיִם?

— חס ושלום, רבי! לאחר שהוא ציוה שלא להראותן?!

— שמא החזקת ככר־לחם בפרהסיא?

— מה ככר־לחם, למי יש ככר־לחם, רבי?

אילו היתה לו ככר־לחם, לא היה מגיע לכלל כל אותה צרה… הוא חזר הביתה בלא לחם… וקבּלה הפלונית שלו אה פניו במרדה… הוא ברח, והיא רדפה אחריו… ברח הוא מתוך העיר, ואל בית־המרחץ רץ… בת־ישראל, מחוץ לעיר אין היא רצה… בא הוא בשלום עד לאחורי בית־המרחץ, שוכב הגוי של שבת בתוך העשׂב; והריהו קופץ ממקומו, להכותו נפש רוצה הוא. להכותו, עד שתצא נשמתו מתוכו, אומר הוא! והוא מכה, — בנס התחמק וברח…

— ודע אתה מה, יעֶנקילי, — אומר הרב, לאחר שהרהר בדבר רגע, — במחילה ממך, אין אני מאמין!

תופס יעֶנקילי לקאַפּוֹט״א שלו ומסיר אותה מעליו:

— רבי, מי יתן לנו חטיבות של זהב, כגדלם של הסימנים הכחולים…

ורוצה להוסיף ולהתפשט עד גמירא; אך הרב אינו מניח לו:

— שוטה שלי, לא לכך מתכוון אני, — אומר הרב,

— אין אתה צריך להתפשט כלל… אני רק לשיטתי אני הולך. אין אני יכול להאמין, שהגוי של שבת, יצור־כפיו של הקדוש ברוך הוא, יהא סתם רוצח! רוצח מן הדין שלא יהא נמצא במציאות כלל… ואמור אתה עצמך, יעֶנקילי, היכי דמי — רוצח? אתה היית יכול להיות רוצח?

יענקיל אומר: לא!

— אני אף אני לא! — אומר הרב.

ומשתקע במחשבה, ומתעורר בעוד רגע:

— אַהאַ.

כלומר: ״יגעתי ומצאתי!״ — והוא מתחייך ואומר:

— יודע אתה מה, יעֶנקילי?! שמע מה שאומר לך! והוא קם ומתייצב ומסנן מלה במלה:

״מאחורי בית־המרחץ, אומר אני לך, יעֶנקילי, נמצא בוַדאי המקום, שבו המית קין, כפי שכתוב בתורה הקדושה, את אחיו הבל״.

״והמקום הזה, קבלה היא בידינו, מסוגל לרציחה, ובפרט סכנה הוא, המקום הזה, לבן־נוח, שאין בו כוח־המעצור״ — פוער יעֶנקילי פה ופוקח אזנַים:

— אַה!

— מה? — מחייך הרב — זה מתקבל על הדעת?

מן הסתם! כשאני אומר, הרי אני אומר! לא כלום אינו אשם, הגוי!

שמעני, יעֶנקילי, אל תתן דעתך על כל הדבר הזה. רוצה אתה, קרא לחובש, ואם לאו — שׂים לך לבדך תחבושות של צוננים.

ובשבת, אין אני מתערב אמנם בעסקי קהל, אבל בשעת סכנה — שָאנֵי, בשבת, אם ירצה השם, הריני מצווה להכריז ולהודיע בבית־הכנסת הגדול ובבית־המדרש, שהקהל יהא מוקיר רגליו מן המקום שמאחורי בית־המרחץ! ואפשר יעבירו בעלי־הבתים את כל בית־המרחץ למקום אחר?… אל תוך העיר, אל השוק… וכי לא כדאי, מה? אבל ענין זה כבר לא עניני הוא! לך לשלום, יעֶנקילי…

 

פרק רביעי:

האסיפה. יענקיל אנוס לברוח. הגוי של שבת מקבל הוספה.

אבל לא יצא הודש אחד, ויענקיל חזר ובא עוד פעם…

את השינַיִם לא הראה, מאחורי בית־המרחץ לא היה, ועצמות שבורות יש לו.

מאחורי בית־הכנסת נתקל בו, הגוי של שבת…

וכבר אנוס הרב להודות:

— אוי, גזלן! באמת וממש גזלן! ו״הסכנה סכנה לכל חלם כולה…״

— בשבילי, למשל, לא. אני אינני יוצא מפתח ביתי… לשם מה? אבל — כל הקהל!

— שכּן, — אומר הוא, — במה אתה שונה משאר כל היהודים החלמאים? אתה שמך יעֶנקילי, אחר שמו גרוֹנם; השם אינו גורם כאן. ואין אני יודע כלל, אם הגוי של שבת יודע, מה שמו של זה או של זה? מה שמו של היהודי, שהוא מסיר אצלו את הפמוטות מעל השולחן…

— חייבין, אם כן — נאנח הוא — אסיפה לעשׂות… כן…

— ויודע אתה, בעיקר, מפני מה אני מתיירא, יעֶנקילי?

— מפני מה, רבי?

— מפני השעה שלפני נעילה ביום־הכפּוּרים!

ערל בא־נכנס אל בית־הכנסת הגדול להדליק את הנרות של נעילה, והוא יכול להחריב את חלם. לאַבּד, חס ושלום, את כל הקהילה בבת־אחת!

ואהוֹב אוהב הוא, הרב, בחינת ״אומר ועושׂה״!

בשבת כבר תלויות בבית־הכנסת פתקאות גדולות עם אותיות של קדוש־לבנה:

אסיפה תהיה! סכנה מרחפת על חלם! סכנה — ומתכנסים ראשי־השבּוּטוֹת, מזדרזים לבוא לובשי־הפרוָוֹת, ויושבים צפופים־צפופים, ראש בראש מגיע — —

— יאמר לנו, מה הענין, רבינו שיחי'…

— יספר, אומר הוא, יעֶנקילי…

מעיד יעֶנקילי את דברי עדותו. מספר הרב, כיצד נתבטלת סברתו הראשונה… ושהצדק היה עם יעֶנקילי — —

— רוצח הוא — צועק יעֶנקילי, — רוצח!

ורועדים כולם ומרעידים…

— מה לעשׂות, איפוא, רבי יקר?

אין הרב מניח להם להמתין הרבה, והוא אומר כך:

  • אִילו היתה, אומר הוא, דעתי נשמעת בקהילה… אילו היו באמת ובתמים שואלים לדעתי, הייתי כך אומר:

יענקיל צריך, קודם כול, ודוקא מיד למחר, אם־ירצה־השם, ודוקא בבוקר השכם, כעלות השחר, לברוח למקום מן המקומות… משום שעליו כבר יש לו, להגוי של שבת, חזקה… ויותר מחזקה, בחינת ״כיוָןחדש״…

ולהשיב אפו, בשביל להציל את הקהילה מן הסכנה, יתנו לגוי של שבת הוספה: חתיכת־חלה גדולה יותר, שתי כוסיות של יי"ש, וכי יודע אני? אולי ירחם!…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

אתם צוחקים?

ואף־על־פי־כן טבועה בכל אחד מאתנו חטיבה של הרב דחלם!

המלצות קוראים
תגיות