את הכותרת שיניתי, בגלל מכתב אלמוני, שקבּלתי בתוך תיבת הדואר שלי.
אני מתרגם לכם את המכתב הזה מלה במלה; המקור בפולנית הוא.
“אנחנו אין אנו “גרים” – ממחה האלמוני – אנו נעשׂינו, ורק לזמן קצר, כזרים”. "הודות לחינוך (בלשון זרה, בבית־ספר זר); הודות לרעיונות ואידיאלים שנעשׂו (שהיו?) מוֹדרניים (מתוך ספרויות זרות) ואחר־כך עוד – הודות עמידה מיוחדת פוליטית (?) וסוציאלית (שמעו! כסף מצלצל!!!) התרחקנו יותר מדי, בשעה שההמונים נשארו מפגרים מאחרינו (שקר! – בדרך אחרת הלכו!)
“עתה אנו מתקרבים בחזרה ורוצים להטיף לאידיאות שלנו, לחַלק חלק כחלק את תרבותנו” (איזו טובה גדולה!)
“גרים” במרכאות אף הם פירושם לא היה אלא אנשים שהלכו להם, אבל בגלל מלה לא כדאי להתעקש; אני משמיט אותה ברצון…
ותהיה נתונה העצה השלישית דוקא לאלה, המבקשים לחזור ולהטיף לאידיאות שלהם, להכניס את תרבותם שלהם… אנחנו, כאמור, מפרשים: להטיף לאידיאות זרות, לנטוע תרבות זרה… אנחנו אומרים: כל הדרכים מוליכות אל האדם, אלא שכל עם יש לו דרך משלו, ואתם אומרים: להמיר את הדרך! לעשׂות חלופין בערכי־תרבות! אנחנו מבקשים לפתּח את שלנו ואת המיוחד לנו, אתם מצוים להשליך אותם החוצה ולקחת אש זרה אל המזבח…
לפי שעה אתם דורשים דרשות אלה בפולנית, באזני האינטליגנציה – בחינה־כללית, ובעוד זמן קצר תוַתּרו ותּוּר גדול, תתגברו על גועל־נפשכם כלפי לשון־יידיש, ותבואו לדרוש ביידיש באזני העם – את עיניו תפקיחו, תשוו את שלכם לשל הזר ותסיתו למעשה־החלופין!
אנו את פיכם לא נסתום.
אך עצה רוצים אנחנו ליתן לכם מראש, את העצה השלישית:
השווּ ביושר ובצדק, חלופין אף הם עסק, אבל – עסקוּ באמונה, הין־צדק ואיפת־צדק! אותה סחורה עצמה בשתי כּפּוֹת־המאזנים!
השווּ שווה לשווה! דברים שווי־ערך קחו!
כשאתם מדברים על כלי־קודש, בקשו בין הרבנים שלנו “מאַצוֹך”, ובין הרבניות “גוֹספוֹדיני”, הצביעו על מגיד, שהוא דורש ברבים: אל תקנו אצל גויים… שחדו משגיח ועֶטעֶרינארי משלנו – שוחט־ובודק… תפסו ביד גבאית, שהיא חוטפת ילד נכרי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו… וכל זמן שלא תעשׂו כן, לא נחליף. עם כלי־הקודש שלנו יש לנו חשבון משלנו, אך להחליף – לאו! עסקים רעים אין אנו מוכנים לעשׁות!
אמונות טפלות?
השוו את הקדיש־יתום שלנו ואת פרק המשניות לעלית־הנשמה עם האמצעים שאחרים משתמשים בהם לשם אותה מטרה…
או קחו את הגיהנום שלנו, מקום הענוּיים שלנו בעולם הבא, עם המכסימום של י"ב חודש, והשוו אותו עם הגיהנום הנכרי, הנצחי…
שמא אין ה“סדוּר” נושׂא חן בעיניכם? או המחזור?
“ובכן תן פחדך יי אלהינו על כל־מעשׂיך; ואימתך – על כל מה־שבראת…”
“ויעשׂו כולם אגודה אחת לעשׂות רצונך בלבב שלם!”
כך מתפלל יהודי. אתם יש לכם תפילה נאה מזו?
ומה מבקש יהודי בתפילתו מתוך סדוּר? שלום, שלא יישפך דם, וגם – צדק:
“וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן־הארץ”.
אתם יש לכם תפילה טובה מזו?
ולמשיח מצפה יהודי, שיבוא לגאול את העולם מפחד ויסורים, מהתנגשויות בין עני ועשיר… שהכול יספיק בשביל הכול, בלשון העממית אומרים: שיהו לחם ומלבושים גדלים על האילנות…
אתם יש לכם אידיאלים מכוּנפים יותר?
כלום השויתם פעם את שירי העם שלנו לשירי עם אחרים? ואת ספּוּרי־העם שלנו לאלה שהאַחים גרים אספו? האם מצאתם אצלנו את השודדים ההם, אותם רמאים מחוּכּמים בעלי המגפים של ז' פרסאות?
עניני חוק?
השווּ את השבת, יום המנוחה לכול, לאלהים ולאדם, לאדון ולעבד, ולבהמה, עם המוסד הדתי – ראשון־בשבת. קחו את היחסים החוקיים שלנו בימי־קדם אל הנכרי בקרבנו, היוצא מן הכלל היהודי אך בענין קרבן־הפסח, והשווּ אותם אל היחסים לנכרי בימים האלה – במאה העשׂרים (הרי אתם אוהבים כל־כך להציץ כל הזמן בשעון־הזמן!) אצל העמים החפשיים וההומאניטאַריים ביותר (הרי אתם מחפשׂים את כל הטוב רק אצל אחרים)…
והרי אלה דוקא הם ערכי התרבות שאתם טיפים ומשׂיאים עצה להשליכם מאחרי גונו, ואנחנו מרימים אותם על נס ומפתחים אותם; אבני־הפינה, שאנו מניחים כיסוד למקדש־התרבות שלנו, הניצוצות, שאנו אוספים ומשלהבים לאש גדולה!
האם באמת ובתמים מבקשים אתם להחליף? האם לא נהיה אנו המפסידים?
אבל מיצקעֶוויטש!
אנו מכירים את מיצקעֶוויטש ומרכינים את ראשנו לפני הנביא־למחצה: אנחנו היו לנו שלימים, וגם – יהיו לנו עוד בזמן מן הזמנים! אנו מכירים מלבד מיצקעֶוויטש גם גדולי־רוח אחרים, שעֶקספּיר, הוּגוֹ, שעֶלי – כלום חסרים אתם, העולם גדול ועשיר! אך עושר זה אינו משחרר אותנו מן היצירה העצמית. לא רק להיות צורכים, כפי שאתם עושׂים, רוצים אנחנו, אלא להיות גם יוצרים! אין אנו רוצים להיות, כמותכם, טפּילי־תרבות. אין אנו רוצים לעמוד מאחורי חלונות זרים של בתים מוארים זרים. כל בית מן ההכרח שיהיה לו מנורה שלו, אור שלו.
וגם השווּ! עוד לא חמשים שנה שלימות אנחנו עובדים, השווּ את התקדמותה של הספרות היהודית הצעירה שלנו עם התקדמותן של ספרויות עשירות אחרות, של עמים עצמאיים עשירים, במשך אותו זמן עצמו!
– אתה בחרתנו?!!
אל תצעקו!
אצלנו הדבר פשוט ואנוֹשי: התרבות האנושית של החלש והמדוּכּא!
מוסרם של אלה, הבונים את עתידם לא על כוח גופני, ואת זכותם – לא על כוח האגרוף!
“חויזיק לא הכיר את אבא שלו”, הרי על “אתה בחרתנו” זה (אך במשמעות גרועה יותר) בנו את ההתבוללות שלכם, עוד בברלין.
איזה זכרון קצר יש לכם! בשוט הזה הרי הצלפתם אתם, זה לא כבר, את הציונים!
אנחנו, בני הנביאים – הכרזתם ואמרתם – אין אנו צריכים לארץ־מולדת, אין אנו בונים מדינה; אלה יכולים להתקיים רק על הדכּוּי והשוד!
“אנחנו בני־עדת־משה המשוּלים למלאכי־עליון, אין אנו רוצים בשפיכות־דמים, ואנו דוחים מעלינו בתיעוב את הרעיון של צבא ומשטרה”.
“אנחנו, בני האצילים, שמוצאם מאברהם, יצחק ויעקב, לא נהיה מוכסים וגובים”.
ולמעשׂה –
פשטתם יד בשביל לקבל את הכרתן של מדינות זרות, ומחיתם על כך שאין ניתנות כיתפוֹת ליהודים בצבאותיהם של עמים נכרים, והתאוננתם שדוחקים את רגליהם של היהודים מן המשטרה וממשטרת־המכס… וכי מה אין אדם עושה למען הפרנסה?
אבל – קופץ ועובר הארנב מערוגה אל ערוגה, מתרבות למדיניות – אבל מדינה בתוך המדינה! – היתּכן? שׂערות הראש מסתמרות!
אל תצעקו. מאֶנשיקוֹב אומר כן. מאַרקוב מטיף לכך: המדינה יודעת רק לשון אחת, תרבות אחת… “גוֹסוּדאַרסטווֹ וגוֹסוּדאֶרסטואֶ” נקרא הדבר ברוסית…
אל נא תוסיפו לחתות גחלים אל האש, שעליה ניצלה עוד זמן מרובה, וכולנו:
אנחנו, הפולנים האמיתיים, ואתם – באמצע!
– אל נא תצעקו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.