רקע
יצחק ליבוש פרץ
בשביל הבאים עוד עצה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

שוב שיניתי את הכותרת

בגלל אותו אלמוני ותּרתי על המלה “גרים”, אם כי היתה נתונה במרכאות; ובגלל הודעה בבטאונה הפרטי של ההתבוללות השחפנית המקומית (על הבטוי הזה אינני יכול לוַתּר!) מחקתי עוד מלה אחת, את המלה חוזרים־בתשובה.

יהיה סתם הבאים!

ואפילו לא סתם:

ה“איזראַעֶליטאַ” מכחיש את נצחוננו (וזאת עושׂה עוד מישהו ולא פחות חשוב ממנו). אמנם כן, כתוב יכתבו יידיש, דבּר ידבּרו אל העם בלשונו הוא, אבל בכל זה אין צריך לראות אלא הוצאת הנשק מידי האויבים, כדי להשתמש בו באמת במלחמה כנגד אותם האויבים! והתלקח תתלקח מלחמה חדשה חזקה. בנשק שלנו יבקעו את חומותיו של הגיטו הרוחני שלנו! מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל־מחנה־יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוָני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!…

ובכן – לא תרבות אוֹבּיקטיבית יתנו, כפי שדבּרו. לא אַריתמטיקה, פיסיקה, חימיה, ולא רק דקדוק פולני והיסטוריה… אלא דוקא פוליטיקה־של־מפלגה! רק “ליטואַקים” אסור להם לעשׂות כן, רק עליהם נאסר הדבר; הם יש להם אינטרסים משלהם! אבל אתם עושים הכול לשם־שמים… מה שמותר לו ליוֹביס אסור לו לשוֹר, או להפך!…

בין כך ובין כך – “פלשתים עליך, שמשון!”

ואני מוֹדה, זוהי סכנה – ליידיש!

הנה, ראו, לוקח מומחה שלהם ליידיש, ספּעֶציאַליסט – מין “לעֶקטוֹרֹ”, ומוציא מתוך הפיליטון הראשון שלי כמה מלים, ומתרגם אותן לפולנית, ויוצא מזה – המקום, ברוך הוא, ימחַל לו!

אני כותב: לשׂאת אל העם “קידמה” ו“אזרחות” ולקבל בשׂכר זה לחם וכבוד – –

ולפי התרגום נאמר: לתת לעם השׂכלה וכו' ולקחת את לחמו וכבודו…

עכשיו תארו לעצמכם, כשיבואו האנשים האלה, שכבר הם מתגעגעים וחולמים בפולנית, ויתרגמו את רעיונותיהם ליידיש, מה יצא מכל זה?

מה שיצא מן הרעיונות האלה – לא דאגתה של סבתא שלי היא, אבל היידיש תהיה לא ללשון­־זארגוֹן בלבד, אלא ללשון־סוּרסית תהפוֹך

אַלחַ יאַלחו אותה!

אלא אם־כן יהיה להם שׂכל וישׂכרו להם ליטוַאק.

אבל זוהי הסכנה היחידה!

לגבי העם אין אתם מסוכנים לחלוטין! הרעיונות הבורגניים־הגבוהים שלכם, השקפות־העולם הקאַפּיטאַליסטיות שלכם אינן בשום פנים בשביל העם. כשאתם מדברים על קידמה, מתחשק לו לשומע לצחוק; כשאתם מזכירים “דימוֹקראַטיזם”, אף הצחוק אין בו די. מביטים לכם אל פניכם, לראות אם אין אתם עצמכם מסמיקים…

אתם – ודימוֹקראַטיזם!…

ונניח שאני טועה, ודברכם יגיע באמת אל אזנם של “ההמונים החשוכים” – אל העם, יודעים אתם, מה תהיינה התוצאות? רוּ – סי – פי – קא – ציה!

פולנית תזרעו, צמוח תצמח רוסית!

אתם משתוממים, ואף על פי כן הדבר פשוט כל־כך!

יחסנו אל פולין יחס פשוט הוא, יחס של לוֹיאַליוּת. אומר יותר מזה: יחס של אמונה ואהבה.

אמנם, הם מדינאים רעים, ולאמיתו של דבר לא הם, אלא אותם מסובבי־גלגל מועטים, שהגל־החוזר העלה אותם על החוף… לפנים צפּו הפריצים, אף הם “מדינאים” כאלה, שהממשלה הרוסית תשחרר להם את האִכּרים; עכשיו מצפּים, שאנשי המאה־השחורה יתנו לנו רמיזה לשיווי־זכויות בדוּמה העירונית… ובדיוק עכשיו ראו להם דמוֹבסקי ושות' צורך להזכיר לנו את הפּוֹגרוֹמים הפולנים מן הימים שעברו, שאנו שכחנו אותם משכבר וגם רצינו לשכוח…

אבל אלה הם דברים של מה־בכך; את אלה אין אנו רושמים על חשבונו של העם הפולני…

ויחסינו, כאמור, אל העם הפולני הם יחסים ברורים כאור הצהרים. ישנם שני עמים בּמקום אחד.

העם הפולני – הרוב; העם היהודי (לאמיתו של דבר חלק מן העם היהודי) – המעוט.

אֵיך נפגשו שני העמים?

הסכם היה.

היתה שעת־כושר היסטורית: אנחנו לא היה לנו מקום ללכת לשם; הפולנים לא היה להם מעמד־בינים, ולפיכך לא היו להם ערים.

ופתחו לנו הפולנים את שערי הארץ, כלומר: לא שללו מאתנו את זכותו של כל אדם באשר הוא אדם, לנוע חפשי על־פני אדמתו של הקדוש ברוך הוא, בשעה שעמים אחרים עשׂו לנו כן, ואנחנו עשינו את שלנו ופתּחתנו את המסחר, התעשׂיה; בנינו ערים, אומרים: אף את המטבעות הכנסנו אנחנו למדינה…

בין כך ובין כך – שדוּך…

שדוך בין שני עמים!

ב“כּתוּבּה” לא נאמר על טמיעה אפילו דבּוּר אחד! ועל הסתלקות מן היהדות – לא מלה אחת ויחידה!

להפך: בפירוש הוּתנה – עצמאות: קהילה; החדר והישיבה הם בתי־הספר שלנו; הבית־דין – בית־המשפט שלנו; הפרנס – המטפּל הסוֹציאלי, והועדים –

הקוֹנגרסים שלנו!

* * *

וכל היחוס שלכם, “יעֶנקעֶל” של מיצקעֶוויטש, שקשקש על הצלצלים את תהילתו של הפריץ, היה יהודי בדל ונבדל מן הפולנים! היה מתפלל, ושולח את ילדיו ללמוד בבית־ספר משלו, העירה שלח אותם, והוא עצמו עם אשתו נסעו לימים נוראים העירה. וכל השנה כולה, בתוך בית־המזיגה, היה יושב ולומד “תורה” בחדר קטן ומיוחד, תורתו שלו. אמנם, הוא השתתף ברגשותיו של הפריץ, איחל לו הצלחה במלחמתו: שלא יפול הפריץ הטוב תחת עול קשה וזר! ולאלוהים התפלל למען הפריץ: אל תתן לו, אלוהים, לנפול. הרי הוא אדם טוב, ומקום נתן לי להניח בו את ראשי… בשעה שכל האחרים שדדוני וגרשוני!

זו היתה התפילה למען הפריץ. ולעצמו, מלבד פרנסה, בריאות ושלום, התפלל וביקש: ירוּשלים, משיח, עולם־הבא!…

יעֶנקעֶל זה, שחי ביחסים טובים כל־כך עם הפריץ, לא היה מוכר בעד כל הון דעלמא את הזקן והפיאות שלו. נשבּוֹע היה נשבע עליהם, ושׂערה אחת שנתלשה בספר היה טומן… דבּר היה מדבּר – יידיש! את בתו מוכן היה לדקור בסכין, ובלבד שלא לתתה לפריץ… ועל בן “מתבולל” שיצא מכלל ישׂראל – היה קורע קריעה ויושב “שבעה”, כמו על מת, ושמו לא היה נזכר עוד בבית…

ובפריץ (באותם הימים הפולני היחיד בעל־הדעה) לא היה הדבר הזה פוגע – –

ומה נתחדש בזה היום?

הפולנים התפתחו והתרחקו הרבה מאוד מן הפריצים שב“פּאַן טאַדיאוּש”, אנחנו התפתחנו והתרחקנו הרבה מיעֶנקעֶל צימבּאַליסט – היחסים צריכים להשאר כמו שהיו.

אנו עומדים על בסיס של הבנה אחרת לחלוטין במושׂג מדינה.

לפי הבנתנו אנו אין המדינה מין מולך, שעל המזבח שלו צריך להקריב את עצמיותם של עממים שונים ואת תכונותיהם המיוחדות של מעוטים לאומיים.

לפי השׂגתנו אנו, תפקידה של המדינה הוא דוקא להגן על המיעוטים ועל יחוּדם כנגד התנפלותו של הרוב… אך אפשר שבשביל אחרים, שלא חונכו על הצווּי: “חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ” – השׂגה זו מוֹדרנית ביותר, אידיאליסטית ביותר.

על־כן נקבע את היחסים עם הרוב הפולני על־יסוד ההסכם!

ונשאל רק שאלה אחת: אם אפשר על־יסוד ההסכם להעמיד בסימן השאלה את זכויותינו בהנהלות הערים, שאנחנו, בתורת מעמד־הבינים, בנינו אותן? ואם אפשר להגביל אותנו בשליטה על ההכנסות שאנו, הרוב הגדול בערים רבות ושונות, מכניסים לקופת העיריות?

לא. ואף־על־פי־כן עושׂים כן, מפני שאין אנו פולנים!

האם יכולים אנו להיות פולנים?

אנו יכולים לאהוב את הפולנים; אפשר שיהיו לנו (ואמנם יש לנו!) אותם האינטרסים הפּוֹליטיים־סוציאליים והכלכליים. לפולנים ממש אין אנו יכולים להיות, בעורקנו נוזל דם יהודי

אבל אתם אומרים שאנחנו יכולים, שאנחנו חייבים לעשׂות כן…

ואנחנו איננו מאמינים.

אך אם יעלה בידיכם להוכיח לנו, שאנחנו איננו אנחנו, שהיחוּד הלאומי שלנו איננו יחוּד, שאינו קיים או שיש צורך והכרח להשמיד אותו, שאנו חייבים לרקום עלינו עור חדש ולהכניס בתוכנו נשמה חדשה, כך דורש עולם־הזה שלנו, הכלכלה שלנו, העסק שלנו, זכויותינו שלנו – שאנחנו חייבים להסתלק מהשקפת־העולם שלנו, מלשוננו, מכל מה שהוא שלנו, למען נזיד־העדשים האזרחי… שהכל מתחלף ויכול להתחלף, בדומה לכסיה, לכותונת – –

אך אם הכּול נתוּן ועומד למכירה, מפני מה לא לקחת מחיר גבוה יותר?

אם לשון זרה וספר זר, הרי רוסית טובה יותר! הלשון נפוצה יותר, הספרות, כהיום הזה לפחות, עשירה יותר, ובית־הספר – עם “זכויות”!

אם להכנע למדינה – מפני מה “אוֹיטשיזנאַ” ולא אוֹטעֶטשעֶסטווֹ"?

אם הכתובּה אינה כתובּה, מפני מה לא לבקש אשה בריאה יותר ועם נדוניה גדולה יותר?

אם נתגאלת לאכול בשׂר־חזיר – יהא השומן מטפטף ומזהיר!

אנחנו מאמינים בנו בעצמנו! אנחנו אין אנו יכולים להיות אלא יהודים, לא פחות ולא יותר, ובתורת מיעוט מדוכּא אנו חייבים בסוֹלידאַריוּת עם כל המיעוטים והעממים המדוּכּאים.

אך מי שיכול להפוך בין־לילה ולהיות פּולני, יכול להפוך בין־לילה ולהיות גם רוסי…

האם אתם פותחים את הפתח לכך?

נ.ב. אתם עצמכם, מה תעשׁו, אם תשארו זמן ממושך יותר בבּרלין, בפּטרבּוּרג?

המלצות קוראים
תגיות