רקע
יצחק ליבוש פרץ
יותר מדי בעלי בתי־חרוֹשת ופועלים
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

כבר קראתי: אל בית־הכנסת! ועכשיו רוצה אני לקרוא: אל המקווה! אך לא, לא אל המקווה! המקוָאוֹת בוַארשה מלוכלכים ביותר, ומסוכנים ביותר לגבי הבריאות, והמקווה החדש בפּראַגה – השם יודע, אימתי יהיה גמור. אפשר אותה שעה שוב לא יהיה צורך בו…

אני קורא אתכם ללכת אל הווייסל.

אל אחרים (כפי שאומר אַשׁ) מדברת היא פּוֹלנית, אלינו מדבּרת היא – יהודית!

לכו להתרחץ בווייסל.

קרוב לשלוש מאות שרצים יש לכם על גופכם.

קרוב לשלוש מאות, משום שהרבה מן החתימות מזוייפות הן. לשם מצוה זייפו!…

אבל – אל הווייסל לכו! רחצו מעל גופכם את התולעים!

ואולי – אני אין אני יכול לחיות בלא ספיקות – אפשר אין זו חולאת התולעים, אלא – פחד!

האגדה ההודית העתיקה, זו שמלפני בּוּדאַ, מספרת:

אַטמאַן (הנשימה, הנשמה, אלוהים) היה לבדו!

אחד ויחיד על־פני כל ה“לא־כלום”, על־פני התוהו־ובוהו, הריקנות.

עלה פעם אחת בדעתו, שהוא אחד ויחיד ולבדו, ורעדה עברה בו.

רעדה של פחד.

פחד, שהוא אחד ויחיד על־פני כל ה“לא־כלום”, כל הריקנות האֵינסוֹפית… ואז ברא אַטמאַן מתוך פחד את העולם! בדומה לשׂממית, המוציאה מתוך עצמה קורים ויוצרת מטווה מסביב לעצמה.

בדומה לכל הגופים המאירים, המשלחים סביב וסביב לעצמם קרני־אור ויוצרים מסביב־מסביב לעצמם רשתות־אור…

כך פלט מתוכו אַטמאַן את כל העצמים הנבראים והקיף עצמו בהם, –

כך ברא את העולם!

והאחדות היתה לרבּוי; היחיד היה לחברה שלימה!

וחברה אינה מפחדת!

כך אירע לו גם למשׂכיל היהודי־הפולני שלנו, בעל־התואר וחסר־התואר, הוא בודד; מכאן הלך לו, לשם לא הגיע.

מאִמו עזוב הוא, ממניקתו מגורש הוא, והריהו בודד, תמיד בודד ויחיד.

יתום גמור ועזוב…

והוא מהלך תועה בתוהו־ובוהו, בריקנות שבין שני עמים…

בין העם, שהווייסל מנהמת לו פולנית, ובין העם, שהווייסל מנהמת לו המיה אִמהית כל־כך – ביידיש! והבדידות היא מקור הפחד!

והוא רועד מקול עלה נידף, מקול עלוֹן מלוכלך בצבע־דפוס; והוא נרעד מלחישתם של נחשי־נייר…

וליצור עולמות מתוך עצמו, להקרין משהו מתוך עצמו, להקיף עצמו דברים, דברים של ממש, שיהיו ביטוי ל“אני” שלו, לנשמתו, לרצונו – דבר זה אינו לפי כוחו!

בני־כלאים, בעלי־חיים שנולדו ממין־שלא־במינו – בידוע שעקרים הם; אם לא בדור הראשון, הרי לכל המאוחר בדור השני או בדור השלישי! והרי הם מהלכים תועים בתוהו־ובוהו שבין שני העמים והם מרעידים. הנשמה העקרה עטופה פחד ואימה. סמרמורת בעור גופם, מבטי־פחד בעיניהם וברכיהם דא לדא נקשן… הולכים הם וחותמים על מחאות – מתוך פחד; ומוכנים הם לבגוד – מתוך פחד.

אך בין שהם תולעים ובין שהם – בּוֹאשים, שלוש מאות הם במספרם!

ה“רוֹליאַ” אומרת: מעט מדי! ה“פּראַבדאַ” מודה לאלוהים, שכל כך מועטים הם; מגיעות להם זכויות, זכויות אזרחיות, ולמאכל־תאוָה זה יש לה פיות מוכנים רבים משל עצמה!

אך בשבילנו קרוב לשלוש מאות – יותר מדי הם!

בעלי־בתי־חרושת ופועלים

אסור לנו לבנות את חיינו על יוֹשרם של אחרים, על רחמיהם של אחרים.

הזמן שבו נשמעו אבותינו לעצתה של מטרוֹניתא רחמנית אחת ולבשו שׂקים על ראשיהם ויצאו לרחובותיה של רומי וצעקו והפגינו בלילה:

“אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אֵם אחת אנחנו? לא אֵל אחד בּראָנו? מפני מה אתם גוזרים עלינו גזירות רעות? מפני מה אתם שופכים דמינו?”

הזמנים ההם חלפו־עברו.

זלילת־עמים כללית הדדית הקיפה את כל העולם, ובמלחמה האכזרית הזאת לא תצליחו לעורר את רגשי היוֹשר; לא תצליחו להעיר את המצפון…

ועוד פחות מזה אפשר לבסס את העתיד הקרוב על רגש החוק והצדק… וביחוּד על זכות ה“חזקה”!

לא איכפת כלל, מי הקדים לבוא לכאן ולהתיישב. אם אותם שהווייסל מדבּרת אליהם פּוֹלנית, ומלכיהם מלכי־חסד היו ומכניסי־אורחים גדולים, ונתנו לנו, בעד תשלום מסויים, להכּנס אל הארץ הזאת, כפי שמלמדים ב“חדר” הפולני…

או, לפי תוצאות החקירה החדשה: תחילה באנו אנחנו, אנו, שהווייסל מנהמת אלינו יידיש, ואנו הבאנו לכאן ציביליזציה גבוהה, והכנסנו תרבות לארץ, ואת הפּגנים הבאים אחרינו לימדנו לעבוד וליצור… ורק לאחר־מכן, משקבּל ההמון את הנצרוּת, נהפך עלינו הגלגל ועשׂו לנו, בשם הכנסיה, מה שהיה נהוג לעשׂות ביהודים: שללו מאתנו את רכושנו, את כבודנו האנושי, עשׂו אותנו מתווכים ומוזגים, ובחסד רב מסרו לנו את הכנסיה הרוּתּינית בחכירה…

היינו הך!

אנו רגילים בארץ־ישׂראל שלנו לקבל מן הטורקי את הפּאַספּוֹרטים האדומים… אנו יודעים, מה פירושם של זכויות וצדק בין העמים…

ואם כבר חדלנו פעם מן התקוָה לחיות כחוכרים ומוזגים בחסדו של הפריץ, ואם אין אנו יכולים עוד להיות סוחרים־מוכרים תחת פירמוֹת של אחרים; ואם כבר אנו דורשים זכויות ליהודים; ואם אין אנו יכולים לשכב עוד לרגליהם של אחרים וליילל ככלבים: רחמוּ, רחמוּ! – חייבים אנו, עד כמה שאפשר הדבר בגלות, להלָחם ולהשׂיג, לפחות, את עצמאותנו הכלכלית!

מי שרוצה לחיות ואינו יכול ואינו רוצה לשעבּד, ונמאסו עליו ה“מזונות” בבית הכנסת־האוֹרחים, מן ההכרח שיהיה חזק מבחינה כלכלית, ושלא יהיה תלוי בשׂערה, העשׂויה להיות ניתּקת בכל רגע של זעם הזולת…

אנו חייבים לייצר, ובפני הפועל שלנו מן ההכרח שיפּתח, לפחות, בית־החרושת היהודי!

אל נא יוָסף לחרם מן החוץ גם חרם מבפנים!

אך לפני זמן קצר בלבד היה הדבר הזה קשה, כמעט בלתי־אפשרי היה. הפּוּבּליציסט ניחר גרונו מרוב קריאה: בוגדים! העתונים מלאים היו צעקות־חמס. ואף־על־פי־כן היה השידוּך בין הפועל היהודי ובין בעל בית־החרושת היהודי נדחה ונדחה. הפועל היה שובת; בעל בית־החרושת היה מגרש.

הסיבה היתה פשוטה.

כשנתבלטו מתוך הערפל האפלולי האינטרסים המעמדיים, היה הפועל היהודי ראשון להבחין בהם, ראשון להרגיש בהם.

חברוֹ הנוצרי יש לו מסורת של עבודה גופנית מתוך שיעבּוּד. ובית־החרושת הוא בשבילו שיחרור מעבודה קשה עוד יותר; הוא בא מן הכפר! ומשיעבּוד קשה וגדול עוד יותר. הוא מכיר את הפריץ עם האוֹרדינאַריה1 שלו ועם השוטים, ואת מנהל־המשק עם המגלב שבידו… ורובם הם “בּעֶזגראַמוֹטני”2

כנגדו היהודי, אולי בנו של רב או של סוחר דאנציגאי, או סתם בנו של בעל־בית, הוא “גראַמוֹטני”3, עצבני, בלא מסורת של ציוּת ועבודה קשה, חפשי לחלוטין מכל משמעת פנימית, – בחור שכזה בא מבית־המדרש, מן ה“שטיבּל”4 מתחיל תיכף־ומיד להביא את המשיח, לבנות את המדינה הסוציאליסטית…

בעל בית־החרושת אינו יכול ואינו רוצה לתת להחריב עצמו, אינו מסכים אפילו לגרום לעצמו חסרון־כיס! צעק חי וקיים: יהדות, רגשות לאומיים! “עסק הוא עסק”, והוא מחליף את הפועל היהודי הבלתי־שקט בפועל הנוצרי השקט, שלא נתעורר עדיין.

ואילו ניסה מישהו לדבר אל הפועל היהודי: אל תחריבו את הנאַלעֶבקִי, אל תהיו רצים לפני המחנה, לכו צעד בצעד עם חבריכם, התעשׂיה היהודית עדיין חלשה היא מדי –

יהדות? רגשות לאומיים? – – הייתם שומעים תשובה – ערפל ואֵדים הם, המערפּלים את מלחמת־המעמדות…

כהיום הזה המצב נשתנה במקצת.

הפועל הנוצרי השׂיג את הפועל היהודי, ואפשר עבר אותו, ובמשמעת מפלגתית הוא חזק יותר. כבר הוא שובת לעתים קרובות יותר, דורש שׂכר גדול יותר, מעמיד דרישות תקיפות… והפועל היהודי – רוֹעב… ויהודיי יותר גם־כן נעשׂה… חוץ מכמה דוֹגמַטיקוֹנים מוחלטים, כבר מבין הפועל היהודי, כי יהודי הוא.

הוא התחיל מרגיש בעצמו!

כבר הוא יודע, כי מלבד שאלת־הלחם ושלא בקשר לשאלת־הלחם עוד קיימות שאלות־חיים אחרות, אפשר לא־פחות מכאיבות; כי מלבד הצער והסבל הלוהטים של עבודת־פרך וחרפת־רעב ישנן שאלות לא־פחות מהן לוהטות ומכאיבות של עמים וגזעים משוּעבּדים; וכי החיים אינם קו ישר, אלא סבך של אלפי בעיות, וכי כולן יחד הועמדו לפני הזמן לפתור אותן בבת־אחת…

הפועל היהודי התחיל מרגיש והיה מוכרח להתחיל להרגיש, כי בורידיו זורם דם יהודי, ומעוררת אותו לחיים נשמה יהודית, והוא מדבר יהודית, קורא ספר יהודי, עתון יהודי, אומר חידוד יהודי, מזמר זמר יהודי וגם (קשה להכחיש את הדבר!) הוא מתגעגע אל כל מה שמתגעגעים עליו כל היהודים, אין הוא יכול לנתק עצמו מעל הגזע ואינו יכול אפילו לרמות עצמו בחלומות של התבוללות ואינו יכול ללכת בדרך, המוליכה מבית־הכנסת אל הכנסיה…

הוא רוצה וחייב לקשור את האינטרסים המעמדיים עם האינטרסים הלאומיים שלו ולמצוא את המזיגה ביניהם…

כהיום הזה עשׂוי השידוך להצליח.

אם הסיסמה היא “נעזור לעצמנו!”, הרי מן ההכרח הוא – בתי־חרושת יהודיים פתוחים לפועלים היהודיים!


  1. תשלום שׂכר־העבודה בתבואת השׂדה. ־ אֹורדינאַריה  ↩

  2. שאינו יודע קרוֹא וכתוֹב. ־ בעֶזגראַמוֹטני  ↩

  3. גראַמוֹטני – יודע קרוא וכתוב.  ↩

  4. שטיבּל – בית־התפילה של חסידים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות