רקע
יצחק ליבוש פרץ
סנדקאות
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

אני נכנס אל יהודי מַכּר שלי – קצת עשיר ועסקן ציבורי; אחרים, ברצונם או שלא ברצונם, נסעו להם למקומות שונים, והוא מתרוצץ, מַכּרי שלי, על־פני החדר, פניו מאירות, עיניו מתנוצצות והוא משפשף את ידיו זו בזו.

– ברוך השם! ברוך השם!

– איזו נחת־רוח במשפחה? שמא השׂאת בן או בת? או שמא נוסף נכד או נכדה?

והריהו נעמד כמי שנעלב:

– סבור אתה באמת, כי יהודי שכמותי, לחלוטין לא אדום, אינו דואג כלל וכלל לעניני הכלל ואינו שׂמח בשׂמחתו?

– חלילה, אין אני סובר כלל… אך מה טובה באה עליו על הכלל?

הוא שותק ואני מנסה לנחש:

– איליוֹדוֹר חזר בתשובה? שופך קיתונות של דמעות ומבקש מחילה על דמם של ילדי ישׂראל שנשפך בגללו?

היהודי מניע ידו תנועה של ביטול.

– אַי – הוא מבטל ואומר – המשוגע הזה! הוא מפטפט בשביל להכעיס למישהו!

– אלא מה? הנה, טרעֶפּוֹב הפסיק את הגירושים עד לאחר החורף!…

– וכי כמה זמן עוד יימשך החורף?

שוב אני מבקש לנחש:

– על־פני הנעֶוואַ מנשבת רוח נוחה יותר? כבר הרגשת בזה?

היהודי נעמד לפני, משׂכּל את ידיו על לבו היהודי ואומר בענוָה:

– אני איני מרחיק כלל לראות עד כדי כך…

– אלא כאן זכינו למעט נחת, במקום?

כבר הוא משתדל לסייע עמי לנחש:

– אין אתה מתעסק כלל בחרם על המסחר היהודי? – שואל הוא, – אין אתה קורא עתונים?

– את עתוני־הרחוב?

הוא קורא פולנית, הוא היה מקבל את ה“נייעס”, היו שולחים לו מבלי לצפות שיזמין, והיה שולח את הגליונות אל המטבח; מטבחו כשר הוא, והמשרתת יהודיה. שתקרא איפוא. הוא מנהל את הרחוב (“עסקן ציבּוּרי”), מה חשוּב לו לדעת מה הרחוב חושב? כבר הוא חושב למענו ובשבילו…

מעורר אני אותו:

– נוּ, ובכן, מה בדבר החרם? הוא משתכּך והולך?

– תדע לך שכן הוא! – מאַשר הוא בגאוָה. – החרם יורד ויורד: לא בבת־אחת, לאט־לאט, אך ירוֹד הוא יורד, נחלש מיום ליום. מתחילים מוחאים כנגד החרם: לא כולם חטאו!

– ישנם צדיקים בסדום? יש מתנגדים? וכנגד מי הם מתקוממים?

– כנגד הרצון הפולני!

– ואתה אין לך חלק בפולין?

– אני? אנחנו?

– ולדעתו של האִכּר הפולני – שואל אני – שאלו? ולדעתו של הפועל בבית־החרושת הקשיבו?

– הנה, לזה מתכוון אתה?

הוא יושב ומשתקע בתוך כורסה ואומר:

– אתך הרי אי־אפשר לדבר… אלה הם פולין? ומיד הוא חוזר וקם ממקומו:

– אבל יש גם מי שמוחה כנגד החרם בגלוי… ­

– מפני שהוא גורם נזקים?

– לשני הצדדים! ומוחים כנגד הנהגת החרם בבתי־הספר… כנגד הרעלת לבותיהם הטהורים של הילדים… וכנגד גירוש הילד היהודי מבית־הספר הפולני אל בית־ספר אחר, ואפשר אל היהודי… וכנגד גירוש היהודים מן העבודה בתרבות הפולנית בכלל. אנו מביאים תועלת, בדבר זה מודים הם…

– ואנו עובדים בחינם!…

הוא משׂים עצמו כאינו־שומע.

אני מוסיף ושואל: ומה בנוגע לתגריות היהודיות? מה בדבר הדוכן היהודי עם מאפה… עם פירות?

– לאלה גם־כן יגיעו! – אומר היהודי בבטחון – אך לאט־לאט… מתחילים לראות את האמת…

– שאין עניין החרם מוסיף כבוד ותהילה לשמם של הפולנים בחוץ לארץ… שאין בזה מן החכמה הפוליטית, לדחות מעל עצמם 13–14 אחוז מן התושבים ולהכריח אותם לחפש להם עזרה מחוץ לארצם… התחילו לראות, כי גם מצד פטרבורג אינם בטוחים, משהו התחיל שם זז… לפני כל אפשרות של מלחמה הם נעשׂים ליבּעֶראַליים יותר…

– אם־כן – קורא היהודי שלי בשׂמחה – הרי אתה קורא פולנית גם־כן? הרי אתה יודע הכול! אמור, איפוא, נכון שהחרם יורד?

אני מודה לו: החרם יורד! לאט־לאט, אך הגל שוקע, חוזר בו. השׂיא עבר.

– אבל, שואל אני, מה יהיה על החרם החשאי, על הוצאת פת־הלחם מן הפה בחשאי ובצנעה?

– הנה, דבר זה – משפיל היהודי את קולו – דבר זה היה לפני יאַגעֶללוֹ, ודבר זה יהיה אחרי יאַגעֶללוֹ… לדבר זה רגילים אנחנו… ובלבד שלא יקימו רעש ומהומה…

– ואם הפריץ יתחיל עוד פעם כועס?

– על מה?

– וכי דאגה היא על מה?

– יהיה צועק שוב… ועל־כן, באמת, לא צריך להקניט אותו… צעקות אין בהן טובה בשבילנו…

הנה, זו היא כל התורה: שקט שיהיה! בחשאי מותר לעשׂות בנו הכול…

– ומה יהיה – שואל אני – על הפועל היהודי, המוצא לפניו בית־חרושת סגור? ומה יהיה על בעל־המלאכה היהודי, היורד יותר ויותר לדרגה של מטליא־טלאים, אל עבודת־ההדיוטות, אל שיטת־ההזעה? ומה יהיה על הסוחר היהודי, הנשאר בלא עזרה ובלא אשראי ובלא ידיעה ממה יוציא לחמו? ומה יהיה על המהגר היהודי, שהוא רץ ככבשׂה תועה?…

– על כל אלה – משיב בעל־הבית – צריך באמת להרהר פעם… היום אינני פנוי לכך… אצטרך פעם למצוא שעה פנויה לשם זה… אהיה אנוס למצוא שעה פנויה… היום אני הולך לברית־מילה…

והוא קם מיד ממקומו ואומר בגדלות: – כבּדוּ אותי בסנדקאות!

המלצות קוראים
תגיות