רקע
אחד העם
ג: לשאלת הלשון בבתי-הספר בארץ ישׂראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

(מכתב גָלוי לעורך “אסט אונד וועסט”)


אדוני הנכבד!

בקשתני לגלות את דעתי בעתונך על “שאלת הלשון” בבתי-הספר של “המוסד הטכני” העומדים להיפּתח בקרוב בחיפה – שאלה המרעישה עתה לבות רבּים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, וביחוד בארץ ישׂראל. והנה אמנם בפועל כבר גליתי דעתי על השאלה הזאת, בהיותי אחד משלשת חברי הקוּרטוֹריוּם של המוסד אשר התפטרו ויצאו מתוכו, אחר שנתקבּלו ההחלטות הידועות ע“ד לשון ההוראה, ולולא האמנתי, כי ההחלטות ההן, המצמצמות את הלשון העברית בגבול הצר של למודי היהדות, מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בא”י ועלולות להיות לאבן-נגף על דרך התפּתחותה של העבודה הזאת – לולא כך האמנתי, לא הייתי עוזב מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחבּה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים.

אבל, כנראה, רוצה אתה, אדוני הנכבד, שאפרש לקוראיך, על מה מיוסדת אמונתי זו. ואם איני טועה, פנית ביחוד אלי, מפני שכל הוכּוּח הנמשך והלך בכה“ע על הענין הזה קבּל צורה של “ריב מפלגות”. בין הציונים ומתנגדיהם. הנהגת המוסד, מצד אחד, רוצה בכך שתהא כל ההתנגדות להחלטותיה נראית לקהל כאילו אינה אלא “פוליטיקא ציונית”, אַגיטציא של מפלגה אחת, שרוצה “לכבוש” את המוסד החדש ולשפוך שלטונה עליו. ומצד אחר, נראית גם המפלגה הציונית כאִלו רוצה אף היא שיאמין הקהל באמת, כי תחית הלשון העברית בא”י וכל העבודה התרבותית הקשורה בה הן “קנין פרטי” שלה, חלק מן “הפּרוֹגרמא המדינית” שלה, ועל כן עליה החובה להגן על העברית, כשבאים לקפּח זכויותיה. ומאחַר שידעת, אדוני, כי אני מעולם לא קבּלתי עלי את “הפרוגרמא המדינית” של “המפלגה” ומעולם לא הייתי חבר להסתדרות הציונית, – אפשר שמפני כך חשבת, שגִלוי דעתי בענין זה יש לו ערך לקוראים שאינם מן “המפלגה”.

והרעיון הזה הוא הוא שהביאני למַלאות בקשתך בחפץ לב. כי אמנם רואה אני צורך בדבר שתֵעקר מלב הקהל הטעות הזאת, המביאה נזק רב לגוף הענין. צריך שיבינו הכל, כי התרבות העברית ההולכת ומתחדשת בא"י היא לא “ענין ציוני” בלבד, לא ענין של מפלגה אחת, כי אם ענין יהודי כללי, הנוגע עד נפשו של כל איש ישׂראל הנאמן לעמו ומבין את מצבו בהוה, בין שהוא מתיחס אל הציוניות המפלגתית בחיוב או בשלילה.

בשנים האחרונות מַרבּים לדבּר כל-כך על הנגוד שבין ה“ציונים” וה“מתבוללים”, עד שכמעט שכחנו, כי כאלו כן אלו הם אך המועטים, העומדים משני הקצוות, אותם המועטים שיודעים, או מאמינים שיודעים, לאן הם משתדלים להוליך את עמנו: הללו – לקיום לאומי מלא ושלם, והללו – לכליון מוחלט ע“י טמיעה בגויים. אולם בין שני אלה בתוך הלא עומדים המרובים, כל אותם ההמונים, המונים פשוטים וגם המונים משׂכילים שבעמקי לבם עדיין קשורים הם בעמם ורוצים בקיומו, אלא שנסחבים בזרם החיים יותר ויותר לתהום ההתבוללות שלא מדעתם ורצונם ואינם יודעים במה להאָחז, בשביל להציל מן השטף את עצמם ואת ביתם. נשתכחה התורה, נתרופף כוח הדת, מנהגי אבות הולכים ובטלים, ומתרוקנים החיים מכל תוכן יהודי, ורואים האבות את הבנים מתרחקים מעמם, ואין לאֵל ידם להושיע, והרי הם מסיחים דעתם בלב נוֹאש מכל “הענין הרע” הזה ומשקיעים עצמם בחיי שעה. הטובים שבהם משתדלים לשכּך תביעות לבם בעבודה יהודית “צבּוּרית”, בחברות של צדקה, מקומיות או כלליות, ויודעים הם היטב, שה”שטף" הולך וחזק, והצל לא יצילו את עמם בעבודתם זו. אבל אומרים הם בלבם: נמצא נא אנחנו ספּוּק לנפשנו, – “ואחרינו יהי המבול!”

יהודים כאלה – יהודים סתם, בלי פּרוֹגרמא – הם המה שתחית הלשון העברית והתרבות העברית בא"י מסוגלת ביותר להיות להם “סם חיים”, לשוב ולעודד רוחם הנואשת ולחַזק בלבם את הבטחון בעתידות עמם. מתוך ההרס והחורבן אשר סביבותיו נושׂא היהודי את עיניו ורואה פתאום שם, בארץ אבותיו הנעזבה, שכמעט נשכחה מלבו, רוח ישׂראל מתעורר לחיים חדשים, לשון עמו מקדם הולכת ושבה לתחיה וחוזרת ומתלכּדת עם חיי העם, ויהודים חדשים, שאין כמוֹתם בגוֹלה, יהודים בלשונם, בהשׂכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך-רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי-הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק לבם לשׂאת ביד רמה דגל התרבות העברית. ומזדעזע לבו של היהודי בגולה למראה החזיון הנהדר הזה, וחוזרת התקוה להחיותו, כי “לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”…

ואל נא נטעה לחשוב, שמיד כשמתעורר בלב יהודי כזה רגש של חבּה לעבודתנו בא“י, הרי הוא קם ורץ אל הציונים שבעירו ומשלם “שקל” ונעשׂה “איש מפלגה”, המדבּר גבוהה על שאלות “מדיניות” לימים רחוקים. רבּים מאד ישנם כבר גם עתה שמחבּבים בכל לבם את העבודה הזאת ואינם שואלים כלל (או שואלים ומשיבים בשלילה), אם עתידה א”י להיות “מדינה יהודית” במובן הפּרוֹגרמא הציונית. השאלה היחידה המעסקת את לבם היא רק זו: אם יש תקוה, כי מציון תבוא ה“רוח” ותפּח בעצמות היבשות המפוזרות בגולה וחיו גם הן? ובמידה שעבודת התחיה בא“י הולכת ומתפתחת, נוטים הלבבות יותר ויותר להשיב על שאלה זו בחיוב; באופן שקרוב הדבר מאד, כי פה היא הנקודה המרכזית אשר מסביב לה עתידים להתאחד כל טובי בני עמנו ובה יבקשו וימצאו אותה ה”אחיזה" שחסרונה מורגש כל-כך, בשביל להנצל משטף ההתבוללות השואף לבלענו.

ואולי כדאי להזכיר כאן, בתור דוגמא, את הנאום שנשׂא באלו הימים אחד היהודים היותר מפורסמים באנגליא, חבר הפרלמנט ופרופיסור באוניברסיטא הלונדונית (Sir Philip Magnus), באספה שקראו הסטודנטים הציונים פה למשׂא-ומתן על דבר הרעיון ליסד אוניברסיטא עברית בירושלים. הנואם התחיל בהודעה, שזאת היא הפעם הראשונה שבא לאספה של ציונים. לפי שכּל ימיו היה מתנגד לצד המדיני שבציוניות, ועוד קודם שנוסדה ההסתדרות הציונית בשנת 1891, כתב מאמר נגד השאיפות המדיניות שנראו לו אז בין “חובבי ציון”. ובדעתו זו עדיין הוא מחזיק גם עתה. ראשונה, מפני שרגש הפּטריוֹטיסמוס לא נתּן להחָלק לחצאין, מחצה לארץ המולדת ומחצה לא“י, אלא צריך שיהיה מוקדש כולו “לארץ מולדתנו”. ושנית, מפני שיש להם ליהודים “תעודה” שמחויבים למַלאותה בארצות פזוריהם, והשאיפה לשוב לא”י מתנגדת היא אל התעודה, ועוד טענות כאלה, הידועות לכּל זה כבר. ובכן, למה בא עתה לאספה זו? על זה משיב הנואם, שאם אינו יכול להתיחס בחבּה אל הציוניות בתור שאיפה מדינית, הוא מכּיר בכל זאת בערכּה הגדול של עבודת התרבות העברית בא"י ושׂמח על תחית הלשון העברית ושלטונה בבתי הספר שם. שהרי באמת סכּנה נשקפת לקיום עמנו בגולה, ואפשר שההתבוללות האזרחית תביא סוף סוף לידי טמיעה בגויים וכליון גמור. ועל כן נחוץ לנו “מרכז תרבותי”, שימשוך אליו לבות היהודים שבגולה, ביחוד בני הנעורים, וממנו תצא התרבות העברית ותתפשט בין בני עמנו בכל הארצות, להיות לקשר המאַחד את כולם ברוח. ומאחר שמרכז כזה נחוץ לנו, הרי הדבר מובן מאליו, שמקומו הטבעי הוא ארץ ישׂראל2. הדוגמא הזאת מראה לנו עד היכן מגיע כבר כוח השפעתה של עבודת התחיה בארץ ישׂראל, שאפילו יהודים כאלה, המחזיקים עדיין בהשקפות הישנות של תקופת האֵימַנציפּציא, אשר מתוכן יצאה רוח ההתבוללות, – אפילו יהודים כאלה, אם לבם חרד באמת על קיומנו המיוחד, הם נושׂאים נפשם אל ארץ אבותינו ורואים בעבודת החנוך והתרבות שם תריס בפני הכליון, כלומר דבר שערכּו גדול מאד לכל העם, ולא רק מעשׂה צדקה וחסד “לבני דתנו העניים שבמזרח”.

זו היא, אדוני הנכבד, ההשקפה הנכוֹנה, שעל פיה אנו צריכים לדון על ההחלטות שנתקבלו ביחס לשׂפת ההוראה בבתי-הספר בחיפה. לא די להעמיד פנים של תמימוּת ולקרוא: “מה כל הרעש? הרי אין כאן אלא שאלה מעשׂית! נוצר מוסד טכני באחת מערי המזרח, בשביל לתת יכולת לצעירי היהודים באותן הארצות להשתלם בידיעות טכניות ולמצוא אחרי כן עבודה שתפרנסם בכבוד. ולמטרה זו הרי יותר מתאימה שׂפה קולטורית עשירה, שבּה ילמדו כל המדעים ועל ידה יתאחדו התלמידים עם “העולם הקולטורי הגדול”. ודאי, צריך שיהיו התלמידים גם יהודים טובים, ובשביל כך הרי החלטנו שילמדו גם עברית במדה מרובה, אבל לעשׂות את העברית לשׂפת ההוראה ולהכביד על ידי זה על התלמידים השׂגת מטרתם, – מי שמע כזאת ומה צורך יש בזה לגוף הדבר? – ואמנם כן, טענה כזו אפשר שהיתה צודקת, אִלו היינו דנים על בית ספר טכני בסַלוֹניקי או באיזמיר. שם היו אולי “בני דתנו העניים” מכּירים טובה גם על בית-ספר אשכנזי שמלמדים בו עברית במדה הגונה. אבל הוא הוא הדבר, שבארץ ישׂראל העבודה התרבותית מכוּונת למטרה יותר גבוהה מפילאנתרוֹפּיא פשוטה, ולאותה מטרה יתאימו אך בתי ספר עברים שמלמדים בהם גם אשכנזית (או לשון אירופאית אחרת), ולא בתי ספר אשכנזים שמלמדים בהם גם עברית. בדבר הזה מודים, כמו שראינו, לא רק “ציונים”, כי אם גם אלה ממתנגדיהם הדואגים לקיום עמנו ומבינים מה מצבו בהוה דורש מאתנו. ובזה אינני רוצה לאמור, שהכל חיַבים להאמין בחשיבותה המיוחדת של העבודה התרבותית בא”י לכל העם. רשות לכל אדם להאמין או לכפּוֹר, כפי הכרתו הפנימית. אלא שהכופר באידיאל שרבּים מאמינים בו ומסורים לעבודתו – די לו שיעמוד מרחוק ויביט במנוד ראש על המכלים כוחם לרִיק, אבל אינו רשאי להתפרץ לתוך שׂדה עבודתם של המאמינים ולעשׂות שם מה שלבו חפץ, מבלי להתחשב עם צרכי אותו האידיאל שהם נותנים נפשם עליו, כאִלו אינו במציאות כלל. אין בני תרבות נוהגים לפסוע ברגל גאוה על דברים הקדושים לאחרים.

ועתה הנני בא לעצם ההחלטות ההן ויחוסן אל החנוך העברי. באמת אין הדבר צריך לביאורים יתרים בשביל לראות את הנזק הרב שיסבול החנוך העברי ועבודתנו בארץ-ישׂראל בכלל, אם אותן ההחלטות יצאו לפעולה באמת. הגע בעצמך, אחר עשׂרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בא“י והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החנוך והתרבות שם, ובאותה עת עצמה שהנצחון נראה כאִלו הולך וקרב כבר, באים יהודים מארצות שונות ומקימים יחד מוסד חינוכי חדש, יותר גבוה מכל בתי הספר הנמצאים בארץ, ובמוסד הזה שׂפה זרה – וממילא גם רוח זרה – שלטת, והעברית נסגרה שוב בתוך הגטוֹ שלה, כבבתי הספר שבגולה. וכי צריך עוד להוכיח, שדבר כזה – מלבד העלבון שבּו – עלול להכניס “דימוֹרליזציא” בכל העבודה ולעצור בעד התפתחותה, או גם להשיבה הרבה מַעלות אחורנית? – ואולם דבר אחד רוצה אני להטעים פה לפי שבּו אני רואה “נקודת הכובד” של כל השאלה, ועדיין, כמדומני לא נתברר כל צרכו. עיקר המחלוקת הוא לא על דבר פרטים, על שׂפת ההוראה של למוד זה או זה, אלא על עצם השאיפה לשחרר את החנוך העברי בא”י מהשפעת רוח זרה, הבאה בהכרח ע“י שלטון שׂפה זרה. השאיפה הזאת, כשהיא לעצמה, היא היא הקנין היותר יקר שרכשנו לנו בא”י. עד כמה הצליחה כבר השאיפה להתגשם בחיים ומתי תגיע להשׂגת מטרתה במלואה – אלו הן בודאי שאלות חשובות מאד, אבל לא שאלות יסודיות. יסוד היסודות הוא, שהשאיפה עצמה תהא קיימת ומשתרשת בלבבות יותר ויותר. במקום שיש שאיפה חיה יש גם התאמצות הכוחות להוציאה אל הפועל, והתאמצות שאינה פוסקת סופה להתגבר על כל המכשולים ולהשׂיג מטרתה, אם בעתיד קרוב או רחוק, לאט-לאט או בבת-אחת – אין זה משנה הרבה בגופו של דבר. הנסיונות הראשונים להשליט לשון עברית בבתי הספר בא"י לא הצליחו הרבה, אבל מכיוָן שהשאיפה לא חדלה וההתאמצות הלכה ונמשכה בלי הפסק, התחילה העבודה סוף-סוף להביא פרי. עדיין אמנם לא הגענו עד הנצחון המוחלט, אבל העיקר הוא, שאנו יודעים כבר עכשיו, שעם כל הקושי שבדבר, אינו מן הנמנעות ויש תקוה לאחריתו. ובכן צריך להגביר את השאיפה ולהמשיך את ההתאמצות, וסוף הנצחון לבוא. זהו יסוד כל העבודה וזהו גם הקריטריוֹן שעל פיו אנו דנים על כל מוסד חנוכי בארץ ישׂראל, אם לנו הוא או לצרינו. אין אנו מודדים באַמה, עד כמה מגיעה מדת שאיפתו והתאמצותו להשׂיג את מטרתנו הכללית. אבל אנו מוכרחים לדרוש, שבאיזו מדה כל שהיא תהא ניכרת בו שאיפה זו והתאמצות זו, שבלעדיהן אי אפשר שנגיע אל המטרה. הדרך ארוכה וקשה, וההתאמצות הולכת וכובשתה צעד אחר צעד. מה שכבר נכבש אינו עוד בגדר שאיפה ואינו זקוק להתאמצות. ואם אתמול הגיע הכבּוּש עד לנקודה ידועה, והיום כבר הרחיק ללכת צעדים אחדים לפנים, הנה מה שנחשב אתמול בגדר השאיפה הוא היום כבר מחוצה לו, ומוסד שראינו בו אתמול סימני שאיפה למטרתנו, אם הוא עומד גם היום על הנקודה של אתמול ואומר: עד פה אבוא ולא אוסיף, אינו עוד לנו, כי אם לצרינו…

על פי הכלל הזה יובן גם יחוסנו אל המוסד הטכני החדש מראשית יצירתו, לפני שש שנים ועד עתה. המוסד הזה, בהיות לו מטרה מעשׂית מיוחדת ואינו דומה לבית-ספר סתם, – אי אפשר לדרוש ממנו, שיתיצב בראש המחנה לכבוד דרך לא עבר בה איש. אבל אפשר וצריך לדרוש ממנו, שיהיה ה“מאסף”, ההולך אחרי המחנה, בדרך שכבר נכבשה בעיקרה ואינה עוד בחזקת סכנה, אלא שעדיין אינה רחבה וחלקה כ“דרך המלך”, וההליכה בה מיגעת מעט. זהו ה“מינימום” של שאיפה והתאמצות, שממנו אין אנו יכולים לפטוֹר שום מוסד חנוכי בא“י. ובהסכם עם ה”מינימום" הזה אנו מוכרחים, כמובן, להרחיב דרישותינו המעשׂיות מעת לעת, לפי התקדמות העבודה בכללה. אִלו, למשל, נפתחו בתי הספר החדשים בחיפה (כמו שקוו בעת יצירת המוסד) לפני ארבע שנים, בעת שלא היה לנו עוד נסיון מספיק בהוראת מדעים בעברית אף בבית ספר בינוני, היו אז דרישותינו מצומצמות לפי שעה הרבה יותר מעתה. ולהפך, אִלו נתּנו לנו עתה כל דרישותינו, המתאימות למצב התפּתחות העבודה בהוה, אלא שהיו עושׂים את הדרישות של עכשו לחוק קבוע גם לעתיד, כלומר, שרוב המדעים בגוף הטכניקום יהיו נלמדים תמיד באשכנזית, אף בעת שלא יקשה עוד ביותר ללמדם בעברית, – היה הפירוד בינינו ובין הנהגת המוסד מוכרח לבוא, למרות ההסכם בנוגע אל ההוה. כי, כאמור, לא הפרטים מצד עצמם הם העיקר בענין זה, אלא – ההודאה בשאיפותינו לחנוך עברי אמתּי וההתאמצות להגשימה במעשׂה, בכל עת לפי המצב.

הנך רואה, אדוני הנכבד, כי בכל דברי פה עסקתי רק ביחוסו של הדבר לעבודתנו מבפנים, אבל עברתי בשתיקה על הסכנה המדינית הנשקפת לעבודתנו בא"י ובכלל מצד מוסד כזה, שעתיד להגדיל שם השפעת הקולטורא של אחד העמים הגדולים ולחַזק מתוך כך את החשד – שנתעורר כבר גם בלעדי זה – בלב עמים אחרים, כי משמשים אנו סרסורים לאותו העם בהתחרותו עמהם במזרח. על הצד הזה של השאלה כבר הרבו לדבּר אחרים, ואיני רואה צורך לחזור על דברים שכבר נאמרו ושאמתּוּתם גלויה לכּל.

לונדון, 13 דצמבר 1913


  1. נדפס ב“העולם” גליון 1, שנת 1914, ובאשכנזית – במכה“ע ”אָסטאונדוועסט" (ברלין) חוב' ינואר 1914.  ↩

  2. הנאום בשלימותו נדפס במכה"עJewish Chronicle מיום 7 בנובמבר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות