רקע
אחד העם
ד: י.ל. פינסקר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

(למלאות כ"ה שנה למותו)


בעשׂרים בכסלו תמלאנה חמש ועשׂרים שנה למות פינסקר.

על ערכּו ומקומו של פינסקר בתנועתנו הלאומית כבר דבּרתי בארוכה שתי פעמים: פעם ראשונה – מיד לאחר מותו, ופעם שניה – במלאת עשׂר שנים למותו2. בשני המאמרים ההם הגדתי כל מה שהיה לי להגיד על פינסקר ודעותיו ומעשׂיו, ועתה אין לי מה להוסיף בעיקרו של דבר. אבל, כשעוֹלה עתה שוב על לבנו זכרונו של האדם הגדול הזה, נדמה לי, כי תכונה אחת שהיתה בנפשו ושעדיין לא עמדו עליה כל צרכה – ראויה להטעמה יתרה, ביחוד בימים האלה. במאמרי הנזכרים נגעתי אמנם גם בנושׂא זה, אבל רק במדה שדרשה מטרתי שם, ופה רוצה אני לעשׂותו חטיבה בפני עצמה, כדי לעורר עליו את הלבבות.

למרות ענותנותו היתרה בתור איש פרטי, היה פינסקר, בתור יהודי, “בעל גאוה” מאֵין כמוהו. כבוד עמו המחולל לא נתן מנוח לנפשו, ועל הכל יכול היה לוַתּר, חוץ מן הכבוד הלאומי. בהבדל מן המנהיגים הציוניים אשר קמו אחריו, ביחוד במערב אירופא, בקש פינסקר מרעיון ה“אַבטוֹאֵימַנציפּציא” קודם כל – לא הצלה מן הצרות החיצוניות, כי אם אמצעי להשיב לעמנו את כבודו ולהחיות רגש הכבוד הלאומי בקרבנו אנחנו. אמנם, רע ומר מאד, כי אחרים ירדפונו ויבזונו, אבל עוד רע ומר מזה, כי אנו בעצמנו בתור עם, אין אנו חסים על כבודנו, ובהנהגתנו השפלה אנו נותנים פתחון פה לבוֹזינו. העמודים היותר יפים וחריפים במַחבּרתו של פינסקר הם אלו המוקדשים לצד זה – הצד הפנימי – שבשאלת היהודים. פה הוא מתרומם כמה פעמים עד לגובה הזעם הנביאי, ואנו חשים בדבריו כל הטרגדיא הנפשית של אדם שכמותו: אדם שכבוד עמו חביב עליו מכל – והוא רואה את עמו מוחל על כבודו…

לא יכול פינסקר להשלים עם החזיון המחפיר, כי עמו סובל בהכנעה ושפלות רוח את העלבונות היותר נוראים. עם המכבּד את עצמו – ויהי גם החלש שבעמים – לא יוּכל במקרים כאלה להתאפק מלגלות באיזה אופן שהוא את ההתמרמרות הממלאה נפשו על העוֶל הנעשׂה לו. אבל אנחנו:

“כשמכים, שודדים, עושקים ומנבּלים אותנו, אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט אנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכּוּנו, נצַנן במים קרים את לחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשׂים חתּוּלים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסעינו הלאה ונבקש לנו – גלוּת חדשה”.

(Autoemancipation3).

ולא פחות מזה מר לו לראות את התרפסותנו הבזויה לפני אלה הנראים כ“אוהבים”, העדר רגש כבוד לעצמנו המתגלה בהנהגתנו, כשאנו זוכים להארת-פנים כל שהיא מצד אחרים. “אם על דרכּנו נשמע קול אחד המסתכלים מן הצד קורא אלינו: בריות עלובות בצורת יהודים, סוף סוף הרי ראויים אתם לנוד לכם!” – תמלא נפשנו התפעלות אין קץ. ואם אומרים בני אדם, שיהודי פלוני משַוה כבוד על עמו, מגיעה סכלוּתו של עם זה עד כדי להתגאות בכך. כה פלאים ירדנו, עד כי שׂמחתנו עוברת כל גבול, כשחלק קטן מעמנו (בארצות המערב) הועמד על מדרגה אחת עם שאינם יהודים. מי שצריך להעמידו, בידוע שרגליו רפות. אם לא ישׂימו לב למוצאנו ויתיחסו אלינו כאל יתר בני הארץ, הננו משלמים תודות – עד להתבטלות מוחלטת של ישותנו" (שם).

בדברים האלה כבר נראה במקצת, מה היה יחוסו של פינסקר אל “האידיאל הגדול” של “אֵימַנציפּציא”, אשר עוד גם עתה נחשב בעיני חלק ידוע מבני עמנו כמטרה עליונה ואחרונה למציאותנו בעולם. אך במקומות אחרים ממַחבּרתו אנו מוצאים על זה דברים יותר מפורשים. ופה לפנינו עוד הפעם הבדל עמוק בין השקפתו של פינסקר ובין זו של המנהיגים הציוניים הנזכרים למעלה. גם הם אינם רואים את האימנציפּציא כפתרון מוחלט לשאלת היהודים, אבל טעמם ונמוקם הוא רק זה, שאימנציפּציא שלמה היא אידיאל שאי אפשר להשׂיגו, מפני שלעולם אין האימנציפּציא יכולה להתגשם בחיים בכל מלואה, ולא די שאינה מבטלת את האנטיסמיטיסמוס, אלא שעלולה להוסיף לו אומץ. אבל פינסקר, מלבד אלה הטעמים המעשׂיים, שלא נעלמו ממנו, רואה הוא בגוף מעשׂה האימנציפּציא – מעשׂה שסופרי דברי ימינו רגילים לתארו כנצחון לאומי גדול שראוי לנו להתגאות בו – עלבון לאומי גדול, שהיה צריך לכסות פנינו אודם של בושה, לולא היה רגש הכבוד הלאומי נעדר מלבנו. אין שום עם זולתנו זקוק לאימנציפּציא; לכולם יספיקו החוקים הכלליים השולטים במדינה. ואולם היהודים –

“לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה… ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחלה ברור ומפורש בחוק מיוחד. כשבטי השחורים, כנשים – בהבדל מכל העמים החפשים – גם היהודים צריכים שחרור” (שם). “בין שניתנה האימנציפּציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקול-הדעת, בין כך ובין כך מתּנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם… אל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו” (שם).

בכלל, כל חיינו בגולה, בין שיש עמם אימנציפּציא ובין שאינה, מורגשים לו לפינסקר כחרפה לאומית תמידית ובלתי פוסקת, וצרותיו הגשמיות של עמנו כאִלו נסוגות אחור בלבו מפני הכאב המוסרי העמוק שגורמת לו החרפה הזאת.

“כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב ובסוד עמים לא ישָמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו ארץ-נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת. וחיים בזויים כאלה יחיה עם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!”. (שם).

כשהיא לעצמה, לא היתה חרפת חורפינו עושׂה עליו רושם קשה מנשׂוא, אִלו יכול היה פינסקר להרגיע את נפשו בנחמה השגורה בפני רבּים, כי לא באשמתנו הננו בזויים מכל עם, כי אם באשמת הבערות ומשפטים קדומים השולטים בעולם. גאוָתו הלאומית, היתה, בלי ספק, מביאתו אז לָבוּז לְבוּז כזה ולהסב עיניו ממנו. אבל, אהה, מה יעשׂה והוא רואה את עמו בנַולותו, בהיותו עלול באמת לעורר רק רגשי בוז בלב אחרים!

“מה יפּלא, כי עם כזה, אשר בעד נפשו נתן לאחרים לרמסו ברגלים וגם הסכּין לנשק את הרגלים האלה – בוֹז יבוזו לו הכל ממעמקי הלב?” (שם)

“בזויים אתם, כי אין לכם לא אהבה עצמית אמתּית ולא רגש כבוד לאומי” (שם).

ולא נתקררה דעתו של פינסקר עד שקרא במר נפשו: “עדר אנחנו, עדר מפוזר על פני כל האדמה” (שם). “עדר” – במלה האחת הזאת כלולה כל האמת המרה אשר הגיד פינסקר לבני עמו. עדר אינו מיצר על כבודו המחולל, אינו דואג לגורלו בעתיד רחוק, ובכלל אין לו כל חפץ וכל מטרה בחיים זולתי להשׂביע רעבונו ולבקש מפלט מסכנת הרגע, אחת היא לו באיזה מקום ובאיזו דרכים, אם כולו כאחד או נפש נפש לבדה.

ולא לחנם הקדיש י.ל. גורדון את שירו המפורסם “עדר אדני”: “לכבוד בעל המַחבּרת Autoemancipation”. זמן מועט לפני זה, אחר הפרעות הראשונות ברוסיא, פנה המשורר אל עמו בדברי תנחומים ואמר לו: “לא לך החרפה, כי אם למעניך”, ועם זה הראה לו את הדרך היחידה להצלתו: ללכת למקום “אור החופש יזרח על כל בשׂר”, כלומר לאמריקא (“אחותי רוחמה”). והנה באה “המַחבּרת” ופקחה עיני המשורר לראות, כי אמנם לנו החרפה, כי “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר”, וכי גם “אור החופש” הזורח על אדמת נכר לא יוכל להפוך “עדר מפוזר” לעם חי באמת. אבל לא שרתה “רוח-הקודש” על יל“ג במדה מַספקת ליצוֹר מחומר קשה זה יצירה פיוטית גדולה, אשר תסַפּר לדור אחרון חרפת עם-עדר, ורק אחרי מותו של יל”ג קם משורר גדול הרבה ממנו והקים מצבת-עולם לחרפת הגלות ב“שירי הזעם” שלו.

וחבל שלא זכה פינסקר לשמוע את “השירה החדשה”. אִלו זכה לכך, היה יודע, כי לא לשוא הרעיד קול זעמו את האויר המחניק הסובב את חיינו בגולה, וברגעיו האחרונים היה מוצא נחומים לנפשו במחשבה זו, כי לא היהודי האחרון הוא אשר קנאת כבוד עמו אכלתהו.

לונדון, כ“ח חשון תרע”ז.


  1. נדפס ב“התורן” (ניו–יורק) כ“ז כסלו תרע”ז (גליון מ"א), וברוסית במכה“ע ”יעוור. זשיזן“ גליון 50 תרע”ז, ועי‘ אגרות אחד העם כרך ששי עמ’ 75, 76.  ↩

  2. “על פרשת דרכים”, I, מ“ג; II, קס”ד  ↩

  3. כל הקטעים המובאים במאמר זה, מתוך מַחבּרתו של פינסקר לקוחים מתוך תרגומי העברי, שנדפס בספר זה להלן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות