רקע
אחד העם
ה: הקונגרס הראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

(מכתב אל העורך)


ידידי הנכבד!

בקשתני לכתוב איזה דבר בשביל המאַסף שאתה אומר להוציא לזכר מלאת חמש ועשׂרים שנה להקונגרס הציוני הראשון (בר"ח אלול הבא). ואני בכל לבי חפצתי למַלאות את בקשתך הצודקת, שלא יפּקד מקומו במאסף זה, אשר כל חברי הקונגרס ההוא החיים עוד הבטיחו לך להשתתף בו. אבל מה, אעשׂה, ידידי, ואני, מאז תקפתני מחלת העצבים, זה קרוב לשלוש שנים, סרה מעלי “רוח הקודש”, ואין בכוחי להגיד דבר הראוי להשמע ולהלבישו צורה נאותה. ביחוד קשה עלי הדבר ביחס לנושׂא הזה אשר שׂמת לפני.

הקונגרס הציוני הראשון! לבי הומה בי וענני תוגה מכסים את רוחי, בזכרי עתה, ככלות כוחי, את הימים הטובים ההם. במיטב שנותי הייתי אז, ועבודתי הספרותית והצבּוּרית הגיעה למרום התפתחותה. עוד לא עברה שנה מאז נוֹסד “השלח”, ואני שקוע הייתי ראשי ורובי בירחוני זה ומשתדל לעשׂותו במה לאומית חביבה ומכובדת על טובי העם. והנה בא הקונגרס הראשון והביא מהפכה בעולמנו. אנשים חדשים והשקפות חדשות התפרצו אל תוך גבולנו מן המערב והחלו לתת פנים חדשות לתנועתנו ולמחות צורתה הקודמת, “המזרחית”. ואני, בתור עורך “השלח” ובתור עד ראִיה, הרגשתי בלבי, שחובתי היא להגיד בקהל מה שחשבתי לאמת ביחס אל החזיון החדש הזה בחיינו. ומה שחשבתי לאמת לא היה דומה כלל למה שחשבו שאר חברינו, בין אלו שהיו באותו מעמד, ובין אלו ששמעוּ שמעוֹ מרחוק. מכל עברים נשמעו אך שירות ותשבחות על האור החדש אשר האיר פתאום על אופקנו, ואני ראיתי “אור וחושך משמשים בערבוביא”.

וכך יצאו מתחת ידי אותם המאמרים על דבר הקונגרס הראשון2, שהיו רק ראשית מלחמה ארוכה וקשה נגד הזרם הכללי, מלחמה שאָרכה כעשׂרים שנה ושבאמת עדיין לא נגמרה…

וכשאני מביט עתה לאחוֹר על כל התקופה ההיא, שראשיתה הקונגרס הציוני הראשון, איני מוצא סבּה לחזור בי ממה שהגדתי וחזרתי והגדתי מני אז פעמים אין ספור. ידעתי אמנם, כי רבּים בקרבנו, ואולי הרוב הגדול, מאמינים עתה בתום לב, כי סוף סוף נִצח אותו הזרם אשר נלחמתי בו, והם מראים על מקרים חיצוניים ידועים שקרו במשך השנים האחרונות ושנראים כאלו מאשרים אמונה זו. ואולי כשאני לעצמי נדמה לי, שהאמת היא להפך: שהנצחונות המדיניים אשר נחלה הציוניות בשנים האחרונות עדים הם על אמתוּת ההשקפה, כי לא “טשרטר” ולא “דיקלראציא” (או איזה שם אחר אשר תקראו לאותם הנצחונות של נייר) לא יביאו לנו את “הגאולה” כל זמן שאין לה יסוד עמוק, ברוח העם.

וחבל שאין מצבי עתה מַרשני לשוב אל “המערכה” ולבאר בפרטות את הענין הזה על יסוד המצב שבהוה. אבל על דוגמא אחת רוצה אני להראות כאן, לפי שהיא בולטת ביותר ומספיקה להסביר את הדבר.

הנה אנחנו עומדים ומצפּים עתה לאישור ה“מנדט”, ואין ספק, שה“נייר” הזה, אם באמת יאושר, יוסיף אומץ למצבנו המדיני בא“י, וכל העבודה תקבּל צורה יותר נוֹרמלית מן הצד הזה. ובכל זאת, שאלו נא את הקרובים אל העבודה בא”י ויאמרו לכם, כי הלב מלא דאגה, והם שואלים את עצמם: ומה אם גם אחר אישור ה“מנדט” לא יתעורר העם להביא את הקרבנות הדרושים? כל זמן שה“מנדט” עוד אינו, אנו מנַחמים את עצמנו ומשתדלים להאמין ושיאמינו גם “אחרים”, כי עם ישׂראל עומד ומחכּה לאישור ה“מנדט”, ואז יַראה לכל העולם מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בא“י. אבל מה נאמר לעצמנו ול”אחרים" אם גם אז לא “יזדעזע המת?” והלא סימנים שונים נראים כמוכיחים, שבאמת לא יזדעזע המת, בכל אופן לא במדה מַספּקת בשביל להוציא אל הפועל את הדברים שה“מנדט” יתן לנו רשות לעשׂות בא"י – “רשות” שהיא באמת חובה…

“מתנגדי מדינת היהודים – כתבתי במאמרי “הקונגרס הציוני הראשון” – מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשׂיג “הסכמת העמים” ליסוּד מדינה זו. אבל כמדומה לי, ששאלה עוד יותר קשה היא, אם, לוּא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבו המוסרי עתה, מוכשרים לקבּלה”.

והנה עברו מני אז חמש ועשׂרים שנה של עבודה על היסודות שנקבעו בקונגרס הראשון – ועדיין אנו עומדים לפני השאלה הגדולה הזאת. “הסכמת העמים”, שהשׂגתה נחשבה מני אז ליסוד היסודות, הנה עתה כבר הושׂגה במדה ידועה, אבל “מצבנו המוסרי” כאז כן עתה עומד לשטן לנו. –

הזִקנה ומצבי הבריאותי הרע הולכים ומקרבים את קצי, ומסופק אני אם עוד אזכה לראות בנחמה. אבל אתם, הצעירים ממני, שעדיין הנכם מלאים כוח ומרץ, – אתם צריכים לראות את מצבנו כמו שהוא ולהקדיש מיטב כוחכם להטבת “המצב המוסרי” בקרב העם מבפנים, כי רק אז תהיה תקוה לעמנו להתקרב באמת למטרתו הלאומית בארץ ישׂראל – ועיניכם רואות.

תל-אביב, ט“ו סיון תרפ”ב


  1. נדפס ב“ספר הקונגרס” שיצא בעריכתו של ל. יפה (ירושלים, תרפ"ג).  ↩

  2. עי‘ “על פרשת דרכים”, II ע’ קל“ה והלאה; III רע”ה והלאה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות