¹

(נקרא באספת העם הגדולה שנערכה בת"א)

אחים! לצערי הגדול לא תרשני חולשתי הגופנית לפנות אליכם ברגע הגדול הזה בדברים שבעל פה, והנני מוכרח להשתמש בדברים שבכתב בשביל להביע לכם, לפחות, מעט מן המעט מן המחשבות הממלאות לבי עתה.

הנה נתאספנו פה לחוֹג בהמון את המאורע ההיסטורי הגדול הידוע לכולכם: אשור המנדט שנתּן מאת חבר-הלאומים לבריטניה הגדולה למשול בארץ ישׂראל ולברוא בה את התנאים הדרושים לבנין בית לאומי לעמנו. כשאני לעצמי, נקודת הכובד של כל המנדט נראית לי במלים אחדות שבהקדמתו, שבהן הודו כל העמים בקשר ההיסטורי בנין עם ישׂראל וארץ ישׂראל. כל השאר הוא אך תולדה מחויבת מן ההודאה הזאת. לפני שנים אחדות, בראשית ימי המשׂא ומתן בלונדון על דבר נוסח המנדט העתיד לבוא, היו רבּים בין חברינו שם שלא יכלו להבין דבר זה, והרחבה כל שהיא של איזו זכות מעשׂית, בנוגע להעבודה בארץ ישׂראל, היתה חשובה בעיניהם הרבה יותר מן ההודאה המופשטת הזאת. ואולם עתה רוצה אני לקוות שהכל מבינים כבר, כי כל הזכויות בנוגע להעבודה המעשׂית לא היה ערכּן גדול הרבה, לולא באו כתולדה מתוך ההקדמה הקצרה הזאת, המכירה בקשרנו ההיסטורי עם ארץ ישׂראל . הממשלה בלונדון הבינה זאת היטב עוד מראשית המשׂא ומתן ודקדקה מאד בנוסח ההקדמה הזאת הרבה יותר מבסעיפים המעשׂיים, וגם בהצהרתה האחרונה לפני זמן מה הטעימה את הדבר, שבשביל שיצליח בנין הבית הלאומי היהודי, צריך שיבואו היהודים לארץ ישׂראל נשענים על זכותם, ולא רק בתור חסד מצד מי שיהיה.

זהו לפי דעתי מה שהשׂגנו באמת ע“י המנדט ומה שלא יוּכל עוד להבּטל. ואולם בנוגע לעצם העבודה, עבודת הבנין של הבית הלאומי, כל מה שהשׂגנו הוא רק היכולת החיצונית לעבוד ולבנות – אם אנו מוכשרים לבנות וחפצים לבנות. אבל שום מנדט שבעולם לא יוכל לבנות את ביתנו הלאומי, אם אנחנו, העם היהודי כולו, לא נבנהו. להפך, קבּלת המנדט עושׂה את מצבנו קשה הרבה יותר ממה שהיה עד כה, ומכל הנסיונות הקשים שנתנסה בהם עמנו בימי חייו הארוכים, זהו אולי הנסיון היותר קשה מכולם. עד עתה יכלנו להאמין ויכלנו להגיד גם לזרים, שעם ישׂראל כולו עומד ומצפּה לאשוּר המנדט, למען ידע כי יש בסיס חזק לעבודתו ולא יהיה עמלו לרִיק, ואולם מיד כשיתאשר המנדט יַראה כל העם היהודי בפועל מה שהוא יכול ורוצה לעשׂות בשביל בנין ביתו הלאומי בא”י. עתה הנה נתאשר המנדט, והגיעה השעה לעמנו להראות בפועל, שהדברים האלה לא היו דברים בטלים בלבד. עיני כל העולם תהיינה נטויות אלינו לראות אם באמת עוד נשאר בלב הזקן שבעמים אותו הרגש הלאומי החי המביא עם שלם להקריב את הכל בשביל השׂגת מטרתו הלאומית. ואוי לנו, ואוי לעתידנו, גם בא"י וגם בגולה, אם בשעה כזו לא יתרומם עמנו עד לגובה הדרוש ולא יַראה במעשׂיו, כי אמנם עם חי הוא, ובמיטב כוחותיו יגש לעבודת הבנין הלאומי הגדול אשר נתּנה לו עתה היכולת לבנות בארץ אבותיו.

הבה, איפוא, אחים, נקוה לאלוהי ציון, כי לא תבייש זִקנתנו את ילדותנו, וכל העם כאיש אחד יַראה לכל העולם, כי עוד כוח בו ורצון לו להקריב הכל בשביל השׂגת חיים לאומיים בריאים ושלמים, כמו שחיו אבותינו לפנים בארץ הטובה הזאת.

ורק אז, כשתבוא תקוָתנו זו, ועמנו ימַלא חובתו לעצמו בכל מלואה, רק אז נהיה רשאים לשׂמוח באמת בנצחוננו, כי רק אז, ולא קודם, יהיה הנצחון נצחון אמתּי.

תל-אביב, כ“ט תמוז תרפ”ג.