רקע
אחד העם
ז: שני מכתבים אל עורך "הארץ"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

I

1

קראתי את מאמרך “בדרך עמנו” (“הארץ” ה' אלול) ומרגיש אני צורך בנפשי לאמור לך: “יישר כוחך!”

מיום שהגיעה אלי השמועה, אשר עליה, כנראה, מוּסבּים דבריך במאמרך, וביחוד – בראותי יחס קהלנו בארץ אל הדבר, לבי מלא מחשבות נוגות, והנני מרגיש בי, כאִלו מתמוטטים בקרבי כל היסודות שעליהם בניתי את השקפתי על היהדות והציוניות עוד בימי שחרותי. ואם אלה יתמוטטו, מה נשאר לי לעת זקנה מכל העמל אשר עמלתי בימי חיי, זולתי לב ריק ונפש נואשת?

“יהודי ודם! היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” – כך סיימתי אחד ממאמרי הראשונים לפני הרבה, הרבה שנים, ובטוח הייתי אז, כי זה הוא “מושׂכל ראשון”, ששום אדם מישׂראל לא יפקפק באמתוּתו. וכי מה הצלנו מתוך הפכת החורבן, אם לא תורת נביאינו, אשר לקחנו אתנו על דרך הגלות הארוכה להאיר לנו מַחשכּי חיינו בנכר? דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה, ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו, ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי-פראים כאלו; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשׂים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תורתו המוסרית, אשר עליה הוֹרג במשך אלפי שנה.

והנה זכינו אנחנו, בני הדור הזה, לראות מעֵין “אתחלתא דגאולה”, שיבת בנים לגבולם. מארצות רחוקות באים בנינו להקריב חייהם לעבודת העם ולבנין הארץ. ואנחנו, הזקנים שבדור, היינו כחולמים, רואים ותוהים: האמנם קרב הקץ? האמנם מתקרבים הימים הגדולים אשר ראו הנביאים בחזון: כי נשוב ונרים את דגלם בארצם ונשוב להיות "לאור גוים", כאשר היינו לפני אלפי שנה?

והנה – מה נאמר ומה נדבּר, אם אמת הדבר שמסַפּרת השמועה הנזכרת? – אהה, אלהים! האמנם זה הוא הקץ? האמנם זו היא המטרה שאליה שאפו אבותינו ולמענה סבלו כל אותן הצרות? האמנם זה הוא חלום “שיבת ציון” אשר חלם עמנו אלפי שנה: שנבוא לציון ונטַמא את אדמתה בשפיכת דם נקי?

“את שקליו יתן העם מחיר המדינה; את נביאיו – לא!”

כך סיימתי מאמר אחר, ג"כ לפני הרבה שנים, וזה היה אז בעיני מושׂכל ראשון. והנה יסרני ה' לחיות ולראות בעיני כי גם בזה, כנראה, טעיתי. את שקליו לא ירבה העם גם עתה להביא לבנין “ביתו הלאומי”, למרות “המנדט” וכל שאר “הנצחונות המדיניים”; אבל לעומת זאת הולכת ומתפתחת בו נטיה להביא קרבן על מזבח “התחיה” – את נביאיו, את היסודות המוסריים הגדולים אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינו. כי בלעדיהם – אל אלהים! – מה אנו ומה חיינו העתידים בארץ הזאת, שנקריב בשבילם כל אותם הקרבנות בלי קץ אשר בלעדיהם לא תבּנה הארץ? האמנם רק בשביל להוסיף באמת מפּנות המזרח עם קטן של “ליבנטינים” חדשים אשר יתחרו עם הליבנטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המָשחתות – שאיפה לדם, נקמה ותחרות וכו' – שהן הן תוכן חייהם של אלו?

אם זה הוא “המשיח”, ייתי ולא אחמיניה!

ירושלים, ו' אלול תרפ"ב

–––––––––––––––

II

2

על “יום טוב” באת להיות עורכו של “הארץ” ולחַדש פניו. גליון האלף היוצא באלו הימים מסיים תקופה ומתחיל תקופה בתולדות העתון הזה – העתון היומי הראשון פה בארץ. ואני מבין את לבך, בבקשך אותי בשעה כזו לברר לך – ולקוראי “הארץ” – ב“מלים אחדות” את דעתי על השאלה הגדולה: מה תעודתו של “עתון עברי בימינו ובארצנו”.

כמדומה לי, שהתשובה כלולה כבר בעצם השאלה: בארצנו פה, שאין עתונים כלליים בלשונות אחרות, העתון היומי העברי צריך להיות באמת “עתון יומי”, להספיק צרכי הקורא בכל הנוגע לחדשות ולשאלות היום בעולם בכלל. ובהיותו עתון עברי, צריך הוא להספיק צרכי הקורא העברי בשאלה הלאומית והעברית בכל היקפה, לתת מושׂג נכוֹן מכל “המחשבות והמעשׂים” בעולם היהודי בכל הארצות, מבלי לצמצם עצמו רק בענף אחד מחיינו, ואפילו היותר חשוב. ובהיותו יוצא בארצנו, אין צריך לאמור, שמחשבתו צריכה להתרכז ביחוד בשאלות האֵיקוֹנוֹמיות, התרבותיות וכו' המעסיקות אותנו פה בארץ.

המפלגות, המרובות כל-כך בקרבנו פה, ודאי יש להן צורך בעתונים משלהן, להגן על עניני מפלגתן המיוחדים להן, אבל אני חושב, שבשביל כך אינם זקוקים לעתונים יומיים משלהן: אין בשום מפלגה בארץ ענינים כל-כך מרובים המיוחדים לה, עד שתצטרך לחזור עליהם בכל יום ויום. ואם באמת תחפוץ כל מפלגה להשתתף בחיי העם בכללו, מבלי לחשוב בכל ענין קודם כל על יחוסו לעניניה שלה, אז אפשר ואפשר יהיה להוציא בארץ עתון יומי שימַלא תעודתו באמונה: להאיר אור מכל הצדדים על חיינו הלאומיים בארץ ובחוץ לארץ, ולאַחד כל העם תחת דגל אחד בעל צבעים מרובים – דגל התחיה. בשביל כך צריך רק שיהיה עתון זה זוכר תמיד את תפקידו ומשתדל למלאותו תמיד באמונה, בלי משׂוֹא פנים, וגם בלי איבה “אַפּריוֹרית”, לשום אדם ולשום צבור מיוחד: מפלגה או הסתדרות וכו'; רק צדק צדק ירדוף, והאמת תהיה נר לרגלו.

ובכן, ברכתי היותר גדולה שיכול אני לשלוח ל“הארץ” לגליון האלף – היא זו: שיתאמץ להיות לא עתון סתם, כי אם אותו העתון אשר אנחנו צריכים לו. הרצון הטוב, וגם – חושב אני – הסגולות הדרושות לכך, יש לו לעורכו, ואם אך יעמדו לימינו כל הטובים שבּנו – הצלחת מפעלו אינה מן הנמנעות.

תל-אביב, ט' כסלו תרפ"ג.



  1. נדפס ב“הארץ” גליון תת“מ ח' אלול תתרפ”ב. הדברים מוּסבּים על שמועה שנתפשטה אז, כי בתור “נקמה”, בקשר עם התנפלויות שונות מצד הערבים, הרגו איזו צעירים יהודים ילד ערבי נקי.  ↩

  2. נדפס ב“גליון האלף” של “הארץ” י“ג כסלו תרפ”ג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות