רקע
איתמר בן-אב"י
ים־החיים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי שום דבר לא הרעיש בשנים האחרונות את לונדון הבירה, בפרט, ואת בריטניה הגדולה, בכלל, כידיעה שנתפרסמה באחד מעתוני יום הראשון על דבר מסירת זכיון ים־המות לחברתו של סר אלפרד מונד. באותיות גדולות הדגיש העתון את “הנצחון הבריטי” הזה, ומבלי משים נפלטו מעטו של הכותב פרטים מענינים, שגם הגדול אשר לחולמי ישראל לא היה מעיז לחלום על ארצו שכמותם.

הגעו בנפשכם: בבוקר יום הראשון ההוא נודע לחמישים מיליוני האנגלים – ועל ידי המברקים המיוחדים גם לשאר מאות מיליוני העולם הנאור – כי אותו ים־המות, אותו ים־המלח, שלא ידעו גבול בהשפלתו ובהקללתו, אותו ים לוט, שסימל לעיני כל את מדבריותה ועניותה של יהודה האומללה בעולם החומרים והכלכלה – כי ים זה הוא לבית־הלאומי העברי מה שאוצרות מעבה האדמה הם לאנגליה ברובה הגדול! שהרי אם אמנם אין לראות עדיין כל אפשרות ממשית למציאת פחם שחור בחבל מחבלי ארצנו זאת – כתקוות המנוח אהרון אהרונסון במיטב ימיו ומרציו – באשלג הנמצא בים־המות יש לנו מה שאפשר לקרוא לו בצדק בשם “פחם לבן”, לאין חקר ולאין גבול. לא כאן המקום להאריך דברים על ערך האשלג וחשיבותו לכל עמי התבל מנקודת־מבט החקלאות החדישה, והכל יודעים כי עיקר עושרן של גרמניה לפני המלחמה העולמית ושל צרפת היום (גם צ’ילי באמריקה הדרומית) הוא אותו החומר הלבן שממנו לאדמה פוריות מתמידה. עובדה זאת היא הגורמת להתחרות לא פחות עזה בעולם האשלג מאותה הנוהגת בעולם הפחם והברזל, הנפט והזהב. אותן המדינות שהטבע לא חננן בחומר יסודי זה מנסות להמציאו באמצעות האויר, כשם שאיטליה משתמשת במפלי מימיה הסואנים ליצירת חשמל זול תמורת מחסורה העגום בפחם, ובהיות שעיבוד זה עולה כמובן בכסף רב, תשארנה מדינות האשלג המכריעות מכל צד גם בשנים הבאות על שדמות החקלאות העולמית. היפלא איפוא שאחד העתונים מתאר כבר, בדמיונו העז, שורות של רכבות מלאות אשלג יוצאות בסביבות ים־המלח דרך יריחו, ירושלים, יפו או חיפה לכל תפוצות התבל?

ואל־נא יהיו הדברים רק מילים בעלמא. עתון רציני מאוד, כה“סטאר” הלונדוני1, שמסר לקוראיו על עושרו של ים־המלח באשלג ובשאר חומרים, קבע אומדן אוצרותיו, במחירי השוק, בשיעור מאתיים וארבעים מיליארד לירות!

הקראתם היטב?

מאתיים וארבעים מיליארד לירות!– זאת אומרת, לדעת אותו העתון, כל הכנסותיה של בריטניה הגדולה במשך מאה שנים רצופות.

מה סחרחר הראש על כתפי הקורא למקרא מספרים אלה ומה גדולה ורחבה, מה אל־גבולית ממש, נראית ארצנו הקטנה, הזעירה, לאור הביאורים האנגלים בעתונותם המדויקה! ומה שנפלא עוד יותר הוא, שחומרים אלה יתחדשו גם להבא בכוח השפעת השמש והגשמים על ההרים המקיפים את ים־המלח. בניגוד לאוצרים הנפט והפחם, למשל, ההולכים וכלים במקומות אשר מצאום, אין כל מקום לחשוש פן יתדלדלו באוצר הארץ־ישראלי הזה, ומסתברת מכל זה האמת המוזרה והמפליאה כאחת, שים־המלח הוא מעין הון קורח שלא ידע סוף לעולמים. אם לחומרים הנזכרים נוסיף גם את הנפט אשר יימצא לבטח בסביבותיו ואת הכופר אשר במימיו הכבדים, יתמחצו מוחותינו האומללים באין־און הבנתם האנושית.

אין בדעתי לעמוד במאמר זה על הצד הטכני והמספרי שבכל הענין. מתוך הפרטים שנשלחו ל“דואר־היום” על ידי כתבו המיוחד בלונדון, יווכחו הקוראים כי אין זו אגדה כלל ועיקר, ואם גם נניח שהרבה הגזמה יש בפירסומי העתונים האנגלים – האמת הכי קטנה ביחס לחומרי ים־המלח מספיקה לעשותם לאוצרות שלא הרהבנו לשערם אף במיעז דמיונותינו. יכולים אנו איפוא להחליט היום בודאות גמורה, שאותה מהפכה טבעית איומה אשר כה הרבתה להעיק על נפשותינו בסיפורי התנ"ך – מהפכת סדום ועמורה – היא־היא שהיתה בשבילנו לא לקללה בלתי אם לברכה, ובצדק ילמדו מורינו את תלמידיהם מחר בבתי־הספר לאמור: אל תקראו לאגמנו זה הכי גדול בשם ים־המות, קראוהו־נא בשם ים־החיים. כי עוד בימיכם ראה תראו תנועה חיונית סואנת וכבירה מתרקמת בסביבות המלוח והבודד, הלוהט והמרעיד שבאגמי התבל, וכל חבל הדרום כולו היה יהיה, אולי כבר בשנים הכי קרובות, לגן־עדן ה' מצידו התעשיתי והמסחרי!

ואמנם – מדברי סר אלפרד מונד לעתונאים, ששאלוהו את דעתו בענין הזה, אפשר כבר לנבא עתידות יפים לארצנו המייחלת ליהנות מהעושר העצום אשר בים חייה זה. אל גדותיו המדבריות תתנוססנה בקרוב ערים סואנות ורועשות, והמלח אשר מסביב יירתע לאחור בפני ירקרק הדשא והעצים שיבוא במקומו. מסילות ברזל ודרכים תסתעפנה משם אל כל קצוי המדינה העברית בעתידה המובטח, ולא יעיז עוד מישהו להכריז ולומר כי אין לישראל תקוה בארצו העתיקה־החדשה. אי הרצל, איהו, לחסות במו עיניו את אשר לא הספיק לראות אף בדמיונו המקיף כל־כך? ואי המשורר, אי הפייטן, אי האמן והסופר אשר ירקום לדורות הבאים בגוונים מבהיקים ובטוחים את אחרית הימים לתחייתנו השלישית כתוצאה ישרה מראשיתם זו המפתיעה והמרעישה לכל הדעות?

אכן, קשים מאוד היו הימים שבהם – עוד רק לפני שנים מעטות – הממונו שונאינו בהכרזות על דבר דלותנו הקרקעית והמימית. היכן פחמכם, ברזלכם, עופרתכם, זהבכם, נפטכם, כה טירטרו הם באזנינו תמיד? וכיצד תוכלו להקים בית נאמן לעמכם, אם אין באבני הרריכם ובגרגירי שפלותיכם לא המחצבים להעשירם ולא המים להשקותם ולהפרותם?

אם שתקנו אז לפעמים בעל כורחנו, הנה יכולים הננו סוף־סוף להרים את ראשינו בגאון ולקרוא קול גדול:

"תחת פחמכם –אשלגנו, תחת זהבכם – שמשנו, תחת ברזלכם– פרדסינו, תחת עופרתכם–מלטנו, וגם במים לא יהיה לנו מחסור אם רק נדע כיצד לאצרם בחוכמה ולהרבותם בעבודה. ועוד הננו בתחילת התפתחותנו, בראשית דורייתנו המחודשה! חכו נא קט, וכשם שהפתענוכם בים־המות שלנו, שנהפך ויהי לים־החיים, עוד נפתיעכם מחר באוצרות לא ישוערו, מפני שאולי אין אנו רוצים עדיין לגלותם לזולתנו! כה היו, בכל־אופן, דבריו המיסתוריים של אהרון אהרונסון בערב מותו לכותב השורות האלו, בהתפעלותו.

“אילו נתן לנו אלוהינו את הריינוס בשאון מימיו – קרא וייצמן בתשובה למבקריו בכנסיה – כי אז היה מוצא מיידי, כי אז היה פתרון ודאי לכל שאלותינו!”

לא, נשיאנו! אילו היה הריינוס בארצנו, כאז לא לנו היתה יהודה, וכשוייצריה היתה היא ונכרים היו אוכלים אותה בכל־פה.

אך דוקא בירדן שאינו ריינוס, בים־המות שאינו אגם קונסטאנס, בהררי הכרמל שאינם הררי אנגליה –דוקא בהם נמצא את עושרנו, בימים הבאים עלינו לטובה, ומחולותינו וביצותינו תצמח ישועתנו אנו – היחידים המוכנים להקריב על מזבחם לא בלבד את נפשותינו בלתי־אם גם את גופינו.

ברוך ה' במרומים על שנשארה ארצנו שוממה מאז חורבננו הגדול ועד היום הזה, ותחיינה סדום ועמורה, שלוט ובנותיו ראום יחדיו בהצמתתם המחרידה, להיותן המבשרות היום את הגאולה הסופית, מתוך ערמותיהן הרדומות!


ד“ה ח' בחשוון תרפ”ה – 5.4.1924


  1. “הולנדוני” במקור צ“ל הלונדוני – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות