רקע
איתמר בן-אב"י
היזמים, קדימה!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

עתוני ארץ־ישראל פירסמו באחרונה את התזכיר אשר הוגש על־ידי בעלי־התעשיה לנשיא ההסתדרות הציונית בערב שובו לגולה. ואם אמנם אין תזכיר זה מצטיין ביותר לא בסגנונו הקלוש והענוו ולא בתוכנו השדוף והצר הרי עשה בכל־זאת רושם על רוב קוראיו – אף על אותם שהינם אויביהם של בעלי־התעשיה. כי זו היתה הפעם הראשונה מאז הרימה היזמה הפרטית את ראשה בארצנו, שבאי־כוחה הרהיבו סוף־סוף עוז בליבם לצאת בגלוי אל דעת־הקהל ולדרוש ממנה ועל־ידה – מאת הסתדרותנו הציונית – תשומת־לב לדרישותיה והבטחות ממשיות לתכניותיה.

בודאי: תשובתו של ד"ר וייצמן היתה פחות־או־יותר מעורפלה. אין בדבריו לבעלי־התעשיה אותו החום אשר בדבריו לעובדי החקלאות. אין אף אהדה בולטת לאותם מבעלי היזמה הפרטית, שגם הפועלים רואים בהם עוזרים חשובים לקידמת הארץ. מכל דיבור ודיבור אשר למענהו המדיני של נשיא ההסתדרות הורגשה השתדלות לצאת מן המיצר ונטיה לדחות את פתרונן של רוב השאלות אשר הועמדו לפניו – לימים יותר רחוקים. עם־כל־אלה, דבר אחד ברור כבר עכשיו למדי: ההנהלה הוכרחה לקבוע עמדה גם ביחס ליזמה הפרטית, ואם רק ידעו תומכיה לעמוד על משמרתם להבא בעקיבות יותר מתמידה מאשר עד כה, ירבו נצחונותיה בשנים הבאות, ובעלי־היזמה ימלאו בבנין ביתנו הלאומי תפקיד גדול ומכריע באמת.

שאכן, רק דבר אחד היה חסר להם לאנשי היזמה הפרטית שלנו עד ליום הזה, והוא – כוח האירגון. כל אחד ואחד מהם היה עובד בפני עצמו. כל אחד ואחד מהם נטה על־פי־הרוב לעניניו הפרטיים. שום קירבה נפשית בין אנשיה השונים. שום יחס של חברות בחיי היום־יום. אם קרה דבר־מה לפלוני בתל־אביב, מצא אלמוני בחיפה שאין הדבר נוגע לו. הנדבר בטבריה שלא ידעה את ירושלים, או בצפת שהתרחקה לגמרי מחברון? מתוך כך היו שערי היזמה הפרטית פרוצים עד למאוד וכל מרכזיה היו לערי־פרזות ממש, שכל אויב ואויב יכול לשים עליהן מצור וללכוד את מצודותיהן המעורערות אחת אחרי רעותה. לשוא ניסו המשכיחים והמבינים ביותר לתקן את המעוות. לשוא נעשו צעדים פה ושם לקראת אירגונם של בעלי־היזמה לגוש פחות או יותר איתן. האדישות האישית גברה בכל מקום, ובבוא ההתקפה הכללית מצידה של הסתדרות פועלים, שאלפיה הצעירים התאגדו בעבותות חזקים לאגודה גדולה ומקיפה אחת, נפלו החומות העיקריות, ומפעלים כבירי־הערך לעתידנו הלאומי ויצירות נפלאות בכל מקצועות חיינו הציבוריים, היו בין־לילה לעיי־מפולת שקשה, קשה מאוד, לקומם שוב את הריסותיהם.

ידענו: מנהיגים עיוורים ועקשים רצו להעביר לארצנו את מלחמת־המעמדות כפי שהיא ידועה לכולנו בארצות אירופה ואמריקה הרכושניות. כבצרפת ובאנגליה, כגרמניה ובאיטליה כן גם בארץ־ישראל אמרו שתפנינו אלה הקיצוניים להציב גבולות ולשים סייגים לשאיפות היזמה הפרטית ולנסיונותיה המסועפים. דיו לרוב נשפכה בעתוניהם השונים בשביל להשחיז יותר ויותר את רוח־הקרב בקרב החלוצים הצעירים, בהסתערותם הצודקת לקראת מחרם העברי. מאמרים ארסיים נכתבו למאות כנגד כל בורגני אומלל שהעיז להוכיח כי עוד עצמיות בעורקיו ומרץ ואף חדווה בהשקפותיו. ולא זאת בלבד אלא שנמצא גם סופר “פרולטרי” מוזר, שחיבר כעין מדריך קטן אשר אין שני לו לשנאת הישוב הוותיק וחלוציו הראשונים. וכה גדולה האיבה שנזרעה בליבות חלק גדול מהפועלים לכל מה שהוא יזמה פרטית, עד שגם חברי ההנהלה המרכזית בלונדון ובירושלים, ואף נשיאה ד"ר וייצמן בכבודו ובעצמו, לא העיזו לעמוד בפניה בפנים גלויות. עדות לכך – גם קצת מדיבוריו של מנהיג התנועה הציונית באסיפת התיאטרון “ציון” בירושלים, לכשנפלטו מפיו שמות “דז’יקה ונלבקי”, עם חנווניהן העולים ציונה…

שלכל מלחמת־המעמדות הזאת אין מקום כלל בארצנו – הכרזנו מאה פעמים. שעוד לא הגיע הבית הלאומי להדרגת מדינה רכושנית הכי פעוטה – הדגשנו בלי הרף תמיד. העשיר ביותר גדול אשר בקרבנו – מאתיים אלף לירות כל הונו! וכמה אנשים בני מאתיים אלף נמצאים אצלנו? הן רק אמידים ושאננים הינם הרוב הגדול של בעלי היזמה הפרטית, מדן ועד באר־שבע. הן צרות לאין־גבול והרפתקאות שלא ידעו כמותן בגולה עברו על ראשיהם. עברו־נא ברחובות ערינו הראשיות, לצד בתי־חרושת והמשרדים, בבתי־המסחר ובחנויות גם הן: התמצאו בהם מפונקי־הרגש או מפוטמי־הבשר? התראום מאושרים בכל ויודעים רק עונג? הן כמספר שערותיהם הלבנות כן רבות דאגותיהם היום־יומיות ועצומים סיוטיהם הליל־ליליים. כמה מהם אינם יודעים בכלל מה תביא להם השעה הבאה, ומאמציהם להשגת הכספים בשביל לסלק בהם את שטרותיהם במועדם הינם לפעמים קרובות מעשים חומריים השווים פזמוני־פיוט והוקרת־המונים…

אך, אם לפזמוני־פיוט ולהוקרת־המונים לא זכו אנשי היזמה הפרטית עד היום – תנתן־נא להם לפחות ההודאה, שאלמלא הם לא היו לנו בארץ זאת אף חמישים אלף יהודים ברגע זה, ותל־אביב עם כל הדרה – לפי התפארותה של העיריה הפועלית גם היא בכל הצהרותיה לא היתה עד עכשו אלא תל־חולות. תוכל עיריה זאת לקבוע תקציבים ככל אשר תרצה, תוכל להחליט החלטות נפלאות וכבירות באמת: לא בכספיה נבנים הבתים הענקיים, לא על־ידה מוקמים התיאטרונים ובתי־המסחר, לא בעזרתה כמובן – בתי־התענוגים וכל שאר המפעלים הכלליים שבחיי עיר באשר היא עיר.

בורגני תל־אביב, עם כל “רשעותם”, מעניקים עבודה קבועה לארבעת אלפים פועלים, לפחות, מדי ירח בירחו. בתי־החרושת אשר נבנו על־ידי הטובים שבהם ביפו, בחיפה, בירושלים, בטבריה, מעסיקים גם הם כמה אלפים, ואלפים של ידים הדורשות מלאכה. מה יעשו פועלי “סיליקט” “רענן” אם יסגרו חס־וחלילה שעריהם? מי יתן עבודה לארבע מאות הפועלים המחכים לפעולה באולמי “שמן” ליד הכרמל היפה, ולחמש מאות הפועלים המתפללים שחרושת המלט תתחיל בפעולה גם היא עד מהרה? הנה עזב פולאק העשיר את פאריז הסוערה עם כל תענוגיה. לשם מה? לשם מי? הזקוק הוא לריווח עכשיו, עם שנותיו האחרונות? הרוצה הוא ניצול או שיעבוד פועליו? וככה כל יהודי שליבו לציון: וככה רוב העשירים, שיצאו את הגולה. אהבת־ענקים דחפתם לכאן. רצון־אראלים הולם בחזיהם, ואין כמותם לשמוח ולגיל למראה החלוצים הרעננים באש התלהבותם, עת יוצאים הם בערב את בתי־מלאכתם.

כי יפים ועזים ונלהבים וגיבורים הם פועלי־ישראל למרות הרבה־הרבה מחסרונותיהם – מיהו שיכחיש? לראותם על הגגות בשמש היוקדת, לשמוע למהלומותיהם בסלעי־הים, להרגיש את טלטוליהם בדרכים העקלקלות ולחיות אתם אף יום אחד את חייהם הקשים – אין אולי כדבר הזה בכל דברי־ימי העמים, ולעולמים תישאר תנועת החלוציות העבריה כאחד ממאורעותיה היותר מופלאים של האנושות הלוחמת מאז. אך יחד אתם, בקרבתם המיידית, ליד בקרם וחוותיהם, או בסביבות צריפיהם הדלים – הקשיבו־נא לשריקת הארובות בעשנן המלא, התפעלו מהמולת המכונות האדירות בחשמלן הכביר, שימחו על החיים הסואנים שכל בנין חדש יוצר ברצון הרכוש הכל־כוחי.

עוד חיים אנחנו בעולם הזהב המשתלט. עוד צריכים אנחנו לדולר האמריקני וללירה האנגלית, ודרישת מנהיגי־הפועלים עצמם מאת הבורגנים שנואיהם, האין היא יומם ולילה כסף, כסף, עד אין־סוף?

יבואו־נא אלינו אדירי־הכסף בזרם על־פוסק. הן לזאת חיכינו. הן אליהם השתוקקנו. הן מאתם כל־כך הרבה קיוינו.

הנה־הנם אצלנו היום, לא מאות מעטות אלא אלפים – מניו־יורק, מסלוניקי מטשקנט, מטהרן, מקייפטאון, משנגחאי, ממלבורן. עשרות אלפי לירות הם מנדבים למכללה. מאות־אלפי לירות לבתי־ספר ולבתי־עם. מיליונים הם משקיעים בפעולות כבירות – כחישמול הירדן והירמוך. כניצול ים־התיכון וים־המלח, כהכנת חרושת הטבק בגליל ותעשיית הסוכר ליד עכו.

אם לא הם בגבורתם; אם לא הם בתוקף רצונם, ואם לא הם בכוח רכושם – הן יעברו דורות, הן תעבורנה מאות בשנים עד שתהיה ארצנו בית־לאומי כל צורכו. ולעיכוב שכזה בגישום חלומותינו לא יסכימו, מובטחנו, גם הקיצוניים שבעובדים.

היזמתיים – רק בואו! בואו באלפיכם וברבבותיכם!


ד“ה, כ”ו בתשרי תרפ"ה – 24.10.1924

המלצות קוראים
תגיות