(איגרת לרבני ישראל)

רבותי הגדולים,

עתוננו פירסם היום, במדור “בת־קול העתונים”, קיצור להוספה המיוחדת אשר הוציאה “אגודת ישראל”, למחרת חג השבועות, בקשר עם מה שהם מכנים בשם “שערורית המכבי ביום מתן־תורה”. יחד עם כך נוגע עורך “מדור הספורט” בעתוננו בשאלה חמורה זאת במתינות, והצעתו המעשית למנהיגי העם וגם לרבניו, לבוא סוף־סוף לידי הסכם מיידי ומתאים לכל הצדדים – הארת מגרשי “המכבי” במוצאי־שבתות־ומועדים באור חשמל מספיק למישחקים השונים. יש כמדומני בהצעה זאת הרבה מן הבינה ומן המעשיות, ביחוד בימי הקיץ הארוכים, שקרני שמשם הצורבת הופכות את צהרי־שבתותינו לימי אש ולהבה.

אם תתקבל הצעתו ואם לאו – הדבר קשור כמובן בהוצאות מרובות, שעל הועד הלאומי, מצד אחד, ועל “מוסדות הדת”, מצד שני, לשאת בעולן – הרי דבר אחד ברור הוא עכשיו למדי: איסורים גרידא, פירסום הודעות פסקניות כאותן של הרה"ג הכהן קוק, לפני כמה שבועות, קולות־קוראים למצפון הדתי שבמחנות הדור החדש, כאותן של רבני יפו שניהם בשבוע החולף – לא יועילו עוד, וחטא נחטא לעצמנו וגם לשדרות הקהל הרחבות אם, כבת־היענה בפני ציידה, נאמר כי בתחבנו את ראשינו בעפר האדמה לא נראה את האויבים אשר מסביבנו.

אין כל צורך לחזור כאן על אשר כבר הגדתיו לכם, רבותי הגדולים, באיגרתי הראשונה אליכם לפני ירחים אחדים. בהיותי מאז ומתמיד, גם בעודי ילד לאמי החסידה והצדיקה דבורה בן יהודה – איש המסורת והאמוּניות, לא יכולתי לראות בהתפוררות כל הקדוש על אדמת האבות וארהיב להרים את קולי ברמה למען משוך את תשומת־לב העומדים בראש הענינים הדתיים בארצנו לסכנה הכרוכה בהמשכת המצב הנוכחי. מדוע נשאר קולי זה קול־קורא במידבר? מדוע לא הואיל הרה“ג קוק, הער כל־כך לנימי הנפש הישראלית, לנגוע בו בדרך ישרה, ויסתפק במענה צדדי וכללי להערותיו של “אחד הרבנים” בעצם עתון זה? מדוע שם גם הרה”ג יעקב מאיר מחסום לפיו, ולמה לא יצא הדיבור המשחרר מעם חוזה נעלה ורב־הקסם כרבי בן־ציון עוזיאל התל־אביבי?

הבאמת פגה הנבואה מעמנו לעולמים? הנחנטו הגופות גם יבשו הלבבות ללא הגבה כל שהיא למאורעות הכבירים ההולכים ומתרחשים בכל אפסי העולם מאז המלחמה העולמית?

ראו־נא את אשר קרה בספרד, מדינת הקתוליות par excellence רק לפני שבועות אחדים, וקחו־נא מוסר ולקח ממנה. הטו־נא את אוזניכם למתרחש ברוסיה הגדולה, עם מלחמת מיליוניה נגד ה' בכבודו ובעצמו, ומהרו־נא לקדם את פני הרעה, הפושה על כל סביבותיה במהירות רבה, בעשותכם דבר מה, שיישאר למעשה־רב בקורות העברים על אדמת תחייתם.

*

הנה דבר אלי יגונב, כי בימים אלה הזמין הרה"ג קוק לביתו את גדולי הרבנים הירושלמיים ואת כל הדואגים לקדושת השבת בכדי לטכס עצה בשאלה הבוערת ולבקש דרכים לפתרונה הרצוי, וכפי הנשמע היתה האספה סוערה וגעשה, מאין אחד מהנוכחים מעיז בנפשו להגיד לנאספים את האמת כמות שהיא.

הוצעו אמנם הצעות ונתקבלו החלטות, אבל גם לא אחת מההצעות וגם לא אחת מההחלטות לא קלעה אל עצם המטרה ולא פתחה את השערים להתפייסות ולהבנה, שתביאנה בכנפיהן את בשורת השכינה המחודשה להמונים המחכים לדבר אלוהים חיים.

לא, רבותי הגדולים, לא בדרכי איסורים מיושנים, חרמות מבוטלים, הפחדות חלודות, יעלה בידיכם להטיל את רצונכם – רצוננו גם אנו – על רבבות הצעירים והצעירות ששריריהם להם בעזרתם, שעיניהם ושפתותיהם בחיותם הנפלאה אינן ניתנות לשיעבוד ולמירמס.

כאשר כבר העירותי באיגרתי הקודמת – אם לשמרם תאבו, אם להחזיקם גם להבא תאמרו בקמטי דגלכם הדתי, אם להוציא מהם עוד תקוו את המשען אשר מבלעדיו לא יחיה עם באשר הוא עם – צעדו־נא לקראתם מספר צעדים וצעדו גם הם לקראתכם בצעדיהם הכפולים. הן לא תמיד היה ישראל יודע רק קלשוני־אש וחיצי רעם; הן גם משה מעל הר־סיני הסכים להסתלחות, ויעצום את עיניו בברכה לשבטיו כולם למרות אליליהם פה ושם, ומי כהילל הבבלי היה בתולדותינו לתורה, לגדולה ולתפארה – אך יחד עם כך גם לפשרות, להסתגלות ולדרכי שלום?

להיללים אנחנו מתגעגעים גם היום – אנחנו המוכנים להילחם למסורת גם לאמוניות בשארית הדם בעורקינו – להיללים ולא לשמאים.

להללים שיחזירו במתינותם ובמתק־לשונם את העם למקורות, ולא לשמאים שירחיקוהו מהם בתקיפותם.

יקום נא הילל הירושלמי ללכת בעקבות קודמו הבבלי; יקום־נא ויעבור־נא הוא בראש רבנינו כולם, כשסבר פניו והדר קומתו מאצילים על המונינו החדשים את התחדשות הימים הגדולים לפנים.

יקום־נא וקבל־עם יגיד־נא לדורשים בעצתו את אשר בלבו פנימה. אל יירך לבו, אל־נא תמעד רגלו.

הררי ציון מאחלים זה אלפיים שנה לראותו, ונהרות הירדן והקישון עודם מרנינים את מימיהם לשם נצחונו.

דיבור אחד רק. התורה על רגל אחת – ונפתרה מהיום ולעולמים שאלת השבת לא בלבד, בלתי־אם כל השאלה הדתית כולה, עם ישראל בארצנו, בשפתו וברוחו.

כל דרך אחרת – רבותי הגדולים – מוליכה לחורבן ולתהום.

ד“ה, י”ג בסיון תרצ"א – 29.5.1931