אני רואה מראש את בנות־הצחוק אשר תרחפנה על פני כל קוראי הכותרת הזאת; הנה – יגידו אלה ברובם המכריע – הזייה חדשה, שגעון ממדרגה ראשונה. המעט סבלנו כדי להשיג את אשר עליו חלמנו בעשרים השנים האחרונות – נמל עברי לבירת עצמאותנו המתחילה, ומי יודע אם גם זהו הישג החלטי וגמור – והרי בא זה להציע הצעה שאינה אפילו בגדר חלום…
לא כן דעתו של כותב טורים אלה.
דווקא עתה, כשרוחות סוערות עדיין בקרבנו על הנוראה שבמערכות המלחמה נגדנו; דווקא עתה, עם המזימות המאומצות להצמתת אומתנו על אדמת האבות והבנים; דווקא עתה, שהשררה גם היא אינה יודעת עדיין כיצד להשליט סדר ובטחון בארץ ומה לעשות להבטחת התחבורה בין הערים והכפרים המנותקים עד לידי סכנת־כלייה – עתה הוא הזמן, כמדומני, לעיין ברצינות בבעיה העשויה להביא שינויים עיקריים בעניני העולם בכלל ובארצנו בפרט.
כידוע, הוכרחה ממשלתנו להטיל מצב מיוחד על כל מסילות־הברזל של מדינתנו זאת – ומזרח הירדן גם הוא – לשם הגנתן מפני מפוצצציהן מבין הערבים שכנינו, ונציבנו הרביעי עצמו חזה את הדבר מראש, לכשיצר את אוירדרומה המרכזי של הממשלה הארצישראלית בקרבת העיר לוד. הכוונה לא היתה כל־כך אז לשם ביצור התחבורה המסחרית, שמסילותינו ודרכינו המשובחות הותאמו לה במידה מספיקה, בלתי־אם להכין אמצעי תחבורה מובטחים מכל רע בשעת חירום. סר ארתור ווקופ השתמש בכל הזדמנות לעוף במטוסים כדי להוכיח לתושבי הארץ כולם את נחיצותם לאזרחיה בכל עת־מצוא.
הרעיון האנגלי לכך – כרעיון השביתה הערבית עצמה – נולד עוד בימי לורד רדינג, משנה למלך בהודו, כשהמורדים ההודים היו זורקים פצצות על הרכבות, ועל רכבת משנה־המלך בהודו בכבודו ובעצמו, לשם נצחון מזימותיהם המהפכניות. מאז לא נסעו עוד באי־כח אנגליה ברכבות מיוחדות, וישתמשו לרוב באוירונים מהירים שהיו, דרך אגב, מקצרים את זמן הנסיעות הרשמיות במידה מסוימה.
במעמד השביתה הערבית הכללית, אשר לבשה צורה כה מפתיעה ומדאיגה כאחת, והסכנה העצומה המרחפת על ראשי כל נהגינו כולם מצפון הארץ ועד דרומה, ממערבה ועד מזרחה – וכאן המקום לקרוא להם “הידד” על גבורתם, גבורה שאין דומה לה בהבטחת תחבורתנו המקוטעה – מה היה המצב אילו היה לנו צבא של נהגי־שמים, אשר היו יודעים להעיף את מטוסינו, כשם שהם מטיבים להריץ את מכוניותינו?
התראו מכאן את מצבם של ישובינו ונקודותינו המרוחקים, ביחוד, אילו יכולנו לקשרם למרכזינו הראשיים באמצעות מטוסים קלים, אשר היו מבטיחים לנוסעינו בטחון מוחלט במעבר מתחנה אוירית אחת לשניה, ואף לתחנות הרחוקות ביותר?
אתמול הסתערה תל־אביב בהתלהבות אל־שניה למחזה הנהדר של ספינת־קיטור, קטנה אמנם הפעם, העוגנת בעצם מימיה של תל־אביב העבריה ופורקת מעליה, בעזרת פקידי המכס העברים, את אלף שקי המלט למילוּט נמלה בעתיד הקרוב. זה היה רגע היסטורי, שרק אחד לדור יכולים אנו לחזות שכמותו, ולכן לא ידעו רבבות בני תל־אביב כל מעצור להגות־לבם. ירידת רב החובל היוגוסלבי על יבשת עיר־חוף זו שלנו בדגלה העברי – לצד הדגל האנגלי – עוררה התרעה עממית אדירה, שתישאר לעולמים בזכרון כל עדי המחזה בששונם ובהתלהבותם. כמעט שיכולים היו אלה לקרוא: בשוב ה' את “ספינת ציון” היינו כחולמים.
כל זה, יען הכל הרגישו בדרך הכי יצרית כי ספינה קטנה זאת, כי נמל קטן זה, היו רק התקדימים לעצמאות ודרור כפולים ומכופלים בעתיד הקרוב.
התשערו מה היה מצבנו בארץ, אילו קבענו בטבורה של כל עיר משלנו, גם של כל כפר ונקודה משלנו, אוירדרום בטוח, שממנו ניתן לשלוח את המטוסים ללא פחד ודאגה, בהמראתם למרומים, שבהם לא תגע יד משסים, מרצחים ופצצנים?
שום דבר לא היה שובר את השביתה המפורסמת כאמצעי־תחבורה זה לישובנו המעפיל. ודרך אגב היו מטוסינו עוזרים אז למשטרתנו עזרה רבה לא רק בחיפוש המתנקשים ובתפיסתם, אלא שכל ענין הבטחון היה מקבל צורה אחרת לגמרי.
אויר דרום ומעופפים עבריים תנו־נא לנו, איפוא!
בהקדם האפשרי, אדונינו, קברניטי ביתנו הלאומי!
ד“ה, א' בסיון תרצ”ו – 22.5.1936
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.