רקע
איתמר בן-אב"י
אדישותנו הימית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לא הייתי בארץ ביום הגדול ההוא, שבו הורם על תורן ספינה כבירה ויפה דגלנו הלאומי. דומני, כי אילו נמצאתי אז בנמל חיפה, על הרציף החדיש אשר ממנו הפליגה אוניה עברית זאת, היה לבי מזדנק בקרבי למראה הנהדר ושפתי היו דובבות בהתלהבותן את קריאת האבות במאורעות כבירים אחרים לחיינו הצבוריים – היא קריאת “אמותה הפעם!”, המבליטה בקיצורה את תמצית השמחה האנושית למראה הגשמתו של חלום נשגב.

אכן, לא היה זה הנסיון הראשון בתחייתנו השלישית להדגשת רצוננו, הבלטת ישותנו העצמאית על פני הגלים התכולים. במאמר אשר שלחתיו, בערב המלחמה העולמית, לעורך “השילוח” בימים ההם, פרופסור יוסף קלוזנר – והוא לא הדפיסו כדבריו אלי אז, מפחד הצנזורה הרוסית – הזכרתי גם מניתי את כל המאמצים אשר נעשו על ידי חלוצים על הים של מולדתנו המחודשה. רב־פעלים ואדיר־החזון במקצוע זה היה ביחוד אותו “לוליק” פיינברג האיכר – הוא אביו הגאה של אבשלום הגיבור, בן־חדרה, אשר ירד, בודד וגלמוד, בסירה ישנה ורעועה, לחצות את מימי ים־התיכון הקדמון מאותה חדרה, אהובת נפשו, לחיפה הקרובה בתחילת שאיפותיה הימיות.

למן “אודיסיאה” ימית זו, אשר תזהיר בדורות הבאים לביתנו הלאומי כאותה אגדת הומירוס הנערצה, לא חדלו, פה ושם, יחידים וגם חבורות, לנסות את גורלם במימוש הרעיון הימי העברי על בסיס מסחרי ומעשי, והכל זוכרים עוד לבטח את אכזבת חובבי ימנו, במיעוטם המדאיב, על אובדן ספינת־קיטור קטנה “החלוץ” – לא רחוק מימה הזועף של יפו העתיקה. “נשברו אוניות” – כה סיפרו אבותינו הקדמונים את דבר כשלונם של אחדים ממלכינו בבנין ציים עבריים ליד אילת ועציון־גבר, והאסון שאירע ל“החלוץ” הרתיע את מאמצינו הימיים לירחים גם לשנים.

ודומה היה, כאילו אמר עם ישראל לשבת בחיבוק־ידים על שפת ימיו הגדולים – ים־התיכון וים־סוף – כשעמי הנכר מנצלים אותם בהצלחה רבה לטובתם הם.

*

לאושרנו, קמו לנו בארבע השנים האחרונות חולמים אחדים, אשר לא יכלו לראות בשויון־נפש את נמלי יפו וחיפה מעגינים במימיהם רק אוניות נכריות יום־יום, ובאחד הימים נוסדה על־ידם אגודה ימית על־שם אחד משבטינו הימיים היותר צולחים בעבר, הוא השבט “זבולון”. בזמן קצר זה עלה בידיהם של אלה להפיח רוח־חיים בערי־החוף שלנו, ודיזינגוף וגם ביאליק המנוח נתנו להם את ידיהם ואת ברכתם. במשך זמן קצר נהפך הנסיון החדש לתנועה כבירה. מאות חברים הקדישו לה מכספם, מזמנם, מהלהבותם ככל אשר לאל ידיהם. יום סרט מיוחד הכריז את תחייתנו הימית ברחובות תל־אביב. כפתורים וטוטפות, עם העוגן כסימנם הבולט, נראו יותר ויותר בדשי־בגדיהם של העוברים והשבים. ציונים ידועים בגולה שלחו לאגודה הימית הזאת סירות ומכשירים ימיים לרוב. בית־ספר ימי קטן נוצר אל פלגת ים־יפו. אחד מזאבי המרחקים הרחבים חבש כובע של רב־חובלים לראשו, ובתהלוכת “פורים” עברו בסך מלחים עברים צעירים – מלחינו הרשמיים הראשונים מאז החורבן.

מה נעימות היו שנים אלו לנלהבי הים העברי. כבר חזינו בדמיון את תחיית הצי העברי, בכל חשיבותו לעתידותינו בתור עם־העתיד. כי פה, על פני המים הזכים והרבים, הן אין לנו שדות שנוכל לרשתם, ואריסים שאסור לנו לנשלם, או להתחרות בהם תחרות גלויה.

כל המרחב התכול אשר לפנינו פתוח הוא לרווחה, מאין מעצור על דרכנו החופשית. עלינו רק להאדיר את רצוננו, וים־התיכון גם ים־סוף ייהפכו לאשנבים עבריים אל אוקינוסי העולם.

כבימי דן וזבולון, שלמה ואבים.

*

אבל, מה שומע אני מפיות החלוצים האלה, אשר העיזו להעפיל צעד עוד יותר גדול בדרך המובילה למטרה הגדולה – מטרת הימיה המסחרית העברית – בהשיטם על פני הגלים שתי אוניות גדולות ורבות־הקיבולת – “הר־ציון” ו“הר־הכרמל”, בשמותיהן הגאים?

לדבריהם – חלפה ההתלהבות ה“זבולונית” ותפוג עוד מראשיתה. האגודה הימית עצמה אינה קיימת עוד, וחובבי הים העברי התפזרו לכל רוח. אכן, בחיפה עצמה הריעו מאות אנשים ונשים לכבוד הפלגת האוניה העברית הראשונה בדרכה למצרים, לתורכיה ולרומניה, ובחזור האוניה למקום מעגנה בשלום ובבטחון הריע הקהל לקראת נוסעיה ונפנף ממחטות ודגלים.

בזה נסתיימה כל ההתענינות, וספינותינו העבריות, עם דגלי ציון לתורניהן, נלחמות מלחמה קשה לקיומן על פני המים בכלל, ומימי אנו בפרט. אומרים – ומי יתננו טועים! – כי יחס הציבור הרחב לאוניותינו אלה אדיש הוא עד ליאוש. אומרים, כי רוב סוחרינו ורוב נוסעינו – והם נמנים היום ברבבות – מבכרים כמעט תמיד אוניות נוכריות על אוניותינו אנו. אומרים, כי אפילו מצד המטען בסחורות, הנטיה הכללית היא למסרן אך ורק לסוכני־חוץ.

אין אנחנו לאומיים קנאים עד כדי־כך, שעשה נעשה כגרועים שבגויים, להכריז חרמות ואיסורים על סחורות וספינות ארצות־הנכר. נמלי ארצנו לא נסגרו בעבר, גם לא ייסגרו בעתיד, בפני דגלי המדינות הגדולות והקטנות המונפים במימינו מעל תרנים רמים ונהדרים.

אפס, כאנגליה הדואגת לצייה היא, שיגדל יותר ויותר; כאיטליה אשר הראתה גדולות ונצורות בהקימה לעצמה צי מסחרי אדיר שאין מתחרה לו כמעט ביכולתו ובתפארתו – כך גם על יהודה החדישה לדאוג לקיומה על הים.

הגיעה שעתה של יהודה למאמץ ימי גדול, ובמאמצה זה שואפת היא רק להתחרות יפה וצודקה, המיוסדת בכל מדינות העולם על הסיסמא “עמך קודם”. ומיהו אשר לא יבין בגויים את התאמצותנו לתת מכל כוחנו ואוננו לאוניותינו אנו את בכורתן?

*

כדי להגיע לכך לא יספיקו מלים בלבד. צריך שאדישות המונינו תחדל בהחלט ושאת מקומה תתפוס התלהבות ימית בכל שדרות העם. צריך שכל מוסדותינו הלאומיים יתייחסו באהדה מיוחדה ומרוכזה ליוצרי ציינו המסחרי החדש. צריך שממשלת הארץ תיתן גם היא לצי שלנו את כל העזרה אשר בידיה ותיצור לו את האפשרויות המיעוטיות להתפתחותו המהירה והאיתנה.

צריך, מצד אחר, שחברת האוניות העבריות תדאג לשפר את שירותה, להגדיל את ספינותיה, לעשותן לכלי הדר ולכלי־שייט יעיל בכל המובנים.

יפה היא ההכרה כי באוניות העבריות שפת הדיבור היא עברית, כשר המזון ובית־הכנסת קטן מוכן לקבל בין כתליו מתפללים ללא הפרעה. ובמנאמים, אשר נאמתי בנסיעותי לאוסטרליה ולמזרח הרחוק ידעתי להשתמש באלה לעורר התלהבות בחוגי היהודים כולם המייחלים ליום שבו יזכו לראות במו עיניהם אוניה עברית מקיפה את העולם ומניפה דגל ציון בחופיו השונים.

לרגשות אלה יש להוסיף עוד אחת, והיא – ייסוד אגודה עברית ימית עממית באמת, אשר תקיף את כל העם בארצנו וגם בגולה.


ד“ה, י”ג באייר תרצ"ה – 16.5.1935

המלצות קוראים
תגיות