רקע
איתמר בן-אב"י
וייצמן ופייצל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

לכאורה, אין כל יחס בין האחד לשני. לכאורה, רחוק הראשון ממשנהו כרחוק מערב ממזרח. ובכל־זאת לא כן הדבר. כל המכיר את שניהם יודע מה רב הדמיון שביניהם, מנקודת־מבט אישית ומנקודת־מבט כללית, עד כדי כך, שאפשר כמעט לומר כי ממקור אחד נחצבו שניהם.

ראשית – במבנה פניהם וגופם. הלבישו את וייצמן בגדים ערביים ואת פיצל בבגדים אירופיים. חבשו־נא לראשו של הראשון “עגאל” מלא וארוך ולראשו של האחרון מגבעת אנגלית או צרפתית – וטעיתם בזהותם האמיתית של מנהיגי עמים אלה. אותן העינים הקוסמות, אותה בת־הצחוק לשפתיים, אותה הליכה גאה ובטוחה, אותו קול צרוד קצת ומושך, ואם מרגיש היהודי הגדול את ירושת הגלות וצער עם־ישראל אם חרות הוא במצחו תמיד, הרי מורגשת בערבי האציל התאפקות הדורות ומרירות־עד על תפארה שחלפה ואיננה. האחד וגם השני שואפים למרידה, להתקוממות, לשיחרור, להתעלות. האחד גם השני – מטרתם רק אחת: חזרה מזהירה לעבר מחודש.

מה נפלא גם הדבר ששניהם, הנושאים שמות כה מלעיליים בהברתם, הגיחו מתוך נבכי המלחמה העולמית בעת ובעונה אחת ממש. פייצל במכה – בירת האישלאם. וייצמן בלונדון – בירת העולם. האמיר – בראש צבא ערבי שמרד בתורכים; המנהיג היהודי – בראש הסתדרות שלא ידעה גבולין. בנו של חוסיין, ששאף לאגד את כל שבטי הערבים לחטיבה אחת, מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי ומגבולות פרס עד למימי התיכון. יורשו של הרצל שגישם למעשה את חלום העברים: קיבוץ ישראל מתפוצותיו השונות אל המדינה הקטנה־הגדולה, כפי שראוה בדמיונם העז גם אברהם ומשה, גם דוד ובן־כוכב: מים עד ים ומלבנון עד מידבר.

ועוד אחת היא שהדמתה את גדול־הערבים לרועה־העברים: לכשנדמה היה כי הוקמה מחדש ממלכת החליפים בדמשק הבירה, באו הקיצונים ויכריחו את הצרפתים לנפץ את הבנין שזה אך הוקם, וכשהונחו הנדבכים הראשונים לממשל ציוני בירושלים ובתל־אביב, לא היתה יד־ברזל למנוע את התנגשויות הדמים בקרב גזעים־אחים. אך נפקחו העינים בשני המחנות: הערבים התמתנו לפתע ותהי ארם־נהריים למרכז הערביות המחודשה, כבימי הרון־אל־רשיד, והעברים, שהבינו פתאום כי לא יועילו להם לגיונות ותותחים, הריעו לקראת הנציב היהודי הראשון בבירת אגריפס והורדוס. וראו זה פלא: בו ברגע כמעט שהתורכים דורשים בחבר־הלאומים את החזרת מוֹצוּל וסכנת־האובדן מרחפת על בגדאד ועתידותיה, בו ברגע פרץ בווינה המשבר הציוני החמור, ששם לאל כמעט את תקוות הבית־הלאומי.

בקיצור: פייצל המלך, שעשר שנות מלחמתו האמיצה לחרות ארצו החלוהו וריתקוהו למיטה, מחכה בלונדון לפתרון שאלה העלולה לזעזע את מלכותו עד היסוד; והנשיא וייצמן, שאף אותו עייפו עשר השנים, עיצבוהו והטרידוהו עד לידי שברון־לב, נשאר בראש ההסתדרות הציונית בלונדון גם הוא באמונתו העמוקה שהסוכנות היהודית, זו יצירת־כפיו היפה, תעשה מה שלא יכלה לעשותו ההנהלה הציונית בצורתה הנוכחית.

*

שמצב־ענינים זה במזרח הקרוב, עם נצחונות הווהביים נגד חוסיין ועבדאללה, ועם סכסוכי הציוניים בינם לבין עצמם בכנסיותיהם ובארצם – הוא־הוא אשר הביא שינוי כביר בווזרת המושבות – מיהו שיפקפק בדבר? רוב התקוות שתלו האנגלים בפייצל הכזיבו כמעט כליל, וחלק גדול מהתוחלת שהושמה בוייצמן לא נמלאה אף היא. עוד בימי צ’רצ’יל ידידנו נוכחו האנגלים לדעת כי רוב העם היהודי רחוק מהציונות השלימה והמקיפה כפי שהציגה לפניהם הקוסם הנפלא שברחוב “גרייט ראסל”, ומאז עלה ליאופולד אמרי לגדולה הבינה הממשלה השמרנית כי ערב מאוחדת ואיתנה היא רק שרב גן־עדני, לא יפלא איפוא שאנשים “אשר לא ידעו את יוסף”, היושבים כיום על כסא הממשל בבריטניה הגדולה, אינם משלים את נפשם בהזיות היפות אשר שררו בלונדון בימי לויד־ג’ורג' ומקדונלד שניהם, ויובן ביחוד פחדו הפתאומי של פרופסור ראפארד, פן תגרום הסתלקותו של וייצמן לביטול ההצהרה הבלפורית. הצרה היא אמנם שבענין הציונות כבענין הערביות, לא עם העמים באה אנגליה לידי ברית, לא עם מורשותיהם או עם ביאות־כוחם החוקית. הצרה היא, שברצות האנגלים לפרוע לערבים ולעברים את חוב עזרתם במלחמה העולמית – פנו לאישים, לפרטים, ליחידים. מה שעשה מק־מהון עם המלך חוסיין ובניו, עשה בלפור עם וייצמן וסוקולוב. עמד חוסיין ויכול לווהאביים – ואוּשרו רוב התנאים אשר הותנו עמדו. נפל חוסיין ונמלט לקפריסין – ובא־כוחו הלונדוני, ד"ר נאג’י־אל־אציל, נודד ברחובות מאין לחם ומשען. הצליח וייצמן להכניע את הכנסיות הציוניות, לדכדך את הברנדייסים, להטיל את “הספר הלבן” על הנוהים אחריו – ועמדה הווזרה, אם גם היא שמרנית, לצידו תמיד. תבחר הכנסיה הציונית בנשיא חדש, תפנה לז’בוטינסקי או למי שכמותו, אם רק אין וייצמן שמו ואין וייצמן תכונתו – ומי יודע מה יקרה לו אז לעם־ישראל בארצו?

*

כנגד השתעבדות זו של ארם־נהריים לפייצל ושל ציון לוייצמן מוחים הטובים שברבבות הערבים והעברים. כבודם של שניהם במקומו מונח. את תועלתם לארצותיהם מיהו שיכחיש? את גדולתם בעבודתם לא חדלו ערבים ועברים לפאר, ומי כמותנו יודע כי אלמלא שני אלה – לא היתה בגדאד היום בלתי־אם קריה מידברית השואפת לתורכיות מחודשה, וירושלים היתה נחשבת בעיני הנוצרים כולם כשייכת לעולמם הם. עם־כל־זה – מה מאד ידאב הלב לחשוב, כי אם יקרה משהו לפייצל בשל מחלתו האנושה – ותתפורר ארם־נהרים לפירורים, ואם יכרע פתאום וייצמן באמצע עבודתו – יזדעזע ביתנו הלאומי על אישיותיו. כפייצל כן וייצמן דומים הם עוד בזה – שאין להם יורשים. או יותר נכון: גם פייצל וגם וייצמן התרשלו במתכוין ולא עשו את הצעד היותר קל להכנת אנשים שיוכלו להמשיך את עבודתם. ערב עומדת בפני התהום הווהבית ואינה יודעת מה, ועבר נדהמה למשמע “המצב הקריטי” ואינה מעיזה להרים קול־מחאה. בשל “נזיד עדשים” מכר המנהיג הציוני את בכורתו ללואיס מרשל, כשם שפייצל מכרה לאיבן־סעוד מתוך שגיאה תכסיסית.

*

השאלה היא עכשיו אפוא: מה לעשות?

עתוני הערבים בבגדאד הם אובדי עצות, ואין הם יודעים מה לייעץ לקוראיהם. כדבר הזה קרה לעתונינו אנו, ואין איש מאתנו המהין להסיק את המסקנה הנכונה מהמצב.

כלפייצל הערבים – כן החלו העברים לקרוא בקול גדול לוייצמן לאמור: או שתדע להוציאנו מן המיצר אשר יצרתו באשמתך אתה, באמצעות אותה השליטה המוחלטת שהשגת מאת הכנסיה האחרונה, בעקב תכסיסיך הידועים, או שתבין כי סר הפעם חינך בעיני הרוב הגדול אשר לציוניים ולא יותר יראו אלה בך את “איש העם הזה”. או שהלוך תלך לונדונה, פאריזה וניו־יורקה ליצור סוף־סוף את הסוכנות היהודית המקווה ולעשותה ל“כלי ישווה” לעם העברי, בהיותה באת־כוחו האמיתית והיכלנית בפני הממשלה האנגלית, או שתגשם פעם ולתמיד את החלטתך להסתלק מכהונתך הנוכחית בשביל להתמכר לעבודתך המדעית במכללה העברית.

דרך־ביניים אין לפניך עוד, מנהיגנו הגדול, ולמרות שירת־התפארה אשר שר לך משה סמילנסקי במאמרו ב“הארץ” לפני ימים מעטים, “הנשיא” לא תהיה אם לא תבין לכוון את השעה, אם לא תתנער מכל העצבנות המסוכנה והמתעתעת אשר הביאתך עד לידי התפלגות מסוכנה עם הטובים שבתומכיך – האמריקנים.

כי אי־אפשר, ד"ר וייצמן, לכסות את האמת המרה. אי־אפשר להכחיש בפני מאות מיודעיך, שקטנת הפעם בתפקידך הכנסייתי. אי־אפשר לכחד, כי לכל היותר ארכה של רק שנתיים ניתנה לך בווינה על־ידי נושאי־כליך עצמם, שנדהמו למראה עיניהם ויחרדו למחזה פיקפוקיך בשעת הוויכוחים האחרונים וההחלטות הסופיות.

אמצעים, כאותם שהשתמשת בהם עד כה, לא יועילו להבא. מברק פתאומי מווזיר־החוץ בלונדון, נסיעה חטופה לסר הרברט סמואל בטירול, התפרצות אישית נגד אוהביך היותר טובים, פעלו את פעולתם לפני־כך. עכשיו פגה השפעתם, ומשלוש מאות הצירים שהריעו לקראתך בשעת־הפתיחה יצאו מאתיים ותשעים ממורמרים ומאוכזבים למדינותיהם השונות וריקנות גדולה בליבותיהם.

*

זוהי האמת הציונית כפי שנתגלתה בסוף ספטמבר בעירו של הרצל, בערב העברת עצמותיו היקרות ארצה־ישראל, לכרמל או להר־הזיתים1 ־ זוהי האמת כפי שהביאוה אלינו חוזרי־הכנסיה, ברובם המכריע.

אהבנוך, ד"ר וייצמן, כולנו, כאהוב דוד את יהונתן לפנים, אף מרים ליבותינו על שמוכרחים אנו לדבר אליך כדברנו הפעם. אהבנוך באהבת־שלהבה ולא היה גבול עד כה לקרבנות שהקרבנום על מזבחך. אך במה דברים אמורים? – כשיש מזבח וכשלא נשברה עליו האבן מתוך צביון־יחידים.

המזבח, לצערנו, כמעט שאיננו, והאבן נסדקה אם עוד לא נשברה. באשמתך אתה, נשיאנו.

התרומם־נא, אם עוד הכוח בידך, המנהיג, וכפייצל עמיתך הערבי נסה־נא את צעדך האחרון. להצלתך ולהצלתנו.


ד“ה, כ”ג בתמוז תרפ"ד – 25.7.1924


  1. בשנת 1924 נידונה במוסדות הלאומיים תכנית להעלאת עצמותיו של הרצל לארץ־ישראל, אך הדבר לא יצא אז לפועל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות