רקע
איתמר בן-אב"י
עם הטקס ברבת־עמון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

מי שעבר שלשום על־פני הגשר המחבר את עבר־הירדן מערבה לעברו המזרחי והמואבי; מי שזרק מבט חטוף לירדן האפור והגלעד במרחקיו ההרריים המשתלשלים לפניו; מי שהסתער במכונית המהירה לאורך התהומות העמוקות ונחליהן הסואנים עד לרבת־עמון הרחוקה – ובכל המרחב הנפלא הלזה אין אף נקודה עברית קטנה, אף יהודי אחד על סוסו, כשמאות צ’רקסים נוכרים מעבדים את אדמתם הפוריה וכשבדווים ובדוויות לאלפים רועים את צאנם על מדרוניו – היוכל לשכוח כי לארץ־ישראל הגדולה והמפוארה נחשב כל החבל העשיר הזה עוד רק לפני זמן מה; היוכל להאמין כי בהר־ההרים אשר כאן מת הגדול שבאבות העברים וכי מעמקי התהומות אשר סביבו יצא הגיבור שבנשיאי שבטיו הקדמונים?

הנה, ב“שונה”, היושבת אל מעיין ונחל, מנפנף כבר הדגל הערבי – שלושה צבעים זה על גבי זה – שחור, לבן וירוק, ומשולשו האדום בצידו, והנה גם חיילים ערבים, ב“עגליהם” לרדידי ראשיהם, וקציניהם התמירים בשרדיהם הנוצצים, כשהם משגיחים על הסדרים החדשים. והנה כפר אחרי כפר ועיר אחרי עיר. וסדר נמרץ שורר בהם, וחגיגיות מרובה מורגשת בסימטותיהם, והנה גם אס־סאלט היפהפיה במבצרי עברה מעל לשדותיה הזרועים והמעובדים וסביב לה גניה ופרדסיה הירקרקים. והנה – גם עמאן עצמה, זו רבת־עמון העתיקה, קריה קטנה ועלובה אמנם, אך הומה מאדם היום, אלפי ערבים נהרו אליה מכל קצווי המזרח הירדני. פלחים ופלחיות במיטב בגדיהם הלאומיים, שייחים הדורים וצ’רקסים גבוהים, אנשי־צבא למאות ופרשים על סוסיהם בשורות, מכוניות לעשרות בקציניהן האנגלים, והמולה שלא ידעתה המדינה הזאת מאז היהודים והרומאים ועד היום. כי אמנם, ברגעים אלה ממש, רגעי הבוקר אשר ליום הששי, י“ג בסיון תרפ”ג, הוכרז מזרח־הירדן עצמאי לחלוטין, עם אמירו ושלישיו, עם ממשלתו ופקידיו, עם כל הסמלים החיצוניים והפנימיים לחופש אמיתי. אכן, פה ושם תורגש גם להבא ההשפעה הבריטית, ובענינים כלליים לא תוכל המדינה החדשה לעשות צעד קל מבלי שאול בתחילה בעצתו של היועץ האנגלי, אך בעיקר הדבר אין לשלטון הנוכרי כל אחיזה כמעט מהירדן במזרחו ועד לנהר הפרת במרחקו.

ומדוע לא אודה מיד: רגש של קינאה עצורה תקף אותי, את היהודי האחד אשר היה באותו מעמד. רגש של קינאה בערבים השקטים אשר ידעו להגיע לשעתם המאושרה הזאת בלי שאון ובלי צעקנות. רגש של קינאה באמיר עבדאללה, אשר ידע להוציא מהשתלשלות המאורעות שאירעו בשנים האחרונות את כל הטוב לו ולעמו. רגש של קינאה בעם הזה בכללו, אשר כל־כך הרבה זילזלו בו והתייחסו אליו בבת־צחוק של ביטול, ואשר הוכיח היום שוב, במעמד האורחים מחוץ והנציב־העליון לארץ־ישראל גם הוא, כי הרגש הלאומי הומה בו בהמיה מתמידה ועזה וכי אחת החלטתו הנחושה מזה ארבע שנים, וביחוד להבא – לעלות הלאה והלאה במדרגת ההתפתחות והקידמה ולהגיע אל המטרה הגדולה, אל ה“נהדה” הנערצה אשר לערבים היום בכל חצי־איים הנרחב – אחדות מדינותיהם תחת שרביט אחד, שרביטו של השריף חוסיין.

למה לא תאמר כל האמת כולה: גם שם, בעבר־הירדן מזרחה, ישנה עבודת־בנין, ישנה שאיפת אידיאל, יש מחנה של חלוצים בכל משמעותה של המילה. כי איכה אפשר לכנות את עבודתו של האמיר עצמו באוהליו הדלים מזה שנתיים ימים, איכה אפשר להגדיר את פעולתו של ווזירו הראשי, המסתפק לחייו היום־יומיים בשני חדרים רעועים אשר לבית עתיק. איכה אפשר לתאר את כל התנועה הרבה להפוך את עמאן הקטנה לבירה גדולה, ואת עבר־הירדן למדינה חדישה – אם לא נאמין כי רעיון נשגב פועם גם בהם, בערבים למיליוניהם, וכי מוכנים הם להקריב קרבנות ממשיים על מזבח עממיותם המעוררה? הן כל תקציבו של עבדאללה הוא רק מאה ועשרים אלף לירה לשנה (כתקציב החנוך שלנו או כתקציב ירח אחד של תכנית אוסישקין ורופין), ומה רבו הגדולות אשר עשו כבר, והמסילות אשר בנו, והתחנות אשר הציבו, והצבא אשר הקימו, והמדינה אשר יצרו, ולא טעה אולי האמיר בהערתו הבת־צחוקית, כי במאה ועשרים אלף לירה השליט הוא ב“ארצו” יותר שלווה ובטחון מאשר האנגלים בארץ־ישראל עם הוצאותיהם למיליונים, וצדק אולי גם ווזירו הראשי בהוסיפו לדברי אמירו: אצלנו אין שביתות ואין פירודים! יש אך רצון אחד: האחדות הערבית!

רק אם נכיר אנחנו היהודים באמת הגדולה הזאת, רק אם ניווכח לדעת כי תקופת ה“אפנדיוּת” עברה אצל הערבים לנצח, רק אם נבסס את חשבונותינו לעתיד לבוא באותה חסכנות של הערבים, נוכל להתחרות בהם ולקבוע לידם את יתדו של אוהלנו העברי. מנקודת־מבט זאת שגיאה גדולה שגתה הנהלתנו הציונית בהעדרה הפעם מחגיגת העצמאות בעמאן. הן לא בהעדרנו מחגיגה כזאת הועלנו לעניננו במשהו, ולא מפני שתראקיה המערבית נספחה ליוון נמנעו הבולגרים מבוא במשא־ובמתן עם היוונים ומהשתתף בחגיגותיהם הלאומיות. עבר־הירדן מזרחה הוכר כמדינה חופשית בהסכמתם של הציונים עצמם, בידיעתו של נשיאם וייצמן גם הוא ובא־כוח הסוכנות היהודית כאן היה צריך – אם לא רצה להתנכח בעצמו – לשלוח עמאנה את בא־כוחו, ואם לא רצה גם בזה – היה עליו לשלוח לאמיר החוגג מברק־ברכה, קצר ויבש אולי, אך מברק רשמי ומגיד את העיקר בכל־זאת. שהרי אין מי שישנה עכשיו את המעמד, וממזרח לירדן שלנו יושבת לה שכנתנו האמירית, ושגעון אל־שני יהיה מצדנו, אם לא נשתדל לחיות אתה ביחסי־ידידות ואחווה ובקשרי מסחר ועבודה.

*

אילו לפחות למדנו משגיאתנו המדינית האחרונה ומההולך ומתרחש במדינת האמיר שכננו, כי הגיעה שעתנו למעשים ממשיים ולעבודה שתקנית ועקיבה; אילו לפחות שימש לנו התקדים המזרח־ירדני לחזק את מצבנו המדיני במה שנשאר לנו מכל המרחב ארץ־ הישראלי הקדמון; אילו ידענו, כערבים שכנינו, לדרוש אמנם הרבה ולהסתפק תיכף ומיד במעט!

אילו כמותם היינו פונים למדינה הממונה שלנו, לממשלת בריטניה הגדולה בלונדון ולממשלת נציבנו העליון בירושלים, וכמותם אילו היינו נכנסים אתן בברית קבועה לעתידותינו הלאומיים בארץ זאת – כי אז אולי יצא מתוק מעז והרעה היתה נהפכת לנו לטובה.

הלא נזכור את שמחתנו הראשונה על הצהרתו של בלפור, שהבטיחתנו בית לאומי לעמנו בארצנו – ארץ־ישראל. אלא, שלאט־לאט הרגשנו יותר ויותר כי טעות יסודית טעו מנהיגינו בעזרם לניסוחה של הממונוּת. בכל הסעיפים המדברים בבית־הלאומי היהודי לא היה זכר לקביעת גבולותיה של הארץ, אשר בה רצינו לכונן את ביתנו; לא עוד אלא, ששכוח שכחנו לגמרי לבאר במילים ברורות את מובנו המדיני של הבית הזה, ועל־ידי־כך הנחנו דלתיים פתוחות לכל ההגדרות ולכל הבאורים שאמנם הגדירו ובארו בהם, בהמשך השנים, את המושג העברי החדש. הלכך קטעו מעל ארץ־ישראל את הצפון עם צור ועם צידון, הלכך קרעו מעליה את עבר־ירדנה הפורה והנרחב. הלכך שכחו להרחיבה בדרום עד לסוכות ועד לסיני. “הן טוב הדבר לכם – היו האנגלים לוחשים באזנינו תמיד, וצ’רצ’יל בראשם – הן בה במידה שתשתחרר ארץ־ישראל זאת מסרחיה המיותרים, בה במידה יגדל ערכו של היסוד העברי בארץ וביתכם הלאומי ימצא את דרכו קלה יותר לפניו”. והנה – בום! אף ארץ־ישראל גדומה ומסורסה זו, אף השארית האחרונה הלזאת לתקוותינו הלאומיות – אף היא נשמטת פתאום מבין ידינו הרועדות. רק עוד צעד, וביתנו הלאומי יהיה למוץ עובר; עוד צעד רק, ומכל הבנין הגדול והמפואר אשר יסדוהו בלונדון וחנכוהו בסן־רמו, לא ישאר אלא זכר וצל, ולעתיקות עברנו הקדמון נוכל להוסיף את עתיקות ההווה הקצר…

הגיעה השעה לקרוא לממשלת לונדון ולבא־כוחה היהודי בירושלים: דומו! הגיעה השעה למנהיגינו הציוניים בגולה הגדולה להתאושש יחדיו ולעשות צעד אחרון, צעד של גבורה, צעד שיציל את המעמד ושיקבע את אבן־היסוד לארץ־ישראל הגדולה והמאוחדה בעתיד.

הגיעה השעה לדרוש מאנגליה ומהמעצמות, הגיעה השעה לדרוש מחבר־הלאומים, ביחוד, שמה שעשו לערבים בעיראק, בחיג’אז, במזרח־הירדן ייעשה ליהודים בביתם הלאומי. גם הערבים לא השיגו עדיין את כל מאווייהם, גם הם עודם רחוקים מהמטרה הסופית, ועוד דרכם חסומה לסוריה בצפון, לארץ־ישראל וללבנון במערב ולמדינות הערבים במרכזו של חצי־אי ערב. אבל, בינתים קובעים הם יתדות למדינת־עתידם – עצמאות לנהריים, עצמאות לחיג’אז, עצמאות למזרח־הירדן, ודגלם מנפנף כבר מעל לשני שלישי המדינה הכל־ערבית.

עצמאות דורשים אנחנו גם לביתנו הלאומי. עצמאות שתקבע מיד את החופש הגמור של ה“יש” שלנו בארץ־ישראל. עצמאות שתכלול מיד את תל־אביב העיר, את ירושלים היהודיה, את טבריה גם היא ואת כל הכפרים, המושבים והנקודות אשר הוקמו על־ידי הציונים וחובביהם בחמישים שנה של עמל אל־שני ובארבעים מיליון לירות טובות וכבדות.

אל־נא יהיה הבית הלאומי רק מושג בלבד. אל־נא יסתפק עמנו בגולה במפות המבליטות לעיניו שטחים המשוללים כולם גם חיבור־קרקעי וגם יסוד בין־לאומי.

אם מלכים ואמירים לערבים במדינותיהם השונות במזרח, למה לא יתמנה “נשיא” לבית הלאומי היהודי במערב? אם דגלו של האמיר מנפנף בעמאן, למה לא ינפנף דגלו של נשיאנו בתל־אביב? אם מותר לערבים לאחד את חבליהם לאיחוד משלהם, למה לא יתירו ליהודים לחבר את חבליהם הם “לאחדות עברית”?

מדוע רק לערבים “הוד רוממות” עם כל טקסיו החיצוניים? מדוע רק לכבוד האמיר נערכות סעודות רשמיות בארמון הממשלה אשר לנציבנו העליון בירושלים? מדוע רק מסביבו נחפזים האנגלים בהדרת־כבוד ובאי־כוח הצרפתים גם הם חרדים ממקומותיהם? מדוע רק לקראתו יוצאים אל התחנה בתזמורת צבאית ורק אליו נוסעים מושלינו בחגיגיות מרובה?

אם בית־לאומי לנו כאן – ודגל אז בראש תורנו, ואדמה חופשית אז מסביבו, ואזרחי מדינה אז בקרבו, ונשיא מתוכם אז בראשו, וממשלת הממונות נוהגת בו בכל ההערצה הניתנת לעם באשר הוא עם.

היו ימים, שהאמן האמנו כולנו, כי ה.מ. הנציב העליון אשר על הר־הזיתים הוא־הוא, ביהדותו הבולטת, נשיאו של ביתנו הלאומי, ותהי לנו אישיותו בלבד לדגל ולסמל גם יחד, למזכירת העבר המזהיר ולמבטיחת העתיד.

הימים ההם חלפו, אבל, והיושב כבוד בארמונו הרם – אנגלי הוא קודם־כל, בריטי בראש ובראשונה, ומנאמו בעבר־הירדן הוכיח. אף דיבור קל לא רמז בו לעבדאללה את ישות הבית־הלאומי במערב.

תנו־ נא לנו רק סלע ועליו ביתנו הלאומי באמת, ולא מרחבי אין־סוף, שביתנו בו נייר, ותמורת העצמאות בעבר הירדן מזרחה – רוצים אנו עצמאות בעבר הירדן מערבה.

לעומת חוסיין ובניו – הסוכנות היהודית בכל שלטונה! לעומת ערב באחדותה – עבר ביפעתה!

זוהי מסקנתו של הטקס ברבת־עמון.


ד“ה, י”ב בסיון תרפ"ג – 27.5.1923

המלצות קוראים
תגיות