רקע
איתמר בן-אב"י
חצי־האי שלנו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

מכיון שנשיא הסוכנות היהודית ד"ר חיים וייצמן יצא בגלוי בשאלת אותו חלק ארץ־ישראל הנקרא בשם “חצי־האי־סיני”, ויצהיר כי תקוותו רבה שביום מן הימים אפשר יהיה ליישב בו שלוש מאות אלף יהודים, לפחות, ומכיון שהצהרותיו אלו גרמו להערות שונות בעתונותנו אנו ולהתנפלות עזה בחלק מהעתונות המצרית – אין כל מקום עוד להתאפקות ולחשאיות בנידון, ויכולים הדברים להאמר בקול גדול: כן, חצי־האי שלנו הוא חצי־האי סיני, בה במידה ששלנו הוא עבר־הירדן מזרחה; בה במידה ששלנו היא צור הלבנונית; בה במידה ששלנו הוא החרמון גם־הוא, עם פיסגתו הלבנה, וחלק חשוב מהחורן אפילו, שהיה ידוע לפנים כבשן וכגולן העבריות.

בצדק העיר העתון המצרי “וואדי־א־ניל”, כי יכולים אנו למצוא הוכחות לרוב לאדנותנו הקדמונית בחצי־האי הגדול המשתטח בדרום ארצנו, מרפיח שלחוף הים־התיכון ועד לאילת ולעציון־גבר בים סוף. בשום־אופן לא נוכל לשכוח, כי שם, במדבריות הנרחבים – שידי היהודים ורק היהודים תוכלנה להפכם לנאות־חיים ותנועה – נהפכו אבותינו הקדמונים ויהיו לעם בכל משמעותה של מילה זאת. וכיצד נבטא את שם הררי סיני וחורב, כיצד נעביר לעינינו את כל הקורות את עמנו מאז מסר לו הגדול שבמנהיגינו, משה בן־עמרם, את תורתו הנערצה ועד לכניסתו הסוערה לאותו מזרח־הירדן שבו דיברנו לעיל, עם אמיר הר־נבו אשר ממנו השקיף אל־פני כל הארץ כולה – וליבותינו לא יכו בנו גלים לזכרם? הן אחרוני־האחרונים נהיה כולנו אם לא נודה בכל פה כי בעיני כל אחד ואחד מאתנו, גדול או קטן, ימני או שמאלי, ־ וילדי בתי־הספר בפרט – אין הבדל בין צפון ארצנו לבין דרומה, בין המזרח ובין המערב. קו־הגבול שנקבע בין תורכיה ובין מצרים בשל רצונם של שני שולטנים – התורכי והמצרי – לא יוכל להיחשב לגבינו כקו טבעי לשטח אדמתנו בעתיד. מן ההכרח הוא, שנשאף תמיד להחזיר למולדתנו ביום־מן־הימים – לא במלחמה אמנם, כי לשלום ולפשרה הננו תמיד – חלק זה או משנהו ממולדתנו היפהפיה, מזאת האדמה הנרחבה שהיתה כבר לפנים והיה תהיה להבא “החלון הפתוח” למערב הגדול וה“גשר האיתן” שבין המערב הזה והמזרח כולו.

לא בזה איפוא הפקפוק. כל חצי־האי סיני, עד לתעלת־סואץ שבין נמל־סעיד בצפון ונמל־תופיק בדרום, לחבל ארץ ישראל הוא נחשב, ולפלא הוא בעינינו שבכל מפותינו הרשמיות – גם מפות קרן הקימת וקרן־היסוד, אף אותן התלויות על כותלי בתי־הספר והמדרשות – רק אותו בית־לאומי מצויר לעינינו, שנקבע לנו בעטיין של הפרעות בירושלים, בסן־רמו האיטלקית. השוכחים מורינו ותלמידיהם, בקראם את התנ"ך יום־יום ואת דברי־ימיהם שעה־שעה, כי שטח חצי־האי־סיני הוא כפליים לפחות משטחה של ארץ־ישראל העשוית1, הסן־רמויית? השוכחים הם כי לנצח לא נוכל לשאוף לחיי מדינה חופשית ויכלנית בטרם נכוון את תנאיה למתכונתה הנכונה בעתיד? ולאומרים אולי, בשרבוב־כתפיים, כי אין לנו להתפעל יותר מדי מצחיחי־הסלעים, מחולות המדבריות ומהשמש היוקדת בחבל המתמתח מרגלי הר־סיני הטובלות בגלי ים־סוף ועד לזרועות באר־שבע המשוסעות על־ידי קו הגבול הנוכחי – להם נגיד את אשר כבר אמרנו פעמים רבות מעל עמודי עתון זה – שעמד תמיד על זכות היהודים לחצי־איינו הנזכר – ואת אשר השיבו האנגלים לדברי וולטר הצרפתי שהכריז על קנדה כעל מדינת־קרח בלבד – כי מה שקרח היום יהיה מים רבים ומטריאים מחר, ומה שמידבר בדורנו ייהפך ויהיה לשדמות ירוקים בדור שלאחריו.

לא לעם, בכל אופן, שמספר בניו כמספר גרגירי־אדמתו, לעבור כלאחר־יד על מתן־שמים שכמות חצי־האי סיני, עם עשרו התת־קרקעי העצום והבלתי־מנוצל עדיין אף במעט (אפשר לכתוב ספרים שלמים על עושר החבל הזה), ולעולם לא תסלח הדוריה העברית למלאכות שנשלחה לסיני על־ידי גדול מנהיגינו בתקופה החדשה – ד“ר הרצל בימי זהרו – גם על קוצר־ראותה המוזר או על עיוורונה הנורא, בסרבה לקבל מידי ג’וזף צ’מברליין (אביו של סר אוסטן, ווזיר־החוץ האנגלי היום) ולורד קרומר את כפלה של ארץ־ישראל, בשל הטעם התפל והנבוב שאין בכל חצי־האי הזה די מים גם לישוב קטן… הצריך היה שתוכרז מלחמה עולמית, הצריך היה שיסתערו התורכים על התעלה בימי ג’מאל־פשה, הצריך היה שלורד אלנבי יחליט לעבור ארצה־ישראל דרך מדבריות־סיני דוקא בשביל שיימצא בקרבנו, בארצנו זאת, אחינו הגדול, אותו איש המדע והדמיון, שיד־המקרה לקחתו מאתנו בעודו באיבו ובאש התלהבותו – אהרון אהרונסון, אשר גילה לאנגלים הכובשים ולתורכים הבהולים כי דיה חפירה פחות־או־יותר עמוקה באיזו נקודה שהיא בשפלת המדבר הגדול, בשביל למצוא בה מים־חיים לרוב, אם לשתיה ואם להשקאה. לא, לא! מטהו של אהרן בהכותו בסלע – ויתפרצו המים, גם בימינו אינו אגדה, ורק “מרגלים” מטורפים כה' גרינברג, עורך ה”ג’ואיש כרוניקל" – כרוב מרגלי משה בזמנם – יכולים היו לחזור לכנסיה הציונית ובפיהם דיבתו הרעה של חצי־האי־סיני.

אילו חזרו, כיהושע וככלב בן־יפונה, ובשורת האמת בפיהם, כי אז היתה סוכות (אל־עריש) היום לתל־אביב יפהפיה והומיה, ונמל־פואד המצרי לחיפה חדשה ועבריה…

*

אולם נעבור־נא עתה לצד השני של שאלת חצי־איינו, ־ הצד היותר מענין אשר בו.

השווה הדבר – שואלים רבים – שנעסוק בענין אשר אין לו כל פתרון רצוי ותוצאה מיידית? השווה הוא לעורר במצרים, ידידתנו הטובה, רגשות של זעם כנגדנו, בעוד לא שככה הסערה אף בגבולות ארצנו הקיימים כפי שנקבעו בסן־רמו? ואם ויתרנו, לפי שעה, על צור ועל מזרח־הירדן העשיר, מה לנו – טוענים אלה – ללבות שאלה חדשה, שלא תעניקנו בלתי־אם חרס וחרולים לרוב, שישרפונו שרוף? האם לא טוב נעשה אם נצטמצם באשר לנו, ב“יש” הקטן שבידינו, כדי להפרח את צמחינו הרכים ולהגן עליהם מפני הרוחות הסוערות מסביבם?

הן כבר העירונו, כי הצדק עם השואלים והטוענים טענות אלו. תמיד בדברנו בשאלת חצי־האי־סיני, נזהרנו לבלי עורר שום חשדות בקרב שכנינו המצריים. לא פעם הביע “דואר־היום” את תקוותו ליום שבו תהיה תעלת־סואץ קו־הגבול הטבעי לשתי המדינות השכנות והמיודדות, ובמצרים עצמה נדמה היה כאילו הבינו, כי כל מה ש“מעבר לתעלה הגדולה” הוא רק מעין “מושבה מצרית רחוקה וזמנית”. ועוד יותר: מתוך שיחות שניהל כותב מאמר זה על־פי פקודה מגבוה, עם מדינאים מצריים שונים, לפני כמה שנים, נראה היה כאילו נמצאה סוף־סוף הדרך להתפייסות מצרית־אנגלית, באמצעות העברים הלאומיים.

מה קרה פתאום, שכל הקערה נהפכה על פיה? ומה גרם לו לד"ר וייצמן שלפתע יצא בהצהרה על־דבר הרחבת הישוב העברי לכיוון חורן וחצי־האי־סיני?

לדעתנו הסיבה פשוטה: הולכים וקרבים הימים למשא־ומתן הסופי בין מצרים ואנגליה בקשר עם סידור עניניהן המשותפים משני עברי התעלה הסואצית. במעמד זה של הענינים תצטרכנה אנגליה ומצרים להביא בחשבון את אשר תוכלנה להשתמש בו כנושא למקח־וממכר. Do ut des, שהיה בימי־קדם חוק־הברזל בין העמים במשאם ובמתנם, לא חדל גם בימינו אלה. כידוע – עוד האנגלים יושבים במצרים. מציאותם זו בגבולותיה היא “יש” לטובתם. למצריים, מצד אחר, זכויות ידועות בסודאן וזכויות ברורות גם בחצי־האי־סיני. עובדה היא, שגם סודאן וגם חצי־האי סיני חשובים הם לאנגליה, מנקודת־מבט תכסיסית, יותר מאשר למצרים עצמה, מפני שהראשונה מבטיחה לאנגלים את הים־האדום, והשני – את תעלת־סואץ לכל אורכה. יתואר איפוא שבהחל המשא־והמתן בין מצרים ובין אנגליה יפתח ג’ון־בול לאמור:

־ אם רוצה את, ידידתי, שאוציא את צבאותי מעריך ומכפריך (מובן, שלא מאבוקיר ליד אלכסנדריה ולא מהליופוליס ליד קהיר), ואם שואפת את לשחרור שלם כרצון זגלוליך השונים, תני־נא לי:

א. שלטון מוחלט בסודאן.

ב. את כל חצי־האי סיני כולו עם נמל־פואד ונמל־תופיק!

ג. ברית־איתנים (ברית הזאב והכבש) תיכרת בינינו לעולמים.

ד. רק אז אוציא אני את גדודי מתוככי…

ומובן, שאין דרך אחרת בפני המצריים בלתי־אם להסכים לשלושת התנאים הראשונים כדי להשיג מאנגליה את התנאי הרביעי.

שחצי־האי־סיני צריך להשתייך לארץ־ישראל הוא דבר כל־כך מובן מנקודת־מבט אנגלית, ששום דבר לא ימנענו עוד מהיות – חצי האי שלנו!

וטוב יעשו המצריים אם יוותרו עליו תמורת הפיצויים הכי גדולים.


ד“ה, ו' באדר תרפ”ז – 8.2.1927


  1. במקור נכתב העשוית. צ“ל העכשוית. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות