יהי־נא הדבר ברור מראש: אין איש בקרבנו שיוותר על נמלי חיפה, יפו ותל־אביב, בכל מחיר שהוא. לא עוד, אלא שכל מאמצי העם בארץ הזאת יהיו מכוונים תמיד־תמיד גם לערי החוף הצדדיות אשר לנו לאורך הים־התיכון וים־סוף – זאת אומרת: לעכו ולעטלית, לקיסריה ולאשקלון, לעזה ולעציון־גבר, בשאיפתן לתחיה מסחרית וימית. מה שעשוהו דוד ושלמה, החשמונאים והורדוס – כיצד לא יעשוהו צאצאיהם הנלהבים, חלוצי הבית־הלאומי העברי, לאחר הצהרת בלפור, בסערת דמיונם הנועז? כיצד לא יאבו העברים החדשים לראות בעיניהם ממש את כל מפרץ עכו הקוסם, שנפל לחבל לקהלית־ציון האמריקנית מזה רק שנתים ימים – מיושב, פורח והומה בעבריותו הבריאה, כשבמימיו הספיריים בין מנהרותיה ודקליה של עכו הלבנה ובין יערות הברושים והתדהרים אשר לכרמל הירוק, עוגנות מאות ספינות יום־יום בארובותיהן העשנות עם מוצרי כל מדינות־העולם בבטנן, עם אלפי נוסעים ומלחים על גבי סיפוניהן? ומה גדול יהיה בעיניהם של כל אוהבי העצמאות העברית היום שבו יועברו סוף־סוף לליבה של תל־אביב פסי־הברזל המרובים אשר לתחנת לוד הגלמודה כדי להפוך את העיר העבריה הראשונה לנמל ירושלמי ממדרגה עליונה, כבימים הטובים והרחוקים ליהודה חשמונאי ולאלכסנדר־ינאי?
כן! כל מה שרק אפשר לעשותו בכיוון זה, כל מה שרק יוכלו העברים להוסיף משלהם בענין המדובר, בין בכסף ובין בהתלהבות – יושקע גם בשנים הבאות עלינו לטובה בסביבות שני נמלינו העיקריים, מבלי שים פדות ביניהם. שתי בנות יקרות הן לנו חיפה ותל־אביב אלו – כל אחת בתכונה המיוחדה לה לעצמה. לא נוכל לשכוח כי בעמל רב עלה הדבר בידינו להפוך את הראשונה לעיר, שהעדה היותר גדולה ופעילה שבה היא עכשיו העדה היהודית, עם שבעת־עשר אלף חלוציה הראשונים והאחרונים. לא נשכח גם־כן את העיר השניה ואת הקרבנות העצומים שהוקרבו בה במשך עשרים שנה כמעט לשם יצירת “יש מאין” בצפונה של יפו הערבית; אם נוסיף לכך, כי גם הממשלה הממונה תדאג לגידולה ופיתוחה של חיפה כבסיס ימי חשוב לצייה המלחמתי, וכי ירושלים תוכרח לתת גם היא את עזרתה להכי קרובה שבמוצאיה הימיים, יובן הדבר למדי כי אין חששות לעתידותיהן המזהירים של חיפה ותל־אביב־יפו, וכי יכולות הן להביט בביטחה אל עתידן. חבל רק שעציון־גבר הדרומית, זו הבת הבכירה השלישית שלנו, זה החלון לים־סוף ולאוקינוס ההודי, הוזנחה על־ידינו כליל (אף במפותינו העבריות אין לה שם־וזכר כמעט!), ומי יודע אם לא תגרום הזנחתנו זאת לספוחה, במוקדם או במאוחר, אם לעבר־הירדן של עבדאללה, או לחיג’אז של איבן־סעוד?
*
יכולים אנו איפוא להפנות עכשיו את ליבנו לנמלינו הצדדיים, ובהם – לאותו נמל־פואד אשר כה הרבו לדבר בו בזמן האחרון בעתונות האירופית והארץ־ישראלית, מי לשבח ומי לגנאי. בגליון “דואר־היום” מהשבוע החולף מסרנו לקוראינו פרטים מענינים מאת כתבנו הקהירי על־דבר ההכנות הרבות הנעשות בעיר החדשה הזאת ליום חנוכתה. מענינת ביחוד העובדה, שהמלך פואד המצרי, אשר בשמו נקרא הנמל החדש, אומר לבקרו בסוף דצמבר על־מנת לחנכו, בכבודו ובעצמו. המצריים אומרים לעטר את הביקור הזה בזוהר ובהדר מזרחיים. הסיבה לכך היא, שהמצריים מרגישים בכל הענין האמור “משחק” יוצא־מן־הכלל. למצרים, בתור מצרים, לא היתה כל נחיצות ליצור נמל חדש במקום הזה. נמל־סעיד הספיק לחלוטין לצרכי התעלה הסואצית והמזרח הים־תיכוני המצרי. זאת ועוד אחרת: תושבי נמל־סעיד ראו תמיד בעין רעה יצירת עיר חדשה בקרבתם. כיחס תל־אביב לחיפה וכיחס חיפה לתל־אביב – כך היה יחס נמל־סעיד לדמייטה ולרוזטה עד כה, ממערבו, ולנמל־פואד, למן הרגע שתכננו את בניינו. כל תושב נמל־סעיד יודע אל נכון, שיצירה חדשה זו לצד עירו תגרום לה נזק רב, ומתוך כך היתה התנגדותו לא רק עקרונית אלא גם עקשנית. בקהיר היה הדבר ידוע לכל – שאסור לנגוע בנמל־סעידים לרעה. נמל־סעיד היה מעין בן־הזקונים למושלים המצריים.
פתאום אירעו המאורעות הידועים בקהיר, בטאנטה, באלכסנדריה ובנמל־סעיד עצמו. תנועה עממית גדולה, שזגלול־פשה עמד בראשה, הבקיעה מאפסיות התהום. בן־רגע דובר על אנגליה כעל אוייבת מצרים והמצריים. בכל מקום הרגישו האנגלים כי הוצרו צעדיהם. אף בתעלת סואץ עצמה נזדעזע המעמד האנגלי, וחברת התעלה דרשה וגם השיגה מהאנגלים את ביטול הגשר אשר חיבר את אפריקה ואת אסיה זו לזו. רמסיי מקדונלד, שהיה ראש הווזרה הפועלית באנגליה במשך עשרה ירחים, הרחיק לכת בהבטיחו למצריים כי יום יבוא וגדודי אנגליה יוצאו מגדות היאור. הייפלא אם כל אלה יחד הביאו מורך רב בליבות מדינאים ותכסיסנים בריטיים, ואם עוד בימי לורד אלנבי נתכנסו יחדיו למועצה בשביל לטכס עצה מה לעשות כדי לתקן את המעוות המסוכן? אז ינצנץ בלב האנגלים רעיון גאוני: ליצור לעצמם לאורך הגדה האסיאתית של תעלת־סואץ את כל הנחוץ להם מנקודת־מבט צבאית ותכסיסית. את קנטרה בנו כבר בימי המלחמה, וכל משרדי ההנהלה והמכס הועברו לפני זמן קצר לגדה המזרחית. איסמעיליה נקבעה כעיר־המרכז אשר לאזור הצבאי האנגלי עוד בערב המלחמה העולמית. נשארו שני קצות התעלה שהיו בידים זרות, מצריות – נמל־תופיק, בתעלת־סואץ הדרומית, ונמל־סעיד, בתעלת סואץ הצפונית. מה לעשות בשביל להבטיח את שני הקצוות האלה של התעלה? – לבנות ממול לשתי הערים המצריות, האפריקיות, ערים בריטיות אסיאתיות. זה היה רעיון מזהיר. זו היתה ביצתו של קולומבוס!
מבלי רעש והמולה נתבקשה יום אחד חברת התעלה, שהיא חברה צרפתית עם ממון אנגלי, להכין את תכנית העיר החדשה בצפון, על הרצועה הרחבה שממול לנמל־סעיד. כבכל ענין אנגלי גם בענין זה לא נפסד הזמן ולא נתבזבזו האמצעים. אחת ושתים, ובפחות משנתיים – נמדדה הקרקע, נרשמו הגבולות שורטטו הדרכים והרחובות, נוטעו הגנים והיערות, נקבעו המדרכות, והחלה מלאכת הבנין. כשהגיע כותב הטורים האלה, בשליחות “דואר־היום”, לעיר החדשה, כדי ללמוד בה “על המקום” את תנאי הנמל החדש ־ נדהם ממש למראה עיניו. עיר־קסמים נתגלתה באופק עם התקרבות המעבורת שיצאה מנמל־סעיד לגדה האסיאתית. עיר שזוהרה והדרה גדלו בה עם ריבוי מבקריה למאות, לאלפים, החורשה המרכזית היתה ליער אמיתי. הגינה המרכזית נהפכה לגן עירוני נפלא. שדרות עם אילנות ענפים, רחובות עם מדרכות חלקות ונרחבות. ארבע מאות וחמישים בנינים לפקידים ולפועלים. קרוב למאה בתים מפוארים. שורה של חנויות ומחסנים פה־ושם. דרכים מיוחדות לטיולים וכבישים למכוניות. מגרשים למשחקי כדור־רגל וטניס, מזרקה נפלאה שמימיה מזנקים אל־על ביום ובלילה. מרחב עצום, אין־סופי כמעט, להתפתחות עתידה; ורבת־רושם יותר מכל היא שפת־הים הנפלאה, שבאופקיה נראות האוניות המפליגות מנמל־סעיד והחותרות אליו. ברצועה זו שני קילומטרים של משרדים ממשלתיים, אשר בהם עובדים פקידי התעלה היום, ואשר ייהפכו בשעת־הצורך למרכזי המיפקדה הצבאית הבריטית. לא רחוק מהם, ליד השפה המערבית – כל אוצרות המים, הנפט, הפחם, שיכריחו את כל האוניות הגדולות והקטנות לבקש לעצמן מפלט וצידה בנמל החדש…
*
שכל העיר הנהדרה הזאת – הנבדלת מתל־אביב הברדיצ’בית בצורתה החיצונית ובשיטה האדריכלית שעליה נתבססה – לא נבנתה לשם תענוג בלבד, מובן הדבר מאליו. לא חברת התעלה, ולא בעלי־המניות האנגלים שבה ירצו להפסיד את הונם ואונם על יצירה כזאת שאין בה תועלת. מהו אם־כן הגורם לכל המפעל הזה? מדוע כל הסוד שבדבר, כל הקדחת שבבנין, כל הזהירות שבממכר המגרשים לאנשים פרטיים, כל הנסיון להקים חיץ של שני קילומטרים בין העיר האירופית ובין העיר הערבית? פשוט מאד: יען נמל־פואד יהיה בקרב הימים הבאים לנקודה האנגלית היותר חשובה בכל המזרח הקרוב. לגיברלטר ממין חדש, לעיר שתהא גם מיבצרה הצבאי והימי, ובה בשעה כסינגפור באוקינוס ההודי – קריית־המסחר לארצות־הקדם. המפתח לתעלת סואץ מצפון, כשם שתהיה הקריה אשר תיבנה ממול העיר סואץ, באחת השנים הבאות, למפתח התעלה הסואצית בדרום. התראו מכאן, כאשר ראה כותב המאמר בעצם עיניו שם, את אשר יהיה קצהו זה של חצי־האי הגדול בזכות הנמל החדש? התשיגו את גודל ערכו של המידבר הגדול והנורא, הלא הוא מידבר־אדום – מאילת, באר־שבע, אל־עריש, ועד לתעלה, בשל קביעת הגבול הארץ־ישראלי לא מעציון גבר ועד לרפיח, כאשר עד כה אלא לאורך התעלה היותר גדולה בתבל לאחר תעלת פנמה?
כי זהו הסוד: אנגליה ומצרים מנהלות משא־ומתן כבר שנים בקשר עם יציאת הגדודים האנגלים מקהיר וטאנטה, מזגאזיג וממנסורה, מאלכסנדריה אולי ומנמל־סעיד גם היא. היו ימים, שזגלול־פשה, ראש תנועת העצמאות המצרית, האמין אמונה שלמה כי הנקל יהיה לו לגרש את האנגלים ממצרים בלי כל פיצויים. הימים ההם עברו, האנגלים לא יצאו ממצרים אלא אם־כן ינתן להם דבר־מה תמורת היציאה. ודבר־מה זה הוא – חצי־האי סיני!
היסכימו המצריים לוותר על סיני? זוהי השאלה הנשאלת במצרים בכל החוגים.
והתשובה ניתנת מיד: בודאי שיסכימו. שהרי אין למצרים ברירה, ואם יוכחו הזגלוליים שעל־ידי קטיעת האצבע הקרויה סיני ישוחרר כל הגוף המצרי כולו, אין ספק הסכמתם לניתוח זה תינתן ברצון. הן בין־כך ובין־כך לא היה לחצי־אי זה ערך חשוב להם. אדרבה: מצרים הוציאה כסף רב על שמירת הגבולות בסיני, ובשעת־מלחמה – והמלחמה העולמית הוכיחה! – אין כל יכולת למצריים לעצור את הצבא היורד מצרימה דרך המדבר האדומי. רק התעלה היא המעצור הטבעי, ואת הגדה המערבית לתעלה זאת תשמור מצרים לעצמה, גם אם תוותר על חצי־האי סיני כולו. שעל־כן יצא סרוואת־פשה אנגליתה, ויתקבל על־ידי המלך ג’ורג' לראיון ממושך, קרובים הימים מאוד להצהרה רשמית בכיוון זה, האמינו־נא.
לכשיינתן חצי־האי לאנגליה – ספח יספחוהו האנגלים לאץ־ישראל, בצורה זו או אחרת, היות ואין האדמה הזאת יכולה להבטיח קיום לעצמה, זקוקה היא למשענת ארץ־ישראלית. מדבריותה אינה מאפשרת לה לכלכל עם רב. כפריה לא יחיו ועריה לא יתפתחו מבלי חיבור עם ערי יהודה וכפריה כולם. אף נמל־פואד לא יחיה חיים עצמיים, בריאים, בטוחים, אם לא יסמוך את אושיותיו על הבית־הלאומי העברי. מנקודת־מבט זו, ורק מזו, מביטים אנחנו אל הנעשה בנמל החדש. צופים אנו למרחקים. הן כבר לימדנו הרצל להשקיף אל המאורעות שיארעו עשר, עשרים שנה, אחר־כך. מה שראה גדול־מנהיגינו בחיפה רואים אנו, במידה אחרת וממבט אחר, בנמל־פואד. לנו יהיה הנמל הזה לנמל הגבול, למשען היותר טוב במעבר־העמים אשר בתעלת־סואץ. לנו יתן הנמל המצרי היום, הבריטי מחר, העברי מחרתיים, את היכולת להשתמש באוניות כל העמים העוברות מאירופה עד לקצווי אסיה, מאמריקה עד לנבכי אפריקה, מאוסטרליה עד לירכתי אירופה. לנו תהיה פואדיה, בשמה העברי!
אל נא נמשוך את כתפינו בתנועת־אדישות, כי לאדישים אין תקומה.
נלך־נא לפואדיה בעוד מועד. נרכוש־נא קרקעות בקרבה, ככל אשר נוכל. נסכים־נא אפילו לחיבור המסילתי מפואדיה זו עד לתל־אביב ולחיפה – כי רק על־ידי כך יתגשם חלומו של הרצל בימי לורד קרומר, וחלום ארץ־ישראל הצעירה השואפת למדינה רבת־עם ואפשרויות ולעמדה תכסיסית וקרקעית על מפתן שלושת חלקי־העולם – אירופה, אסיה ואפריקה.
ד“ה, ז' בחשון תרפ”ז – 15.10.1926
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.