בסערת השאלות שהעגימו את הכנסיה הציונית הט“ו, צפו שתים מהן בבליטה מיוחדה: הצהרת בלפור במובנה הווייצמני, והבית הלאומי העברי בגירסתו הז’בוטינסקאית. נשיא ההסתדרות הציונית, ואתו כל תומכיו הרבים, ניסו להוכיח לצירים המאוכזבים כי תקופת הנצנוצים חלפה ואינה וכי עלינו לבסס עכשו את הישגינו בעשר השנים האחרונות. מנהיג הרביזיוניסטים הצליח כמעט להטות את רוב האמריקנים, ובראשם את ד”ר וייז, לדעה כי אמנם עוד רחוקים אנו מהמדינה היהודית כמרחק שבתחילת התקופה ההרצלאית.

לא כאן המקום להכריע מי משני הזרמים האלה צדק. הרגש הכללי בחוגי הצירים היה, כי גם וייצמן וגם ז’בוטינסקי הגזימו בנטייה המיוחדת לכל אחד מהם – הראשון ברצותו לראות את כל טוב ויפה, והשני בהדגישו פעם אחרי פעם כי הכל רע וכּעוּר לכל אורך החזית. תוצאת ההשקפות המנוגדות היתה כמובן שכנסייתנו זאת, כנסיית־היובל להרצל הגדול, התערפלה מיום ליום יותר ויותר, ומתוך קדרות הערפל לא נראתה גם בחוגי ההנהגה וגם בחוגי ה“אופוזיציה” תכנית הפעולה לכל אחת משתי הגישות. וייצמן הוכרח להילחם מלחמת־מגן מפני שקשה היה לו להכחיש את המשבר הגדול בארץ־ישראל – הכי גדול בדברי ימיה החדשים – וז’בוטינסקי הצטמצם כל העת במלחמת תנופה שלא נתנה את הפרי המקווה בקרב נלהביו, בשל חוסר ביסוס כלכלי לדרישותיו הצודקות.

סך הכל לניצוחים אלה משני הצדדים – הצריך שנודה? – הוא אפס גדול ועגול כלפי חוץ, אם כי נמצאה תרופה זמנית לפתרון הדברים כלפי פנים – יצירת אותו המשולש הנועז (סאקר־סולר־ואן־פריזלנד), שבו כה הרבו לדבר למן היום הראשון לדיונים בבמה הציונית העולמית.

מה לעשות אפוא לתנועתנו כדי שתחדש את נעוריה כבימי יוצרה הכביר? מה יהיה סם־החיים, מה משקה־הקסמים, שיעביר חשמל ולהבה בעורקי הציונים העייפים בכל אפסי־הגולה?

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי סם־חיים זה בידינו הוא, אם רק נרצה. הלא הזכרתי את הקריאה שיצאה מציון עוד לפני כמה שנים להכרזת ארצנו כמדינה עצמאית, כקהליה משותפת ליהודים וערבים, על בסיס הדוגמה השוייצית. ליתר הסבר צריך שהכנסיה הבאה תדרוש מאת ממשלת המנדט לחלק את ארץ־ישראל בגבולותיה היום לאזורים שוייציים, ל“קנטונים” קטנים או גדולים (בהתאם לשטח ולתושבים), שחלק מהם יהיו מיד קנטונים עבריים בשלמותם, ומספר מהם ישארו לעת־עתה ערביים. באופן כזה יווצרו מיד, כבמגע קסם ממש, שלושה אזורים ציוניים, או יותר נכון: שלושה קנטונים עבריים, שבעצמאותם המלאה לא יהא אפשר להטיל כל ספק ופקפוק. הגליל בצפון ממתולה ועד לנצרת, עם טבריה כבירתה הפלכית. “העמק” במרכז, מסביבות בית־שאן ועד לנהלל ולמפרץ חיפה כולו, עם עפולה או יזרעאל, כעיר־האם לכפרים המקיפים אותה, וה“שרון” ומישור החוף, מרגל הכרמל, דרך חדרה, קיסריה והרצליה עד לרחובות, גדרה ואשקלון מצד אחד, ומפתח־תקוה ושפלתה הפוריה עד לגלילות ירושלים שמחוץ לחומה על פרבריה היהודיים הרחבים, עם תל־אביב כליבה וכמרכזה הגדול. בשלושה קנטונים אלה, שמפות הקרן־הקיימת בכתמיהן האדומים מציינות אותם לעינינו בצורת סמ“ך לטינית הפוכה, יהיה ליהודים רוב משלהם, כמאה וחמישים אלף נפש לפחות, ולעומתם רק ששים אלף ערבים, נוצרים ומושלמים, לכל היותר. אם שלושה קנטונים שווייציים אלה, עם כל זכויותיהם הרחבות לשלטונם העצמי (צירי הכנסיה נוכחו לראות בעצם עיניהם, בימי שהותם בבאזל, מה גדולה עצמאותו של כל קנטון שווייצי!) – אם לשלושה אלה, אמרתי, יוסיפו לנו האנגלים, את אל־עריש, היא סוכות העתיקה, עם חצי־האי סיני – את “הנגב” הגדול, את ה”נגב" הנפלא, שלשונות רעות “מידברוהו” ללא צדק, ־ שטח נרחב ועצום, קרוב לשני שלישיה של ארץ־ישראל הסן־רמית, עם חלונה בעציון־גבר אל ים־סוף ואל־עומת האוקינוס ההודי – או־אז תהיה הצהרתו של בלפור לפתשגן הדרור האמיתי, שאליו שאפו וייצמן וסוקולוב בב' לנובמבר בשנת 1917, והבית־הלאומי העברי יקבל צורה של מדינה עברית חופשית, כרצונו של ז’בוטינסקי במעפילים!

ואל־נא, אדונים, תזעקו לדברי אלה: המעט נקרעה כבר ארצנו קרעים־קרעים, עד שהיבוסי הנועז מבקש להוסיף חבורות חדשות למכותיה הטריות והמדאיבות? אין איש מאתנו בציון – וכותב הטורים האלה פחות מכולם – הרוצה לוותר אף על שעל אחד מאדמת האבות. יום יבוא אמנם וכבימי אברהם ומשה, עד ללבנון ולחורן נגיע בצפון, עד לנהר הפרת אפילו בזרמו השופע ובאופקיו הרחוקים כל־כך (ממלכה גדולה כצרפת כמעט, כאיטליה בודאי ובודאי). אבל בינתים אל־נא נרקיע אל העבים. טובה ציפור ביד משתיים על הגג, וככל העמים עלינו לשאוף במלחמתנו לשיפוץ מולדתנו הקדמונית בכל יפעתה וגדולה.

אם למפות דברי הימים תפנו ונוכחתם, כי לא מיד היתה יוון מה שהיא היום. בראשונה התרכזה מסביב אתונא ולמוריאה; אחר כך – כארבעים שנה אחר כך! – נוספה עליה תסליה. עוד עשרים שנה חלפו עד שנסתפחה אליה כרתים. אז תבואנה יוניה וסלוניקי, ומזה ארבע שנים תראקיה המערבית. איזמיר ואדריאנופולי נגזלו ממנה שוב.

עם כל זה אין ליבה של יוון נופל בקרבה ועיניה צופיות לעתיד הרחוק, לעתיד שבו מאמין כל יווני באשר הוא, כי לו ים־האיים, ולו גם כל האיים אף הם, ולו הדרדנלים, ולו אף הבוספור וחלק בחבל הים השחור.

האזכיר את סרביה עם “נסיכות הדנובה” תחילה? את “ניש”, שניתנה לה ימים רבים אחרי זה! את אוסקוב ומונסטיר, שנלכדו על־ידה במלחמת־הבלקאנים רק לפני שתים־עשרה שנה? את הר־שחור ובוסניה, גם סלובניה וקרואטיה, שהעגילוה בימי המלחמה העולמית הגדולה עד לידי מעצמה אדירה?

האזכיר את רומניה, את מולדביה גם וולכיה לראשונה, עם דוברוג’ה אחריהן, עם בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה, רק בשנים האחרונות?

ואחרונה־אחרונה מענינית, בהיותה כה קרובה אלינו בגזע גם בשפה – ערב עצמה, בכל כוחה החבוי, בכל אפשרויותיה הכבירות והבטוחות? הדורשים הערבים חרות מלאה ומיידית לכל חצי־האי הערבי? או יותר נכון – הכמונו, כמחדשים של ז’בוטינסקי ביחוד – אומרים הם לוותר על הניתן להם קמעא־קמעא, פה ושם, מתוך רצון עיוור וקיצוני להכרזת קיסרות ענקית תיכף ומיד?

כמובחרים שבהם, בעמי העולם, מציבים הללו אמנם דרישות רבניות – כדרישת ז’בוטינסקי העברי – אלא שעד לגישום הדרישות הכל־עבריות יש מה שקוראים בשפת האמריקאים בשם the attainable at once מטרה שאפשר להשיגה ללא־דחוי, המטרה שרק מסביבה – כאיטלקים מסביב לסבוייה תחילה ולפירנצה אחר־כך – מתרכזים לכבוש את רומא האפיפיורית, ובנידון שלנו – את ירושלים המושלמית.

כי רק אם תוכרז מיד “יהודה עצמאית”, בצורת ארבעה קנטונים עבריים, נהיה כעבר־הירדן מזרחה של האמיר עבד־אללה, כארם־נהרים של מלך פייצל, כחיג’אז של אבן־סעוד, כסוריה והלבנון, תחת הממשלה הצרפתית. הן לא עלה על דעת איזה ערבי שהוא להסתפק בפירורים אלה לעולמים. אך פירורים אלה, אזורים עצמאיים אלה, הנם כבימי השבטים בישראל, הגרעינים לממלכת המחר, לקהיליית־ערב הגדולה והמשותפה, עם בגדאד או דמשק, עם מכה או חאלב, כבירת המרכז לערביי העולם.

דרשו־נא איפוא את הניתן להשגה; הסתפקו־נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצית – ונשמע קולכם בחבר־הלאומים, והסכימו לתת לכם הלוואות תכופות, ויכולתם להבטיח את עליית העברים ציונה.

יהודה עצמאית תנו־נא לנו, עם הכנסיה הבאה בירושלים, ולא נדע עוד אכזבות על אכזבות ויאוש על יאוש כעל אדמת הנכר הישנה…

ד“ה, י”ז בתשרי תרפ"ח – 13.10.1927