היש אדם שאינו מכיר אותו?

את רוטנברג?

אם תראוהו בתל־אביב או בלונדון, אם תפגשוהו בפאריז או בקהיר, אחד הוא ואין שני לו, תמיד אותה הקומה הרמה, תמיד אותן העינים החודרות, תמיד אותם הפנים המלאים, וקולו נמרץ, אם־כי לחיש; ואגרופו פוקד, אם כי עדין. הכל מרגישים בו אדם, הכל מגלים בו רצון, הכל יודעים בו מטרה. אל הפתעות וקפיצות. מה שאמר אתמול עמד בו היום, מה שיבטיח מחר יקיימו בשעתו. הנה מדוע אהבוהו האנגלים, הנה מדוע כיבדוהו העברים.

הוא יכול היה ללכת בדרכיו של ז’בוטינסקי. כמותו – גם הוא “איש־העם”. כמותו – גם הוא חולש על המונים. ממבטו הקוסם ניתזים ניצוצות. אויה למתנגדו, אהה למזלזלו. ורואה אני אותו משליט סדרים ומשמעת בפטרוגרד הקרנסקית, מתוך משרדיו הרחבים והטהורים.

אך לא זו היתה שאיפתו, כי שונה לגמרי תכונתו מתכונת האיש שאמר להיות גריבאלדי הירושלמי, ויהיה רק לאורח פאריזי וברליני. אין רוטנברג מתגעגע להתרעות, אין הוא נהנה ממחיאות־כפים ומהבעות־אימון ואף־על־פי שעממי הוא בכל נימי נפשו, ואין כמותו בקרבנו לדמוקרטיה אמיתית. שנא הוא את ההמוניות תכלית שנאה. כל מה שנושם הכרזה יבהילנו, ואת מיטב זמנו מבלה הוא במחבואי משרדיו.

כן, משרדיו!

מה גדול הוא התענוג להיכנס אליהם. מה נעימה האוירה המנשבת בהם. טעם ברהיטים, נוחיות בחלוקת המושבים, טוהר וזוך בכל. כל נייר במקומו, כל ספר בארגזו. הקסת נוצצת בנקיונה, ורוטנברג יושב כווזיר בכסאו. גאוה? לא! אך גם לא הכנעה. יחס של ידידות לכל שואל. סימני רצינות בשיחה או בויכוח. אין לו דקה פנויה לאבדה לריק. הדברים קצובים, מדודים, קולעים. קצת הגזמה אולי בסודיות – וזהו איפוא חסרונו האחד בעיני רבים ממעריציו היותר קרובים.

הנהו פה בלונדון, רחבת בדפורד מספר 3. יום גשם ושמש חליפות, אפלה בכל הסביבה, אור וחום בחדרו הרחב. הוא יושב אל שולחנו והניירות לפניו. אני נכנס. הוא קם מלוא קומתו, ודבריו אלי בעברית מדויקה, ממש כבמרכזו התל־אביבי. כבמלון “אלנבי” בבקרו את הבירה. דברים אחדים על מזג־האויר, על הזמן, על ארץ־ישראל ובניה כולם. ומיד אחר־כך – אל הענין, אל העסק, אל השאלה העומדת על הפרק.

הענין, העסק, השאלה העומדים על הפרק ברגע ההוא – מה הם אם לא כל תכניתו? מה הם אם לא חישמולה של הארץ, אם לא השקאת השפלה, אם לא יצירת הבסיס הגדול והנפלא לעתיד התעשייתי של ביתנו הלאומי? לעומד מן הצד נדמה הדבר כל־כך קל ופשוט. הן ניתן רשיון מיוחד לחברת החשמל. הן הובטחו כספים ללא־הגבלה לגישום הרעיון. אך מה שווה הרשיון ומה ערך להבטחות, כשאין תוקף מכריע לראשון, והאחרונות – כשלא נתקיימו אף במקצת?

הוא חשב, הוא האמין, שכל העם העברי כולו יבין את הרגע הגדול. הוא קיווה, הוא היה בטוח, שלא ישאר איש, אם גדול ואם קטן, מחוץ לגבולות תכניתו. שהרי יותר מהמדיניות המסובכה, ויותר מהדברנות הסוערה, ויותר מהתנכלויות המזעזעות – עתיד זכיונו החשמלי של רוטנברג להפוך את ארץ־ישראל לארץ־ישראל באמת. שערו נא: הירדן, הירמוך, הירקון, וכל פלג שמימיו מפכים, וכל אגם שגליו חזקים – הנם בידיו כיום להיותם מקור מרץ וכוח, שיתנו לה לאדמת־האבות את עתיד־הבנים. הכל תלוי בחישמולה של הארץ ־ חייה המסחריים, התעשייתיים, האיכריים. יצליח רוטנברג בתכנית הענקית, ונתגשם חלום הרצל בפחות מדור אחד; יכשל ויפול מחוסר אמצעים – ואבדה ההזדמנות הדוריית לנצחי־נצחים.

את זאת הבין רק הוא. אפילו לא וייצמן, אפילו לא הברון ג’יימס, אפילו לא סר אלפרד מונד, בכל מדיניותו. אכן, כל אלה יחד עזרו לו בדבר, עשרות אלפים נתן הנדיב עשרות אלפים העניק הועד הכלכלי. גם ברנדייס ומק עשו את שלהם, ורבים היו היחידים שהוסיפו מהונם. אפס, כל זה נעשה בלי שיטה ובלי הכנה מראש. קמעא־קמעא ניתנו הכספים. כשהצטרכו למאת אלף ניתנו רק חמישים אלף וכשהצטרכו למיליון לא הושג גם רבע. וצריך היה רוטנברג לנוע מירושלים ליפו, ומיפו לקהיר ומקהיר לפאריז. ומשם ללונדון, פעם ופעמיים, עשר פעמים כבר מאז ההתחלה, בשביל להמס את הקרח ולעורר למעשה את העברים הרדומים. צריך היה הוא, איש־המעשה והמומחה לעבודה, ליהפך למדינאי, לדברן, לסופר, למשורר, לחוזה – בשביל לשכנע את האדיש ולדחות את המתנגד, וביחוד – בשביל לפתוח את הכיסים שהיו נעולים וסגורים.

והנה־הנהו לפנינו היום – אדיר, איתן, ענקי כמעט. תחנת־הכוח התל־אביבית מכניסה כבר רווחים. הסניף החיפאי ייבנה עוד השנה. טבריה לא תפגר אחריה, וסרפנד כבר באופק. וירושלים גם היא, עם התחנה העיקרית, ליד הירמוך והירדן בפגישתם הסוערה, יהיו לממשות חיה בעוד שנתים לכל היותר.

כצד הגיע הדבר למדרגתו זאת? מהו הסוד הטמיר להצלחה המלאה?

שרוטנברג לא התמסר מאז מתן הזכיון ועד לרגע הזה אלא לענין אחד, לענין שלו, לענין שממנו, ואולי רק ממנו, תקוות העברים ביום המחר.

שום דבר לא הזיזו מהמטרה אשר הציב לעצמו. לא חיי היום־יום. לא נועם הממשל. לא נסיונות ידידיו לעשותו למנהיג. אפילו לא קריאת רבים אליו להיות מוכן, באחד הימים הבאים, אם יחליט וייצמן לנוח סוף־סוף ממלחמתו הקשה – לקחת את הרסן מידיו הליאות ולנהוג את עגלת הבית הלאומי העברי. לכל אלה היתה תשובתו האחת: תנו־נא לי לעבוד במחבואי משרדי. איש־הפעולות אני. אוהב־המעשים. את אשר התחלתי אגמור, ובגמרי – ידע אולי עמי, כי עזרתי לתשועתו…

וכאן מסר לי האיש פרטים, שלא הגיע עוד הזמן לגלותם, ושהכנס יכניסו בליבות כל ישראל זרמי אושר וגיל ביום הקרוב להתגשמותם….

אהה, למה לא יעשו אחרים כפנחס רוטנברג? למה לא יצטמצמו טובי־עמנו בעבודותיהם המיוחדות? למה ירצו רצענינו להיות חייטים, ומורינו – למה ינסו להיות מדינאים? למה יאמין פלוני כי יכול הוא הכל ואלמוני כי זולתו אין־שני?

הבו לנו רוטנברגים לבנין ביתנו הלאומי! הבו לנו אנשי־מקצוע, שגורל עמנו לפני עיניהם תמיד, ולא גורלם הפרטי, האישי.

כבן־יהודה בכל ימי חייו; כענתבי בערב מותו; כדיזנגוף בתחילת תל־אביבו, וכרוטנברג ביומנו זה.

לונדון, ט"ו באלול, ז' להצהרת בלפור

ד“ה, כ”ט באלול תרפ"ד – 28.9.1924