רקע
איתמר בן-אב"י
שאגתה של ציון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

רצה המקרה, שאקדים את נסיעתי העסקית בכמה ימים ושאפליג באותה הספינה האיטלקית הגדולה, אשר בה נסעו צירי ארץ־ישראל לועידה הלונדונית המיוחדה. הועידה נקראה כידוע לשם בקשת דרכים מהירות להשגת הכספים הנדרשים להקלת המשבר הנוכחי בביתנו הלאומי.

אין בדעתי לדון כאן על עצם הועידה הזאת. אם מצאו מנהיגינו בלונדון, כי נחוצה היא ברגע זה – הזכות בידם גם החובה להועידה, להכינה ולאפשרה. רוב הצירים הנוסעים אליה לא יחזרו ארצה אחרי נעילתה כדי שלא יצטרכו להוציא כספים נוספים על נסיעה לכנסיה הבאה בחודש אוגוסט. יש להודות כמו־כן שבכלל ניסתה ההנהלה הציונית בירושלים להגביל את הוצאות הצירים לועידת לונדון ככל האפשר, ורובם – גם מנהיגי הפועלים מטברסקי עד לבן־גוריון וקפלן – נוסעים אתי יחד, במחלקה השניה. רק האריות וגוריהם, כמפקד קיש, כה' אוסישקין, כגברת סולד, נוסעים בראשונה. מצד זה איפוא אין מקום לבקורת מיותרה.

אבל, יש צד אחר לכל הענין, שצריך לא רק לעמוד עליו ברצינות רבה, אלא גם למחות כנגדו בכל התוקף. הצד הזה מתייחס לאותה שערוריה לאומית, אשר הוקיעוה כבר למדי ב“דואר־היום” וגם בעתונים אחרים. שערורית הכנסיות והועידות הציוניות בחוץ־לארץ.

כמה פעמים הודגש בעתונות העברית, שהגיעה סוף־סוף השעה להחלטה אראלית בשאלה זאת. ימי הציונות ההרצלית, הוולפסונית והוייצמנית עברו לעד. הציונות אינה עוד רק מילה בלבד. הבית הלאומי היה לממשות החיים. למרות כל המעצורים בדרכנו ניכר כבר מקומנו במפת ארץ־שראל במידה יפה. תל־אביב היתה לעיר גדולה וחדישה. ירושלים וחיפה נתעברו גם הן בהחלט. אחדות ממושבותינו – כפתח־תקוה, למשל – נהפכה לעיר חקלאית ממדרגה ראשונה, ואם אמנם נכון הדבר, שבאשמת ההנהלה הציונית בירושלים לא נבנה עדיין בערינו ובכפרינו גם בנין ציוני צבורי אחד, אשר יוכל לשמש בשעת־הצורך אף מקום־כינוס לועידותינו ולכנסיותינו, ואם אמת הדבר, גם כן, שעוד רוב הנהלותינו הלאומיות מבזבזות את כספי האומה בדירות ובמשרדים לא לנו – כ“מלון יוז” וכ“תחנת הבריאות”, למשל – הרי לא יעיז מישהו להגיד כי אין יכולת לאכסן בירושלים, בתל־אביב, בחיפה, או בפתח־תקוה אפילו את צירי ישראל במאותיהם ואת האורחים ברבבותיהם. הנסיון הראשון בהר־הצופים, עם בוא אלינו לורד בלפור, היה מוצלח למאוד, ובטכניון החיפאי או בזירה המכללנית אשר על הר־הצופים, במגרש התערוכה אשר בתל־אביב, או באולם־האריזה אשר לפתח־תקוה, אפשר לכנס אלפי אנשים בנוחיות מספיקה. שכינוס זה לא יתחרה בפאר הכינוסים בבאזל ובקרלסבד – הדבר מובן מאליו. אך טוב לצירי ישראל – זוהי דעתנו, בכל אופן – לשבת תחת כיפת שמי התכלת של ארצנו היפה, עם יסורים זמניים לפניהם – מאשר ליהנות מכל הנוחיות האירופית המלאה לערי שוייצריה, צ’כוסלובקיה ואוסטריה הנוכריות. מה שיכלו אבות אבותינו לעשותו במדבר סיני במשך ארבעים שנה, באוהליהם ומשכניהם הארעיים, מדוע לא יעשוהו גם צאצאיהם המרובים היום, ביחוד לכשנזכור לרגע קל, כי המדבר העכשוי גן־עדן אלוהים הוא לעומת המדבר האתמולי, מדברם של משה ואהרון שניהם?

אין דבר שיזעזע את הלב כמחזה צירינו אלה בצאתם להשתתף בועידות הגולה. לאיש העומד מן הצד נראה הדבר כעין “בכחנליה” מזוויעה, שאין לה כל כפרה. הגעו בעצמכם: תשעה־עשר צירים – מחוץ לאותם שנסעו כבר עם דיזנגוף וחבריו, השוהים באירופה זה כירח ימים כבר. אם נחשב בדרך ממוצעת את ההפרש שבן מחלקה ראשונה ושניה רק כחמישים לירות לכל אחד מהם, הלוך וחזור, יתברר כי נסיעות צירינו אלה לועידה הלונדונית תעלה אלף ומאתיים וחמישים לירות מצריות, לפחות. חשבו־נא לכל אחד מהם רק לירה אחת הוצאות ליום ותתברר התוצאה, כי רובם ישארו באירופה עד לכנסיה הבאה בבאזל. לחמשת ועשרים צירינו הפעם תעלינה ההוצאות, במשך ארבעה ירחים בערך, כשלושת אלפי לירות, שהן יחד עם הוצאות הנסיעה – ארבעת אלפים ומאתיים וחמישים לירות מצריות. הוסיפו לכל הסכום הענקי הזה כאלפיים וחמש מאות לירות להסעת עוד עשרים עד שלושים ציר מארץ־ישראל לבאזל בחודש אוגוסט הבא, ומצאתם על נקלה, כי ארץ־ישראל הדלה תוציא על ציריה אלה לגולה – לועידה אחת ולכנסיה אחת – כשבעת אלפי לירות!

שבעת אלפים! האין זו שערוריה? שבעת אלפים שתתווספנה בכובדן המלא לכל עשרות האלפים שאנו מוציאים חוצה־לארץ בשביל מכוניותינו האמריקניות ואופנותינו הצרפתיות, מדי שנה בשנה. ובשעת משבר חמור זה בארצנו, האין זה חטא לאומי מאין כמוהו לגזול מחנוונינו ומסוחרינו, מאיכרינו ומפועלינו, את אלפי הלירות האלו, שיכלו להישאר בארץ ולהקל עליה את חייה הקשים עד ליום הישועה?

אם לשבעת אלפי לירות אלו תוסיפו את עשרות האלפים שכינוס הועידות והכנסיות הציוניות יכול היה להכניס לארצנו – אחד הנוסעים עמי בספינה חשב ומצא, כי הועידה הלונדונית בלבדה יכולה היתה להכניס לארץ־ישראל יותר מעשרים אלף לירות, וכי כנסיה אחת לשנתיים, עם מאות ציריה ואלפי אורחיה, עשויה להעניק לארצנו קרוב למאת אלף לירות בדרכים שונות! – או אז תבינו, מה גדולה השערוריה בכינוס ועידותינו וכנסיותינו באירופה עשר שנים אחר הצהרת בלפור. ובזה לא הדגשנו את העובדה המרה, שצירי ישראל מחליטים על עתידות הארץ לא מתוך הראיה על המקום, אלא מתוך השמיעה במרחק אלפי פרסאות מאתנו.

לא! לא! אסור להסכים, שעוונות כאלה יישנו גם להבא! צריך שיימצא האיש, אשר יזעק בקול גדול, אדיר ומפוצץ על הבזבוז הזה. צריך שבועידה הלונדונית עצמה, ובכנסיה הבאה, יקום המנהיג, יקומו אנשי־העם ובני ארץ־ישראל ביחוד – לדרוש שכנסיית באזל בירח אוגוסט תהיה האחרונה לכנסיות הגולה ושהכנסיה הבאה, עם כל הועידות אשר בעקבותיה, תכונסנה בארץ־ישראל, רק בארץ־ישראל!

את הדברים האלה אמרתי לליאו מוצקין, מנוסעי המחלקה השניה בספינתנו; כידוע ביקר מוצקין בארצנו, בשבועות האחרונים, לשם לימוד מצבנו העכשוי.

־ הצדק עמך – השיב האיש המצוין הזה – וצא־נא מעל עמודי עתונך בשאגת־אריה נגד השערוריה הזאת. מה לא נסיתי לעשות בלונדון, הוסיף, לשם כינוסה של הועידה הזאת בארץ־ישראל. לשוא. אטומות האוזניים ועצומות העינים. צריך לזעוק, לשאוג – עד שישמע קולה של ציון.

־ וכבודו יציע את הדבר בכנסיה? – שאלתיו.

־ כן! בכל הכוח ובכל המרץ! וכל אשר אוכל לעשותו אעשה בשביל שתהיה באזל לאגדת־העבר בלבד, וציון למציאות הציונית מיד!


על סיפון ה“וויינה”, מול ברינדיזי.

ד“ה, ג' סיון תרפ”ז – 3.6.1927

המלצות קוראים
תגיות