כן, רבותי, צריך שהכניסה החמש־עשרה בבאזל, שהיא כנסיית־היובל – יובל שלושים שנה מיום היווצרה, בעיר השוייצית, על־יד גדול מנהיגינו מאז החורבן – צריך שתהיה האחרונה לכנסיות הציוניות בגולה.
צריך שצירי ישראל במאותיהם יבינו סוף־סוף, כי הגיעה השעה להפסיק פעם ולתמיד את חרפת־הנדודים אשר לבמתנו העממית בנסיונותיה למצוא פתרון מהיר ורצוי לשאלת יהודה בתחייתה הנפלאה.
צריך שמנהיגינו ביחוד ומנהלי ענינינו הלאומיים גם הם, יחליטו החלטה סופית לבלתי המשיך מסורת גלותית אשר עלתה לנו בשלושים השנה לציונות המדינית הוצאות עצומות והסבה אכזבות אין־קץ.
מירושלים זאת – שהיתה הראשונה להתריע בכל אפסי היהדות את הדרישה להעברת הכנסיות הציוניות ארצה־ישראל – יוצא היום הקול הזה שוב, עוד ביתר־תוקף וביתר־עוז, ואין אנו מסופקים כלל ועיקר, שבאי־כוחנו בעשרותיהם – יהיו אלה פועלים, חרדים או בורגנים סתם – לא ירשו הפעם שקולה זה האדיר של ארץ־ישראל החיה והרעננה יהיה קול־קורא במידבר, כאשר היה עד כה. הם יכריזו פה אחד כי צילצלה סוף־סוף השעה לעשות את הצעד היותר חשוב בקורות התנועה הציונית – הצעד שחלמהו הרצל בעמדו על צוקי הכרמל ובטפסו על מדרונות מגדל־דוד, מזה כבר תשע ועשרים שנה, והוא – כינוסם של צירי עמנו מכל אפסי התבל בתל־אביב או בפתח־תקוה, אם עדיין לא בירושלים עצמה.
אלוהים אלוהינו! הרק את עצמות המנהיגים נעביר אחד־אחד לציון ונשמתם הגדולה – התרחף גם להבא בישימון הגולה העלובה? את מאכס נורדאו הבאנו כבר למקברת העיר העברית הראשונה, את הרצל גם הוא אומרים אנו לטמון ליד מפרצה של עכו – וכנסייתם של שני ענקים אלה, יצירת־כפם היותר נשגבה, תמשיך את קיומה בארצות־הנכר, על אפם ועל חמתם של צוררי־ישראל, כמעט תמיד?
הנה רק מספר ירחים עברו מאז יצאו את ארצנו ללונדון, לישיבת הועד־הפועל, ארבעים מחברי ההנהלה הציונית ומפקידיה, גם מראשי הסיעות השונות – ספינה מלאה יהודים הנוסעים על חשבונו של העם העברי. אלפי לירות טובות וכבדות, שיכולות היו להישאר כאן, ניתנו לידים זרות ותועלתן לארצנו האומללה אפס עגול וגדול.
צאו וחשבו־נא שוב את אשר תעלה הכנסיה החמש־עשרה לצירי ארץ־ישראל. כל “מלון־יוז”, רוב המשרדים הגדולים והקטנים, יתרוקנו בימים הבאים בקדחת ההסתערות אל באזל המאושרה. עוד כמה אלפים זהובים ייזרקו מחוץ לגבולות ארצנו ברגע המשבר הכי חמור לבית הלאומי העברי.
אם לעשרת אלפי זהובים אלה – כה אומדים אנו את הוצאות בני ארץ־ישראל בבאזל השנה – תוסיפו ארבעים־חמישים אלף הזהובים שיוציאו צירי ישראל לכל פזוריהם ב“ירח הדבש” של הציונות העולמית, בחדשי אוגוסט־ספטמבר הבאים, או אז תשיגו אולי את גודל החטא אשר יחטאו מנהיגינו אם לא ישימו קץ לשערורית הכנסיות הציוניות מחוץ לארצנו.
שערו־נא לרגע קל בדמיונכם העז את ההיפך מכך. שערו־נא שצירי ישראל היו מתחילים לזרום אלינו בחודש זה עשרות־עשרות יום־יום, עדי היותם למחנה הגדול והנשגב של יום הפתיחה. שערו־נא את הספינות מביאות אלינו, אתם יחד, גם אורחים לרוב, אלפים אולי, שהיו משתמשים בהזדמנות זאת לתור את הארץ וללמדה, לכל אורכה ורוחבה – מה רבה התנועה שהיינו זוכים לה בכל פינות ביתנו הלאומי, ממטולה בצפון ועד רוחמה בדרום!
היאוש השחור, האכזבה הצהובה, הרפיון בלבבות, המנוסה לחוץ, היו נפסקים אז כבמגע־קסם, ובשנה זו שהרעש גרם חורבן והרס לארצנו, היתה נהפכת הכנסיה החמש־עשרה לכנסיית הברכה והעידוד, לכנסיית ההבטחה והבשורה, לכנסיית הבנין והנצחון – בכל משמעותן של מלים אלו.
היבינו זאת וייצמן וסוקולב שניהם? היבין זאת אוסישקין בהתלהבותו לירושלים העבריה?
ד“ה, כ”ה בתמוז תרפ"ז – 25.7.1927
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.