פירסמנו לאחרונה ב“דואר־היום” פרטים, הלקוחים מ“קונטרס”, עתון הפועלים, על דבר הוצאותיה של ההנהלה הציונית המרכזית בלונדון, והננו מפנים לכך את תשומת־לב הציבור הארץ־ישראלי. מספרים אלה מגלים תמונה מזעזעת על הבזבוז אליו הגיעו מנהיגינו בארבע, או בחמש השנים האחרונות.
המעניין ביחוד בלוח תרשימי זה הוא שהמשכורות המשתלמות לפקידינו העליונים לא פחתו במשהו מאז החלה תנועתנו הלאומית את עבודתה הבנינית, אלא אדרבה – משנה לשנה עוד עלתה דרגתן, ואם כה ילכו הדברים גם הלאה מי יודע באמת להיכן נגיע? הן זכור נזכור, כי בימי המלחמה העולמית היו חמישים לירות ירחיות לפקידים העליונים משכורת נאה מאוד, ולמחרת השלום בוורסליה הסתפקו הטובים שבנו בשבעים ובשמונים לירות לחודש יחד עם הוצאותיהם; היום, לאחר שירדו המחירים של כל צרכי החיים ולאחר שההכנסות הכלליות הופחתו בכמה וכמה, מאה לירות ומאה ועשרים לחודש נראות בעיניהם כמעטות וכבלתי נכבדות ביותר.
נקח־נא בראשונה את חמשת חברי הועד־הפועל המקבלים יחד 655 לירות לחודש – זאת אומרת: מאה ושלושים ואחת לירה לכל אחד מהם, בדרך ממוצעת; הן אמנם ישנם ביניהם המסתפקים רק במאה או אפילו בתשעים, אבל בשביל־כך מקבל אחד מהם, (שהכל יודעים מיהו), לפחות עד מאתיים לירות לחודש, והשני לו בדרגה – מאה וששים. הוסיפו לסכומים האלה, כדברי ה“קונטרס”, את ההוצאות המשרדיות והתוספות לנסיעות ולבתי־מלון, ומצאתם שאחדים ממנהיגינו מקבלים עד לשלוש־מאות לירה לחודש – או עשרים ואחד אלף פרנקים צרפתים – משכורת שלא חלמו על שכמותה פואנקרה וקלימנסו במיטב חלומותיהם, ומורשה של העם הצרפתי בבית־הנבחרים בפאריז מקבל לשנה שלמה רק שלושים אלף פרנק – ארבע מאות ועשרים ושמונה לירה, או משכורת חודש וחצי של אחד ממנהיגינו הראשיים!…
נעבור־נא למזכירים: מספרם בלונדון שבעה, וזה לאחר כל הצימצום והקימוצים אשר החליטום בזמן האחרון. שבעה מזכירים אלה מקבלים יחדיו 445 לירות במספר עגול – זאת אומרת, ששים וארבע לירות למזכיר. כמובן לא כולם זוכים למשכורת שמנה זאת, ואחדים מהם מסתפקים בשלושים עד ארבעים לירה מדי חודש בחודשו. יוצא מזה, כי מזכיר או שנים, אולי גם שלושה, מקבלים משמונים עד מאה לירה ירחיות – משכורת שלא זכה לכמותה אף מזכירו של לורד קרזון, או של בונאר־לאו1. ומה נדבר במזכירי מדינות גדולות כצרפת, איטליה וגרמניה אף היא, המסתפקים בעשרים עד שלושים לירה לחודש לכל היותר?
והרי, אילו היו משכורות אלו ענין של חודש, של שנה, של שנתיים, בימים הסוערים של השגת ההצהרה או בתקופת האושר אשר לאחריה, כי אז לא היה אולי מקום לבקורת חריפה יותר מדי נגד הנהלה שלא ידעה עדיין את ערך הכסף; לצערנו, הרי עברו כעשר שנים מאז החלה הנהלתנו לשאוף להצהרה ולתוצאותיה, וכשש שנים מאז ההצהרה עצמה. ומה רואים אנחנו? שעם חלוף החודשים והשנים הולכות ההוצאות ומתרבות, בה בשעה שההכנסות הולכות הלוך והתמעט במידה מבהילה, ובה בשעה שמחיר צרכי החיים ירד עד לחמישים אחוזים ממש לעומת המחירים של לפני שנה.
אל־נא נזלזל בדבר: אלף ומאה לירות לשנים־עשר פקידים העליונים בכל חודש הן 13,2000 לירות לשנה, שאליהן יש להוסיף כששת אלפים לירות הוצאות משרדיות ונסיעתיות, וכעשרת אלפים לירה למנהלי קרן־היסוד, קרן־הקיימת ושאר הקרנות – שהן יחדיו יותר מעשרים ותשעת אלפים לירה; אלה בלונדון – ומה בפאריז? בברלין? בווינה? בטרייסטה? בניו־יורק ובירושלים שלנו עצמה? בצדק העיר עתון אמריקני, כי הפקידים העליונים שלנו, בכל קצווי העולם, עולים לנו שנה־שנה לא פחות מרבע מיליון לירות טבין ותקילין.
הנה מדוע אין ההנהלה הציונית יכולה לאזן את הוצאותיה עם הכנסותיה תמיד! הנה מדוע יש לנו, בארץ־ישראל עצמה, גרעון של מאה וששים אלף לירה השנה הזאת, ואין אנחנו מזכירים בחשבון הזה את גרעונות העבר העולים לכמה מאות אלפי לירה. יותר ויותר אנו שוקעים ביוון־הביצה הבזבוזית, ויותר ויותר מתחזקת אצלנו המסורת המשרדנית, הפושה על סביביה והיוצרת בחברה משרדים חדשים עם תקציבים חדשים לבקרים.
כשניהלנו, לפני שנתיים, את מלחמתנו העזה נגד הביזבוז הציוני אשר להנהלתנו הלונדונית והירושלמית, שאל ראש ההנהלה הירושלמית: מה נרויח אם נביא קימוץ קטן במשכורתם של פקידינו העליונים? הנקמץ מאה לירות לחודש? האם בזה נציל את המצב ונתנער מעולו של המשבר האוכל אותנו? על שאלתו זאת השיבונו אז, משיבים אנחנו היום, ונשיב גם מחר לבלי־סוף: לא! לא! מאה פעמים לא! לא אלף ומאתיים לירה לשנה אפשר לקמץ תיכף ומיד, אפילו פה בארצנו, אלא מאלף עד אלפיים לירות לחודש, לפחות, ואילו עשו זאת כבר לפני שלוש שנים, או שנתיים לפחות, הרי קמצנו כבר חמישים אלף לירה, עם הריבית השנתית העולה לכמה מאות. הוסיפו לכל הסכום הזה את הקימוצים שאפשר היה להביאם במשכורות הנהלותינו אשר בגולה, ומצאתם כי יכולנו להרויח – כן, להרויח! – מאה־אלף לירה מדי שנה בשנה בקופת הוצאותינו הלאומיות.
מאה־אלף לירות שנתיות! הן בזה אפשר להציל את כל מעמדם של מורינו. ביחוד אם נביא קימוצים גם במשכורותיהם של מורינו העליונים גם הם; הן בזה אפשר לתקן את מעמדה של “הדסה”, אם יתרצו סוף־סוף מנהליה ורופאיה לשכוח את הקערות הדשנות והמלאות של ימי רובינוב והנהלתו המוזרה. הן בזה אפשר להכניס לארצנו אלפי חלוצים או לייסד מושבה לכל שנה, או לבסס את המכללה הלאומית, או כל מה שתרצו.
אכן, מתכווץ הלב ושותת דם למראה העוני והמרדות השוררים בקרב מאות ומאות מטובי עמנו כאן בשל “שולחנם המלא” של הגדולים למיניהם. אכן נוראה היא גם המחשבה שהציונות העולמית האוספת את פרוטותיה בכל־כך עמל ותחנונים מכלכלת בסכומים אלה רק מתי־מעט מהעם העובד בציון.
ואל־נא יאמרו, כי הנה הלך וייצמן אמריקתה לגרוף לארצנו מיליונים; אל־נא יחשבו כי מיליונים יזרמו אלינו בקביעות גם להבא. מי כוייצמן עצמו יודע כמה קשה לדלות דולר אחד ממצולות האוקינוס היהודי? מי כמוהו יודע, כי יש גבול גם לדולר זה אף בליבו של הנדיב אשר ביהודי העולם? לא על נדבות בלבד אפשר לבנות בית־לאומי. ואם לא נוכיח לפחות, כי חסים אנו על פרוטות העם וכי יודעים אנו להסתפק במועט – בעוט תבעט בנו הפרה החולבת מזה כבר ארבעים שנה, וזאת בטרם הקימונו אף את הנדבך הראשון לבנין עצמו…
בה בשעה שממשלת ארצנו מצמצמת את מספר פקידיה עד למעוטה הכי אפשרית; בה בשעה שהפקידים הנשארים רואים את משכורתם מתמזמזת וחוזרת לדרגה הרגילה של לפני המלחמה; בה בשעה שאפילו מושל ממדרגה ראשונה בכל אחד מארבעת מחוזותינו אינו מקבל בסך־הכל יחד עם הוצאותיו יותר מתשעים לירות ירחיות – האם לא הגיעה השעה לפקידינו העליונים לצעוד את הצעד הגדול – לא לקראת קיצוץ של עשרה למאה – מה נלעג הדבר ומוטב שלא נעשנו – אלא לקראת הפחתת שלושים, ארבעים וחמישים אחוז מהמשכורות הבזבזניות של ימינו אלה.
הבו־נא איפוא את “גרזן הקימוץ”, והכו־נא פעם אחת בקופה המעניקה: ששים לירות לפקיד העליון, ארבעים לירות לפקיד הבינוני, עשרים וחמש לירות לפקידים הרגילים, ולא פחות מעשר לירות לעובדים מן השורה.
לא רק בהנהלה המרכזית, לא רק ב“קרן־היסוד” וב“קרן הקיימת”, אלא גם בכל שאר המוסדות, למקטן ועד גדול, ובקרב הנהלות הפועלים אף הם.
כי גם בכם – ה“פועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה” – פגעה צרעת המשכורות השמנות ואין גבול לבזבוז ולבלבול השורר בקופותיכם.
מלמעלה ועד למטה – יושם קץ לשערורית המשכורות!
ד“ה, ג' באייר תרפ”ג – 19.4.1923
-
לורד קרזון היה שר־החוץ הבריטי; בונאר־לאו – ראש הממשלה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.