מנאמיו המזהירים של אורחנו ואזרחנו הגדול, זאב ז’בוטינסקי, בתל־אביב ובירושלים, והתרעת הקהל העצום לקראתו גם בעיר העבריה הראשונה וגם בבירת יהודה המשוחררה, הינם מאורעות דוריים בתחייתנו השלישית, מאורעות שלא זכינו לכמותם זה עשרות בשנים – מאז בא אלינו הרצל לפני עשרים וחמש שנים, והנדיב הגדול בערב המלחמה העולמית.
יביעו אוהבי־הקינטורים ומבטלי־הכל את קנאת־מרירותם כנגדו, אם זהו רצונם – לחינם כל עמלם. לזאב ז’בוטינסקי, יוצר הלגיון העברי ומנהיג צעירותנו הרעננה, יש אחיזה כזאת בליבות ההמונים הרחבים, שכל נסיון ליצור אוירה מחניקה מסביבו לא תצליח בשום־אופן. קולו כאריה ישאג, עינו כנמר תלהטנה, אגרופיו כפיל יהלומו, ומקצווי ארץ־ישראל עד קצווי־הגולה יוודע הדבר לתהילה – כי האחד הוא ברגע זה ז’בוטינסקי למשוך אליו עשרות אלפי איש ואשה, זקן ונער, שגעגועיהם לשמו, שמשאת־נפשם לדבריו, שהגיגם אחר־כך לאשר הגיד ואמר, הצהיר והכריז – אם מסכימים הם לדבריו ואם לאו.
ואיש זה יושב עכשיו בארצנו ומחכה לפעולה, לעבודה, לאחריות. הנעמוד מן הצד? הנסתפק במחיאות־כפיים ובהתרעות רועשות לגיבור היום? או יחדיו כולנו – כל מי שזיק היושב בליבו, כל מי שמעוף־הרעיון במוחו, כל מי שתוקף הרצון בעורקיו – נפנה־נא את הדרכים לפניו, ניישר־נא את ההדורים על שביליו, וכבימי אגריפס לפנים קרוא נקרא לו בזרועות פתוחות: אחינו אתה, בוא ושב־נא בכסא־הכבוד המחכה לך!
ויהי־נא הדבר ברור מראש: לא בכל נוטים אנו לדעותיו של המנהיג הצעיר. אם בשאלת התחדשותו של הגליון העברי, שעדיין לא הגיע זמנו לדעתנו, ואם בשאלה הערבית והקרקעית, שרואים אנו אותן בעינים אחרות לגמרי, דעותינו נפלגות. עוד יותר: כמה וכמה מהדברים שהגידם בתל־אביב לפני עשרות אלפי שומעיו; כמה וכמה מרעיונותיו הנוצצים במגרש “המכבי” הירושלמי, אינם תואמים את מטרותינו ושאיפותינו. לא כאן המקום לפרטם, ובאחד הימים הבאים עוד נשוב לעסוק בהם באריכות. אך בדבר אחד אין להטיל כל ספק: כדעתו דעתנו – לשנוי יסודי, עמוק, החלטי ומכריע בכל חיינו הציבוריים. כמוהו כמונו, אחת דרישתנו למהפכה שלומית וטבעית בהנהלת עניני הבית הלאומי העברי. כמוהו כמונו אחד חלומנו – לראות עוד עינינו אנו, ולאו דוקא בעיני מי שיבואו אחרינו, את חידוש העצמאות הלאומית על אדמת־האבות. בדעות אלו, בדרישה זאת, בחלום זה, ז’בוטינסקי הוא שופר, נס ודגל. הנועז, האמיץ והחופשי שבכולנו הוא, אין אחר כמותו לשחרור פנימי, לעמדה חפשיה, לניתוק אמיתי מכל השפעה חיצונית, רוחנית או חומרית. לא התהמנות השמאל ולא אדיקות הימין, לא מלים מבריקות ולא מטבעות מצלצלות יוכלו להאציל עליו מכוחם ומאונם. בכוח יוצא מן־הכלל מסמל הוא כיום הזה את המחאה העברית בכל עזוזה וגאוותה. דבר אל האחרון שברחוב, אל הערבי שתפגוש בעסקיך, אל האנגלים שענין ממשלתי לך אליהם, ופה אחד יגידוך אלה: אכן, גיבור האיש הזה להגיד את אשר בלבבו, אם טוב הוא הדבר ואם רע.
ובשל־כך בלבד חייבים אנו לו כבוד והערצה.
השאלה היא עכשיו – מה תהיינה תוצאות ביקורו של ז’בוטינסקי בארצנו? הכגדולים האחרים, שתחילתם התנגדות ומלחמה וסופם כניעה ומשרה, יהיה ז’בוטינסקי גם הוא ? הלא תזכרו את אשר קרה לו בכנסיית ווינה לפני ארבע שנים? כדי להשתיקו, כדי להכריעו, כדי להחריבו – צירפוהו אז לועד־הפועל הגדול בלונדון כאחד החברים העיקריים אשר להנהלה המרכזית. ותוגד כאן לז’בוטינסקי בכל הפתיחות הדרושה: נדהמים עמדו אז מעריציו למחזה ההוא. הם לא יכלו להבין כיצד הסכים החריף שבמבקרי השיטה הנוכחית שיכניסוהו לועד, אשר רוב חבריו היו מטרה לחיציו השנונים, ונמצאו גם לא מעטים ממתנגדיו שהעיזו ללחוש באוזני הכותב את המאמר הזה כי “הכסף יענה את הכל”. לאושרו של ז’בוטינסקי, לאושרם של מעריציו וידידיו, לא ארכו הימים והדברים התלבנו והתבררו למדי. ז’בוטינסקי הסכים להיכנס להנהלה בתקוה שההבטחות לטיהור האוירה ולשינוי הערכים תתממשנה מיד. הוא הסכים לדור בכפיפה אחת עם הפייבלים, ההנטקים, ההלפרינים והאחרים, מאמונתו שהשעה החמורה דרשה אחדות־הכוחות וסילוק הפניות האישיות. לכשראה ונוכח, אבל, כי חברותו בועד־הפועל לא בלבד שלא הביאה את השינוי הרצוי, אלא שגרום גרמה להפגת ההתנהגות בשל ההאשמות אשר נרמזו כנגד ההנהגה – קצה נפשו במירמה אשר מסביבו. הוא יכול היה כרבים מחבריו, להשמין ולבעוט במשרתו החדשה. יכול היה לחיות חיי שקט וכבוד בביתו, חיי אושר וחגיגות באסיפות ובמשתאות הציוניים. אפס, לא זוהי דרכו של ז’בוטינסקי. למן הרגע שבו נתגלה לפניו כל הרקבון הפנימי אשר בהנהלה הנוכחית, קם מלוא קומתו וקרא לנשיאיו: “לא!” גדול ומחריד, ויסתלק מהעבודה אשר אליה הוזמן, על־מנת להקדיש את עצמו שוב לנהל את ההתנגדות הבריאה והעקיבה. יותר משנתים עברו מאז, ועודנו נמצא בראש המתנגדים.
*
והנה בא לארצנו, והנה הנהו בקרבנו, בתוכנו, לידנו יום־יום. אם בחיפה ואם בתל־אביב, אם בעמק ואם בהרי־יהודה – אין אחד מאתנו של ירגישהו. אחת היא אם נלך לשמוע למנאמיו ואם נחליט להישאר בפנים חדרינו לבלי ראות את גיבורה של עכו על במותיו. את שמו אנו שומעים, את קוי־פניו אנו רואים, את השפעתו, את קסמו, אנו מרגישים. הוא נע והכל נעים עמו. הוא דומם והכל דוממים אחריו. הוא רוצה, והכל ירצו מה שירצה הוא. זהו דבר שלא זכו לו אפילו וייצמן וסוקולוב במרום זוהרם.
מדוע לא נשתמש בכוח הזה? מודע לא נדע לרתום לתועלתנו, לתועלת הבית־הלאומי במכאובי־לידתו, את הר־האש, שלבתו אינה פוסקת לילה ויום? הנה־נא הולכים וקרבים ימי הבחירות הכלליות לעיריית תל־אביב. היו ימים שראינו בדיזנגוף, יוצרה ומרחיבה של העיר העברית הראשונה, את טיפוס הכנעני הנמרץ שהיתה זקוקה לו בהתפתחותה. היו ימים שתל־אביב ודיזנגוף שמות נרדפים היו בעינינו, אם־כי בוש תבוש עיר עבריה זו בפני חברתה הדרומית – פואדיה המצרית־אנגלית היום, האנגלית־עברית מחר. הימים האלה עברו לנצח. למרות כל אהדתנו למי שהיה ראש תל־אביב עד לפני זמן־מה, לא הוא האיש העתיד לעמוד בראשה מחר. יש דברים, שאינם מוטלים בספק. דיזנגוף איחר את המועד אשר נקבע לו במרומים, ואם תוחזר העיר משלטונה הפועלי לבעליה החוקיים, לרוב המכריע שלה שאיננו שמאלי – לא ל“מאיר” האתמולי יימסר רסן־הממשל לארבע השנים הבאות.
במצב זה של הדברים – אין איש אחר שיעמוד בראש תל־אביב זולת זאב ז’בוטינסקי אורחנו. אורחנו, מפני שאין לו כל משרה קבועה בארץ זאת. אורחנו, מפני שאם לא נעשה דבר־מה להחזיקו בקרבנו יוכרח לצאת את הארץ שוב לשנים רבות־רבות מאוד. בשל המאורעות שאירעו בתל־אביב בשנתים האחרונות, רק הכסא אשר בו ישב דיזנגוף ישיבת כבוד יותר מחמש־עשרה שנה. לבלוך־בלומנפלד אין בו מקום. למוסינזון ולטברסקי אסור לתת בו תפיסה. כל הסיעות שאין פניהן למהפכה אובדות־עצה. חסר הכוח, חסרה האישיות, שמסביבה יתרכזו אנשי יזמה ומרץ המוכנים לשביתת־זין בעבודת התחיה. המועמד היותר עממי למשרה זאת, פנחס רוטנברג, שקוע ראשו ורובו בחישמול הבית הלאומי העברי, ואם הטה יטה את לבו לעבודות אחרות לא יזרמו אליו הרידינגים והרוטשילדים, אשר עשו עד כה. לא־כן הדבר עם ז’בוטינסקי. המקרה רצה, שחופשי הנהו היום לעמו. חופשי מכל השפעות ימין ושמאל. פנו־נא אליו, התל־אביביים, והעמידוהו־נא בראשכם!
לא כאל מנהיג הרביזיוניסטים ופנים אנו במאמר זה. לא כאל מנהיג סיעה בכלל. יש רגעים בחיי עם שהסיעות נטמעות, שההבדלים נמחקים, שהאויבים מתחבקים. לרגעים אלה הגיעה ארצנו בימיה אלה. עם המשבר השורר באצרנו מדן בצפון ועד לעציון־גבר בדרום, עם האנראכיה שעשתה בנו שמות ללא סוף וגבול – נחוצה לנו יד חזקה, נחוץ לנו קול רועם, נחוצים לנו כוחות צעירים, וז’בוטינסקי הוא־הוא האיש שבו נתמזגו כל אלה יחדיו. בעיני ההמון העברי הוא דגל הגאון והעוז. בעיני התושבים הערביים –הוא שמשון המרחיב את הכל, ובעיני האנגלים – המחאה היותר חיה לעוול ולעושק הנעשים לנו פה ושם, אם על־פני ההר ואם בסבכי־הבקעה.
התאספו־נא כולכם, אתם הצעירים, הלאומיים, הבלתי־מפלגתיים, הימניים המתונים והשמאליים הפושרים – כל הרוצים בליבוי התנועה ובהתחדשות הגבורה, ועל שכמכם נא הרימוהו, והסיעוהו־נא בתרועת־איתנים לאולמי העיריה העברית אר אל תכלת ים־התיכון. כי זהו, ורק זהו מקומן היום. ממקום זה, ורק ממקום זה, יישמע קולו של הלביא הצעיר, בשאגתו האדירה בעוצמה שלא ידעתה עד כה הגולה הנרחבה; בעולמה, שתוכן יפה־יפה על ידי השלטונות האנגלים.
אכן שומעים אנו לוחשים באזנינו מקרב מעריציו הרבים: רק עיריית תל־אביב לז’בוטינסקי? מה קטנה המישרה לגדולתו של האיש, לשאיפתו העממית, המנהיגית.
לזה נשיב בלשונו של ז’בוטינסקי עצמו: “אל תגזימו, רבותי”! לא העיר היא העושה את אישה, אלא האיש הוא העושה את עירו. תל־אביב, לעת־עתה, היא התגלמות העצמאות העברית בצמצומה ההכרחי. במי האשם אם צרים גבולותיה העכשויים, אם מוגבלות אפשרויותיה המידיות? עם כל זאת, הן די פתוחים אופקיה לפנינו, די סואנים הם חייה הפנימיים, די מבטיחים סימניה לעתיד, בשביל שתהא נחשבת עוד מהיום למרכז המדינה העברית, למרות הכל.
משם, מאולם העיריה אשר ברחובו של ביאליק, ממרום הבנין שחלונותיו משקיפים להררי יהודה ושומרון – משם, ברצונם של הרבבות אשר יבחרו בו בסערת־נעוריהם, יוכל ז’בוטינסקי לדבר בלשון אחרת לעם ישראל כולו, לערבים שכנינו אף הם ולשליטינו הבריטיים בעקשנותם לרגעים.
לראש תל־אביב עשוהו־נא, הבוחרים כולכם, מבלי הבדל סיעה ומפלגה, והיתה אז מחאתכם זו העזה לאבן־פינה בדוריה העבריה החדשה וביטוי לרגע הגדול של הגל העממי מסביבו.
ד“ה, י”ב בחשון תרפ"ז – 20.10.1926
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.