אחרונת השערוריות – שהיתה גם הראשונה להן – היא בלי ספק אותה הקשורה בוויעוד הכנסיה הציונית על אדמת נכר שוב – בעיר לוצרן הפעם.

אכן, מודים אנו כולנו כי יפה, צוחקה ולטיפה היא עיר שווייצרית זאת. מאולמי הבנין, אשר בו יתאספו צירי ישראל לאחת כנסיותיהם היותר חשובות, מאז הלך מאתנו המנהיג הגדול, השקף ישקיפו אלה בכל שעות היום והלילה על פני מראות טבעיים, שמעטים כמותם אפילו בארצנו רבת־הקסמים. יתרון נוסף למקום הנהדר הלזה הוא העדר החום המחניק בימי אב ואלול, ורוחות קלילות ירעננו את באי־כוחה של הציונות העולמית בת מיליון השקלים.

אפס, כלום די בנימוקים אלה כדי להטיל על אומתנו דלת־האמצעים עשרות אלפי לירות – אם לא אולי מאתים אלף! – שהיו עוזרות בהרבה למהלך העסקים בארצנו בימי “תרדמתה” הקיצית? פעם אחת פעם, ללא הפסק כמעט, טען עתון זה, כי חטא הוא מאין כמוהו להמשיך את קיום כנסיותינו הציוניות בגולה, ודברי נשארו כקול־קורא במדבר. פעם אחת פעם הוכחנו, על יסוד עובדות ומספרים, כי כל כנסיה בתל־אביב, בחיפה, או בירושלים, תספק לא רק את דרישותיהם של אלפים ורבבות מהתושבים בכל מקצועות הכלכלה היום־יומית, אלא – וזהו העיקר – גם את שאיפותיהם של הצירים עצמם אשר ימצאו, בימי שהותם כאן, מזון לרוחם המהססת וסיכויים לעתידותיהם הם.

וכל אלה לא הועילו כלום בפני המציאות המרה של רצון רוב הצירים הציונים לבלות את החודש הניתן להם על־ידי השוקלים במנעמי החיים האירופיים.

לרגע קל דומה היה אמנם כאילו נעשה צעד כלשהו לקראת פתרונה של בעיה כאובה זו בדברי־ימי התנועה הציונית, ובאי־כוח הוועד הפועל הגדול התכנסו בארצנו לפני כמה ירחים. ואולם, יש המרננים כי דוקא ועידה זאת – היא־היא אשר גרמה לדחות גם הפעם – ואולי עוד לשנים רבות־רבות – את העברת כנסיותינו לארץ.

הטענות ידועות למכביר: אין אוירה שקטה לויכוחים מתונים ואין נוחיות מספיקה לשיכון הצירים. עיני השכנים נטויות יותר מדי לכל הנעשה בעצם ארצנו אנו, ומצד הממשלה גם היא הלחץ גדול יותר מדי.

ועוד טענות בלתי־מיוסדות שכאלו.

מדוע אין טוענים כזאת הערבים שכנינו? מדוע אין הם הולכים לקהיר, לבגדאד, למכה, לדמשק, לביירות? מדוע אין הם בוחרים בקושטא, בתוניס, באלג’יר ובטנג’יר.

תיאמר־נא האמת בכל מערומיה:

יען הם עם בארצם ואנחנו עודנו עדר ללא קרקע אמיתית מתחת רגלינו. כדברי אחד הטובים בעמנו – אפילו בארץ־ישראל עוד מקננת בנו הגלות ואין אנו מרגישים כמה מוזר הדבר לכנס את כנסיותינו בחוץ־לארץ.

מגרש התערוכה, עם בניניה הענקיים ועם האצטדיון בצידם, יכולים היו לספק כל דרישה ציונית צודקה. אבל מבכרים אנו את אגם־לוצרן על אגמי הגליל והערבה.

היושם קץ סוף־סוף, לשערוריה זאת בעולמנו הציוני?

ואולי יוכרז בלוצרן הצורך הזה מפיו של נשיא הציונות להבא – יהיה מי שיהיה?

כי הנה, יחד עם ויעוד הכנסיות הציוניות בנכר, יש גם בולמוס הנסיעות מארצנו בירחי הקיץ לנכר.

חלילה לנו כמובן לדרוש את ביטול הנסיעות מחוץ לגבולותינו, כנעשה בכמה וכמה ממדינות אירופה וארצות־הברית. אפס, כשמודיעים לנו, בעתונים גם בעל־פה, כי בקיץ הזה יוצאים את ארצנו ששים אלף איש למשך ארבעה ירחים, וכי ששים אלף אלה מוציאים אתם לחוץ־לארץ מיליון וחצי לירות, שרובן המכריע – מיליון לכל הפחות – יכולות וצריכות היו להישאר במולדת – הרי מגיע הענין למדרגת שערוריה ממדרגה ראשונה.

די לעבור בחוצות תל־אביב וחיפה ביחוד כדי להיוכח כי היציאה הגדולה הזאת לבשה כמעט ממדים של בריחה המונית.

בורחים ממש לכל כנפות העולם, בורחים זקנים, נשים וטף. בורחים חולים ובריאים, בעלי־כסף ובעלי כיס ריק, תלמידות ותלמידים. הנסיעה חוצה־לארץ היתה לא רק לאופנה, לנחיצות, לעיקרון, אלא – וזהו הרע מכל – למחלה, למגפה, למכת־ירח ממש.

ובינתיים נשארים הבתים כאן ריקים והעסקים יורדים, והתנועה נפסקת, ובתי־המלון קובלים, והמחזור הכללי משותק, ועצם ה“פרוספריטי” ניתן הוא בסכנה.

למה יבנו אנשים נועזים בתי נופש בכנען, על הכרמל, במטולה, בבית־הכרם, בתלפיות, ובשאר נקודות הזוהר אשר לארצנו בימי שרבה? למה תתאמצנה אגודותינו לפתח את ענף התיירות בקרבנות גדולים כל־כך, אם בירחים מעטים מוציאה הארץ, באשמתנו אנו, את מרבית הרווחים שנצברו במשך שבעת או שמונת ירחי החורף והאביב?

טוב לבקר בלבנון, באי רודוס, בקפריסין, ביוון ובאירופה, במידה ידועה, בשיטה קבועה מראש ומתוך משמעת לאומית. אבל לבריחה המונית אל ארצות אלו – אין מקום, והחטא גדול מנשוא.

גם לה, לבריחה זו, צריך לשים קץ ביד חזקה ובעוד מועד!

ד“ה, כ”ד בתמוז תרצ"ה – 25.7.1935