לפני ימים מעטים הציע “דואר־היום” הצעות ממשיות לפתרון בעיית כותלנו המערבי; ראשית, מוסדותינו הרשמיים – הועד הלאומי ומשרד הרבנות – יתבעו לדין את מעוללי העלבונות התכופים ליד שריד־עברנו הגדול, ושיועידו לכך את גדולי עורכי־הדין אשר לנו בארץ.
שנית, אם יימשכו מעשי ההתעללות בזכויותינו גם להבא, תכריז “כנסת ישראל” על הימנעות כללית מכל הליכה אל הכותל ומכל תפילות לידו.
שלישית, תוגש דרישה מיידית לממשלה למנות משמר של שוטרים יהודים, תחת פקודת מפקד יהודי, אשר תפקידו יהיה להשגיח בקביעות על מבואות הכותל ומוצאותיו.
כי צדקנו בהציענו את ההצעות הללו הוכיחו לנו שלושה מאורעות אשר באו זה אחר זה, בפחות מארבעים ושמונה שעות:
א. כבוד הרבנים הראשיים הכריזו תענית בשל העלבונות האלה, והכל יודעים כי לא על־נקלה מכריזים מנהיגינו הדתיים תעניות ממין זה.
ב. בויכוחים שהתעוררו מסביב למנאמיהם המזהירים של אוסישקין וז’בוטינסקי באסיפה הסגורה של הועד־הלאומי בתל־אביב הוצע – ואפשר לומר שכמעט הוחלט – לשלוח לאירופה ולאמריקה מלאכות מיוחדה לשם הוקעת הנבלה שנעשתה לנו על־ידי השלטונות בירושלים.
ואחרון־אחרון נורא:
ג. אותו מושל קטן ודל־דעת; אותו פקיד נמהר וחסר־אחריות שאין איש מבין כיצד הגיע לשלטונו בבירת ארצנו, העיז להוסיף עלבון חדש לעלבונותיו הקודמים בקראו אליו את הרה“ג קוק ואת ה' מיוחס, ובצוותו עליהם להפסיק את מאור ה”לוקס" שהאיר את חצר כותלנו בלילות החשוכים.
דפדפו־נא בספרי־הקורות לירושלים זו למצוא השוואה כל־שהיא למעשה אשר כזה! לא בימי מסעי־הצלב, לא בימי צלאח־אלדין, לא בימי טיטוס אף הוא, ידעו אבותינו פקודות נמבזות אשר כאלו. לא בימי השולטאנים התורכים, בכל־אופן, שהיו מפטרים מיד את המעליבים אותנו עלבון דתי יותר קטן מזה. ובשנה העשירית לשלטון האנגלי, בו ביום ממש שמלונדון ברקו לנו בשמחה רבה את הצהרותיו היפות של נציבנו השלישי – האומר לשים פעמיו אל ארצנו בקרוב – מוצא קיטרוטש עוז בליבו לסטור על לחיינו סטירה נוספת – כאילו לא קרה כלום בארץ הזאת בשל סטירותיו הקודמות. בה בשעה ממש, שוודג’ווד האנגלי מכריז בגרמניה לעם הגרמני, כי מדינתו היא־היא שהצילה את עמנו מכליה ושהעתונות האנגלית מרימה על נס את הצעתו להפוך את ארצנו לדומיניון שביעי – חושב יורשו של סטורס, כי נמצא הוא במכירה פומבית פשוטה ורגילה, שבה התמחה כל־כך בימים קודמים, וכי הכותל־המערבי עומד לשרותו ככלי מכירה למרבה במחירו…
*
לאור מעשים אלה, אין לנו אימון עוד באנשים היושבים על כסא הממשל בבירת הבית הלאומי. מראש הסולם ועד תחתיותיו – בלי יוצא מן הכלל – פגומה הנהלת הארץ פגימה אל־שניה. There is something rotten in the state of Denmark כתוב באחד ממחזותיו של שקספיר, והוי מה רקוב השלטון האנגלי במדינה הפלשתינאית היום!
אין גם פקיד אחד, מחוץ אולי למזכיר הממשלה, שיכולים אנו לראות בו את סמל הפקידות האנגלית כפי ששיערנוה בחלומותינו הטובים, כפי שראינוה בימיו של לורד קיצ’נר במצרים, כפי שהבטיחה לנו לורד אלנבי, כובש ירושלים. רקבון ורישעות כאחת, שהרי אין שם אחר לכל הזלזולים האחרונים במקום הכי קדוש לכל עמנו.
ולאיש המתיימר לקרוא לעצמו בשם מושל ירושלים – שם־הכבוד היותר גדול אולי בעולם הנאור – אנו מנבאים כי הנה בא יומו, וכי לא ירבו השבועות לממשלת זדונו.
ולאדם המנהל את התעמולה נגד היהודים במועצות הממשלה ארץ־הישראלית, שממנו לנו אולי רוב צרותינו היום – מילס, אם תרצו לדעת את שמו – אנו קוראים בשאט־נפש: בעבר הירדן מקומך אולי, ולא בירושלים!
אך לא באלה יוושע ישראל בארצנו, ולא באלה יוחזר לנו כותלנו – ששום כוח בעולם לא לקחהו מאתנו בעבר, גם לא יקחהו מאתנו בעתיד.
אם רוצים אנו, שישמע ישראל; אם רוצים אנו שיקשיבו הגויים; אם רוצים אנו שיאזין כל העולם כולו לקול היוצא מציון, לא יספיקו לנו אסיפות כאותן האסיפות בתל־אביב ובירושלים, ושאגותיהם אפילו של ביאליק, אוסישקין וז’בוטינסקי תעלינה בתוהו.
מה שצריך הוא – מעשה! מה שצריך הוא – דבר אשר יזעזע את כל הארץ מקצה עד קצה. אין לנו מקלעים להשמיד את אויבינו, גם לא נרצה בכך; ואילו היו לנו פצצות לא היינו משתמשים בהן, שאין זו דרכנו המדינית.
מה שיש לנו, מה שהיה לנו תמיד, מה שיהיה לנו עד אחרית הימים, הוא כוח רוחנו העצום. בפניו מנסו עמים אדירים ומדינות גדולות נשכחו כליל, כשאנחנו – הרינו שוב כאן, על אדמת האבות!
נצא־נא איפוא בכוח רוחנו זה, במה שלו הייתי קורא בהעזתי כי גדולה “רוח־כוח” במילה אחת – רוח שהוא כוח וכוח שהוא רוח – והשגנו את מטרתנו בלי־כל־ספק.
נימנע־נא מלכת אל הכותל־כותלנו. אל־נא בחצרו נתפללה כל עוד ידים אכזריות נוגעות בה לרעה. אל־נא בקרבתו נתמוגגה, כל עוד צחנת השכנים באפינו עולה. והכרזנו על־ידי־כך לעולם הנאור כי בשנה העשירית לשלטון האנגלי אין העם העברי, בביתו־הלאומי, יכול לבקר את כותלו האחד, את שארית מחמדיו מימי גדולתו.
אם כזאת נעשה – תזדעזע התפוצה, יתקעקע הנכר, וחבר־הלאומים יתעורר לפעולה.
או אז, ורק אז, תוכל מלאכות עברית, שחבריה יהיו אוסישקין, רוטנברג וז’בוטינסקי שלושתם לנסוע לאירופה ולאמריקה לקצור ברינה את אשר זרענו בדמעה.
ד“ה, ה' בחשוון תרפ”ח – 31.10.1927
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.