רקע
איתמר בן-אב"י
יום־הכיפורים שחולל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

1

בפעם הרביעית מאז קיום השלטון הבריטי בארצנו, הרהיבו עוז קצינים אנגלים, בלוית שוטרים ערביים, לפגוע בקדושת יום־הכיפורים – גדול המועדים העברים לזקן־העמים החיים.

בפעם הרביעית – כי רק בעלבונות צורבים הכתוב מדבר, היות ועלבונות בודדים ורגילים בלענו זה כבר שנים, אם מתוך רשלנות ואם מתוך שיגרה – בפעם הרביעית מעיז המפקד הכללי של משטרתנו למסור פקודה חתומה לפקיד גס־הרוח, שמטרתה המכוונת מראש, גם לנותנה וגם למקבלה מוכי־העיוורון, היתה סטירת־לחי מצלצלת וצורבת לנושאי אותה האמונה הגדולה והקדושה, אשר ממנה להם מורם ומשיעם זה כמעט אלפיים שנה.

ופעם אחר פעם נזדעזעה הנשמה העבריה לשמע מעשה־השיפלות המבעית – ותעבור לסדר־היום. פעם אחר פעם התקומם העם, מהימין עד לשמאל, בריתחת־דמיו, לתבוע את עלבונו הנורא, ואחרי הרעש והלהבה – קול דממה דקה…

כך קרה הדבר שמעשים אלה, העלולים לגרום בכל מדינה אחרת לסערות־זעם ולמהפכות, התמזמזו אצלנו בנפץ אבעבועות בטלות, במסירת ביאורים קלושים ונבובים מצד השלטונות ובהצעת פשרות ואף בפרסום הבטחות משני הצדדים גם יחד. רוח הגלות, אשר קיננה בהמונינו במשך דורות, דיכדכתנו כנראה כל־כך, עד שלא מצאנו את העוז בליבותינו ואת השלהבה בעורקינו לתת לפוגעים בנו את התשובה הניצחת האחת בהזדמנויות ממין אלו – עין תחת עין, שן תחת שן וראש תחת ראש. לא הבינונו, או עשינו את עצמנו כאילו אין אנו מבינים, שהתבלמות סערתנו והבלגתנו סופן להביא רק לידי השפלה נוספת של מחנות־העברים. לא האמנו, או רצינו שלא להאמין, כי תחת דגלו של המלך ג’ורג' ובתקופת שרתתו של מצביא אנגלי מפורסם יכול מישהו, בכל רחבי המדינה הזאת, להתעלל ברגשות הדתיים של עם מעממיה בכלל ועמה העברי בפרט. המעט קילסו לפנינו את יחסה ה“ליבראלי” של בריטניה הגדולה ואף את חוכמתה המדינית בכל עניני האמונה אשר למושבותיה הגדולות והקטנות? הנה מדוע יצאנו בתופים ובמחולות לקראת יפתח זמננו – אלנבי במצביאים, לפני עשר שנים. הנה מדוע יכולנו לבלוע בקרירות־רוח אל־שניה את סיפורי־הבדים של אותה משטרה, של אותו מפקד, אשר הסבירו לנו – בידיעה מראש כי לא אמת דיברו ־ כי האבנים אשר נזרקו על המתפללים מעל פיסגת הכותל על־ידי פרחחים לפני כשנתיים. היו רק רגבי־עפר שהתפוררו מדריסת רגליהם של יונים ועורבים…

*

והנה בא מאורע יום־הכיפורים הזה ויטפח את כזביהם על פניהם.

בעצם שעות הבוקר הראשונות, כשכל ירושלים כולה – זו בירת עברנו הגדול ועתידנו המיוחל – היתה נתונה, כבימים ימימה, במעטה־הקסמים אשר לגדול מועדיה הדתיים – חדרו אל תוך החצר הצרה והקדושה, עם מאות מתפלליה היודים, קצינים ושוטרים אנגלים וערביים לחלל את קדושתה בפרהסיה. הן לשוא תבקשו את הקצינים והשוטרים הללו בראשי חוצות, עם כל נחיצות פתאומית; לשוא גם תשאלו היכן הם ברציחות המחרידות את כל קצוי ארצנו. לשוא יקראום האזרחים לעזרה ברגעי סכנה פה ושם – כי אינם. אך כאן, בפינה הקדושה אשר לעמנו העברי; כאן, בשריד הבינים לעברנו הקדמון – הנה־הינם, הנה־הינם תמיד! ומוזר הדבר: ישותם מקושרה תדיר – אוה, כן! תדיר מאד! – בשערורייה כל־שהיא. אפשר להחליט כמעט כי כוונה כאן, ואין אני נשבע כלל וכלל שהקצין דאף ביחוד אשר התפרסם בארצנו – ולאו דוקא בקרב היהודים בלבד – כשוטר אוהב־המגלב – אינני נשבע, אמרתי, שעוד בצאתו את פתח ביתו, בדרכו אל הכותל, זו לו כבר הפעם השלישית, עם פקודת מפקדו, בידו, לא ראה לפני עיניו מראש את אותו מחזה־החרדות אשר הוא ועוזריו היו גורמיו במתכוון!

הוי, אילו קרה כדבר הזה במסגד־עומר או בקבר הנוצרי! התוכלו לשער מה היה קורה לקציף דאף ולעוזריו האנגלים והערבים? הן כפתור על כפתור לא היו נשארים בשרדיהם האומללים, ועצם על עצם בגופותיהם הרצוצות! ולמחרת היום – האמינו־נא – היה מפקד המשטרה מברוגורדאטו בכבודו ובעצמו, היה קיטרוטש המושל, ואתו פקידים עליונים, ממהרים בטקס רב אל המופתי המושלימי ואל ראשי העדות הנוצריות להביע בשם הדר מלכותו, ג’ורג' החמישי, ובשם בריטניה הגדולה, את צערם הגדול, העמוק, על העוולה שנעשתה ללוחות המסגד ולגוילי הקבר בשל הדיוטותם של קצינים קטנים חסרי כל אחריות…

*

אפס, לא להתעכב על עצם מעשהו של הקצין דאף באנו היום – כי מיהו ומהו השרץ הזה, שידיו לא רעדו, עיניו לא נכלמו וליבו לא התפלץ למראה מאות היהודים והיהודיות בתפילתם השאננה למרומים? מעוך נמעכנו בגאוותנו כי רבה, ולא לנו לומר מה שיכול היה לארע גם לו ולדומיו אילו נמצאו בשעת מעשה, בקהל המתכפרים, רק חמישים, רק עשרים, רק עשרה, מצעירינו הנלהבים, רק עשרה מצדיקי דורנו העברי, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד על מזבח הארץ והלאום בכל שעה ובכל עת־מצוא.

אנחנו – לגדולים הימנו הננו פונים, לעליוניו המידיים, למפקדיו הנועזים, למברוגורדטו ראש המשטרה, לקיטרוטש מושל עירנו זאת, ושאלתנו בפינו מהם פשוטה, פתוחה, גלויה: מה עוללתם, נבלים?!

אנחנו – לגדולים האלה כולם, לעליונים בעיוורונם, המפקדים בשגעונם, יהיו מי שיהיו לאורך כל הסולם הפקידותי – ירוא לא נירא לקרוא קול גדול, קול אחד, קול טורד באזניהם לאמור:

־ אתם, רק אתם האשמים בשערורייה הזאת ודם כותלנו על ראשיכם ורק על ראשיכם יחול!

כי דם שפכתם היום בפקודתכם המבישה, דם הדמעות שזלגו מעיני הנשים והילדים, דם התפילות שודבבו שפתי הזקנים והחלשים, דם האבות שטיפטפו האבנים העתיקות בחריציהן הפעורים.

יבואו אליכם אולי ד"ר מגנס ובן־צבי בגוו מורכן ובשפתים שתדלניות, ידבר לכם קיש קשות תחילה ורכות אחר־כך, אם רצונו הוא זה, יתחחנו לפניכם רבנינו הראשיים בתחנוניהם הרגילים, הגלותיים כל־כך, יסתפק הועד הלאומי, המתיימר להופיע כבא־כח העם, בפירושים נוספים לפירושי השנים האחרונות, ובמרחקיו – יאמר וייצמן די בהליכה גרידא לווזרת המושבות לשם מחאה ציונית רוממה: ה' עמהם!

אנחנו, מעל עמודי עתון זה, שהיה היחיד בארץ שלא נרתע ונפחד עם הפרעות הראשונות ועם הבלבולים אחריהם; אנחנו ב“דאר־היום”, שנוצר להיות שופר־העם בכל שעת מצוקה לענינינו ורגע מעליב לרעיונותינו – את קולנו נשמיע ברמה למען יאזינוהו לא בלבד בין כותלי ממשלתנו, בלתי־אם גם בלונדון בירת הממלכה הממונה, בג’ניבה בירת חבר־הלאומים ובכל אפסי העולם כולו, אם שאר־רוח עוד בו.

*

ליהודים נעשתה הנבלה הזאת – לנותני הנוצרי לנוצרים! – על־ידי פקידי השלטונות האנגלים!

בביתנו הלאומי ובבירתו העברית.

עשר שנים אחר הצהרת בלפור.

עשר שנים לאחר נדרו של המלך ג’ורג' במאמרו אלינו – שלא ייפגע לאום מלאומי הארץ החוסים בצילו. כבהודו ובמצרים, כבכל מדינות הים אשר לבריטניה הגדולה רבת העמים והדתות.

נבלה נעשתה בירושלים באשמת פקידי השלטונות האנגלים. תהי־נא זאת הפעם האחרונה לחילול כותלנו היקר!

יהי־נא יום־כפור האתמולי יום האזהרה וההתראה לכל מחללי שמנו באשר־הם. אל יגע – אל יעיז מישהו לגעת להבא – בשריד האחרון, בסמל החי האחד לעמנו כעם, למדינתנו כמדינה!

שמע ישראל באשר הנך, אל הקול היוצא מציון. שמע, והזדעזע!

התעמוד מן הצד כאשר עמדת עד כה? התחבק ידיך בלי תנועה והחלטה? הכבימי התורכים ידוע לא תדע את הרגע הנפשי ועשה לא תעשה את הצעדה מכריע? הן זוהי השעה להחלטה גדולה, להחלטה נחושה, להחלטת־אראלים. זוהי השעה להפגנה כללית, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא בכל תפוצות הגולה – הפגנת רבבות ומיליונים, בפה ובכתב, בשיתוף גדולינו אנו וגדולי העמים, לשם השגת זכותנו הקדושה על הכותל המערבי.

מה נוראה המחשבה שארץ זאת אשר הובטחה לנו בלונדון, בפאריז, בסן־רמו, כמרכז לעמנו המתחדש – לא בידינו היא! מה איומה ההכרה, שלמרות תחייתנו השלישית, למרות מאמצינו הנפלאים בעיר ובכפר זה יובל שנים, אין היהודי יכול לבקר את חצרו הוא, את שארית מחמדיו אשר עליה חזקתו מזה דורות ודורות – במנוחת־הנפש וברתת־הלב?

כל פסגה מפסגותינו שייכת לנוצרים ולמושלמים: על הר נבו מושל האמיר עבדאללה, בקבר משה לא העברים חוגגים, מגדל הנביא שמואל לא ליהודים קורא. הנביא רובין לא משאוננו הומה. מערת המכפלה לא תפתח את שעריה לבני אברהם, יצחק ויעקב. אי יורשי דוד בבית־לחם העכשוית? ובנצרת – היכן בית מדרשו העברי של ישו, הגידו?

הכל נקלח, נגזל, איננו! מכל מחמדינו אלה רק צללים בידינו. אין אנו דורשים את הר־המוריה ומסגדו, לא את הר־סיני וכומרייתו, גם לא את התבור ומנזרו. אבל על הכותל לא נוותר!

עוד לפני עשרים שנה, עם מקרה דומה של חילול הקודש בימי השלטון התורכי – דרש כותב מאמר זה את גאולת הכותל המערבי, ויספר על נסיונו של הנדיב הגדול אדמונד דה־רוטשילד לרכישתו.

לפני ארבע שנים רמז מושל ירושלים הקודם, סר רונלד סטורס, כי אפשר היה לרכוש את הכותל בנזיד־עדשים ממש – בשבעים אלף לירות לכל היותר, ומה הן שבעים אלף לירות לעשיר־העמים, כאמונתם של הנוצרים והמושלמים גם־יחד.

כיצד לא נשמענו לקול־הקורא משחקים? כיצד נכוינו בעוון שאין לו כפרה?

אך לא!

את הכותל בל נגאל בכסף, בל נאלחו במטבעות טמאות! לנו היה, לנו הוא. לנו יהיה בכוח הירושה, החזקה, הצדק, ההצהרה.

צריך שתתנהו לנו אנגליה מתוך רצונה. צריך שנתינה זאת תיעשה במהרה. צריך שמאורע יום־הכיפורים יהיה האות המיידי לשחרור הגדול מעקת הדורות. צריך שועדת המקומות הקדושים תגש מיד לעבודתה ושהחלט תחליט את החלטתה.

*

או אז תצא מלאכות לגולה הגדולה. רבנינו הראשיים, ראשי עיריותינו וסופרינו, באי־כח הועד הלאומי וההנהלה הציונית.

סלע־סלע תדרוש מלאכות זו מכל יהודי. שבעה עשר מיליוני סלע ייאספו בדרך זו על־נקלה. כל יהודי ירים את תרומתו באהבה. לשם גאולת סביבת הכותל, לשם תשלום פצויים צודקים לנוטרי הבתים מימנו ומשמאלו, לשם הריסת כל הגוהה והמפריע מסביב.

ועמד אז הכותל מלא־גאווה תוך מרחב עצום של מירק רענן ונהדר, מאות אמה לכל צד.

ונהרו אז היהודים לכותלם היקר חופשים ומאושרים, כבימים קדמונים. בלי מברוגורדאטו ושוטריו להפריעם. בלי קיטרוטש ופקודותיו לרגיזם.

רק שמע־נא, ישראל, ורצה!


ירושלים, מוצאי יום־כפור, תרפ"ט

ד“ה י”א בתשרי תרפ"ט – 25.9.28


  1. בעקבות פירסומו של מאמר זה הופיע מושל ירושלים קיטרוטש בדפוס “הסולל”, שהדפיס את “דואר־היום”, ציווה על השוטרים שבלווייתו לפזר את עמודי־הסדר שהיו מוכנים להדפסה, והעתון נסגר לשבועיים ימים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות