אין זו הבשורה לה התפללנו.
אין זו אפילו ההצהרה הגלויה והאמיצה שבה תלינו תקוות בימים הראשונים למינוי הועדה הבין־לאומית ליישוב ענין הכותל, וייזכר־נא אומנם לדורות הבאים כי אותם שלושת הנוצרים הקוראים יומם ולילה את תנ“כנו, לא מצאו בליבם את העוז ואת הגבורה להכריז קבל־עולם, כי השריד האחרון לתפארת העברים בארצם, ימי חורבנם הזמני, ליהודים צריך הוא להשתייך שוב, מכיון שליהודים היה שייך בכוח הבנין, גם בזכות ה”חזקה" מדורות.
ובכל זאת – מאורע גדול, תאריך קובע יהיה בקורות עמנו היום שבו תפרסם מגילת שופטינו אלה, מבלי חכות לפרטיה כולם, ומאין צורך, ברגע זה לרושם ראשון ומכריע, ולהתכונן לביאוריה החוקיים ולהצעותיה המעשיות – דבר אחד ברור הוא למדי מייד: באי־כוח חבר־הלאומים,אשר באו אלינו בהסכמת ממשלת אנגליה עצמה, מאין כל אנגלי ביניהם, קבעה הלכה למעשה:
יש זכות ליהודים על כותלם!
ואחת היא לנו היום מהו מובנה האמיתי, השלם, של “זכות” זאת; אחת היא לנו, אם היא נשענת כדברי השופט בארד, בראיון סט“א עמו, על “סטאטוס קוו” בכלל, או אולי רק על ה”סטאטוס־קוו" המפורסם של מושלי ירושלים כולם מאז הכיבוש ולסר ג’ון צ’נסטלור, נציבנו השלישי גם הוא, שהודות לרפיוננו הנורא ולעיוורוננו המדכא הורשו להצר את זכויותינו הדוריות על הגדול והנהדר שבזכרונות עברנו המפואר, באמצעות תקדימים ופקודות בלי־סוף.
ברגעים חמורים אלה לכל מדינות העולם, גדולות וקטנות, אין אנו רשאים לראות את העננים מתוך רגשותינו המיידיים, מתוך רצונותינו האישיים, מתוך אמת־המידה לחיינו העצמיים. נשקיף־נא אל הענינים כאשר יופיעו בעיני בנינו אחרינו חמישים או מאה שנים אחר־כך, ורק אז נוכל למוד גם אנו את גודל המעשה אשר ייעשה על הררי ציון וירושלים, ביום שדוקא אחד מאותם המושלים הנזכרים, שדוקא אותו נציב שלישי, יכריז על פי פקודה מלונדון ומג’ניבה גם יחד, כי לפי החלטת בית־דין עליון מחוץ לגבולות הקיסרות הבריטית, בית דין המורכב משופטים לעלנים, ישרים, שאינם מעונינים לא בדרך ישרה וגם לא בדרך עקיפה, בעיני הארץ הזאת ובשלטונה האנגלי – הוכרה תביעת אזרחיה העברים לנדבכים הירושלמיים הקדושים והנאצלים, כצודקה, כמוצקה, כמובנה מאליה ועל הכל – כחוקית.
זהו העיקר.
זוהי ההכרה שתתבלט מעתה לעיני כל, נוצרים ומושלימים גם יחד, ותיחרת באותיות אשר במוחות כל הבאים אחרינו.
מה שהיה נתון לנו, לדעת הערבים שכנינו, רק כ“מתנה”; מה שהציעו לנו אחדים ממנהיגיהם כדבר שאפשר לקחתו בחזרה מפני שהוא רק מתנה; מה שלא רצו אלה לתיתו לנו במשא־ומתן של הבנה הדדית ופשרה, נותן לנו היום חבר־הלאומים בגלוי, וכנגד כל הלחץ הכבד שניסו חוגים כבירים בירושלים, בהודו, בלונדון גם היא להפעיל על חברי הועדה הבין־לאומית.
עצם העובדה, שדיינים אלה נמנעו במשך ירחים כה רבים, כה ארוכים ומייגעים, למסור את הרצאתם הכותלית לפרסום פומבי, הוכחה היא לאין פקפוק כי נעשו מאמצים גדולים להשפיע עליהם פתרון שלא יעורר חלילה וחס את חמת האדוקים אשר לצד השני. “הלא תדעו את היהודים – לחשו באזניהם לא אחת – צעקנים גדולים הם, רעשנים לבלי־די, וזעקתם מחרידה עולמות אמנם. מהלומה כל־שהיא, אבל, תרתיעם אחורנית ותהפוך את דרישותיהם לשלחופיות־סבון. היו־נא ילדים טובים איפוא והתחשבו רק עם מאות המיליונים”.
אפס, לא כשופטי עם מהעמים שופטי החבר הג’נבי. הם ידעו אל־נכון, כי עיני כל התבל נשואות אליהם. הם הבינו יפה־יפה, כי רק עם מצפונם עליהם להתחשב וכי עצם תפקידם כמכריעים בשאלה נוגעת עד תהום נשמתו של אותו עם־עולם אשר ממנו בא מושיעם, לא ירשם ללכת בדרכים עקלקלות. לא יורשי הרומאים רצו אף יכלו להיות, לא טיטוסים חדשים בתותחיהם הרוחניים, בלתי־אם יורשי עמוס וישעיהו, אנשי שלום ופשרה, דייני־צדק ואמת – ומכאן לנו היום הכרזתם האמיצה והלביבה. כדברי אותו בארד השווייצי, חבר הועדה, שגילה למראיינו מקצת מתמצית המגילה: מכיון שלא הושגה הפשרה הרצויה בציון נתנוה לשני הצדדים בג’ניבה. וג’ניבה מנקודת־מבט המדיניות העולמית כהיום היא הר־סיני חדיש, חוקי, עולמי, שלמתן פקודותיו הכל נכנעים. ואנחנו ביניהם.
*
לא, לא כל מה שרצינו השגנו; לא כל התקוות אשר תלינו במלחמתנו הקדושה נתמלאו. אפס, ההשיג משה רבנו בכבודו ובעצמו, עם דברי־אלוהים־חיים בין ידיו, את אשר רצה הוא, את אשר אליו ייחל, את אשר חלם, מאז נעוריו? מתי נלמד כי על אדמת אבותינו זאת שהננו מרווים אותה שוב בדמנו ובחלבנו, לא בבת־אחת הנצחון, לא ביום אחד ההכרעה. במלחמה הנפלאה לכותלנו, אשר תיזכר לנצחים כאחת היותר מזהירות בדוריה העברית החדשה, נאצלה היתה השאיפה, נלהבות מאין כמותן המערכות, רבים למאוד גם הקרבנות, ותדירים ביחוד העלבונות והאכזבות. ברגע אחרון, אבל, ברגע היותר קשה אולי לחיינו כאן, ברגע שהכל נדמה חרב, מיואש, שחור – האיר לקראתנו המזרח פתאום בזיו־שמשו וקרניו משחקות לעינינו בהבטחות חדשות. דוקא מאותו הכותל העתיק, הקודר, הבוכה, שחשבנוהו לאבוד בפעם השלישית, מגיחה הנחמה; דוקא מעל פסגתו החובקת מרחב, יוצאת אם לא הבשורה המרנינה, הנה לפחות הבטחה לבשורות אמיתיות. עוד יהיו בודאי מעצורים מימין ומשמאל. עוד יעברו מתפללינו דרך סימטאות צרות אל החצר הקטנה רחוצת־הדמעות וסבולת־החילולים, עוד יעיזו אויבים וצוררים לזעזע על־ידי סכסוכים חדשים לבקרים את אשיות ההכרזה הג’נבית בצניעותה ההכרחית. אבל, כשם שלא הועילו להם כל מלחמות העבר, כל הזוועות וההחרדות, כל השקרים והכזבים, להוציא מידיהם של אבירי חבר־הלאומית כתב פלסתר נגדנו, כן לא יועילו להם גם כל מעשיהם להבא, אם בתחבולות ואם באיומים, אם בשיקוצים ואם בהתנפלויות – להכחיד את העברים בארצם.
ארבעת אלפי שנים עומד עמנו על עמדו – פעמים מוכה, פעמים מכה אך אינו נרתע!
כי נצח ישראל לא ישקר, ואלוהיו, כמלפנים, בעזרו!
מלחמת הכותל נגמרה. פרק גדול בדברי־ימי ישראל נחתם.
מה שרצינו בעיקר היה, שלא הפרחח הראשון ליד כותלנו יחליט אם הרשות בידינו לגשת אליו, לעמוד בפניו ולהתפלל לרגליו. מה שרצינו, טרם־כל, הוא שלא מושל ירושלים או נציב ארץ־ישראל יהיו הקובעים את מהות דרישותינו ואת זהות מנהגינו.
יגיד לנו אולי חברהאלומים, כי דיו ספסל אחד למתפללים העברים,כי נר קטן ובודד יאיר את סידורי־התפילה, כי מחיצת־נייר ולא מחיצת־בד תפריד בין גברים לנשים – נקבל, יען חבר־הלאומים הוא המגיד, הוא המחליט, הוא המפשר!
טובה בעינינו אף זכות הכי קלה, אם מוכרה היא רשמית כחוק־לא־יעבור, מהמתנה היותר מזהירה אם נסיגות ורתיעות לה יום־יום.
לתעודת־נייר, לפתשגן־מלכותי, התגעגענו בתעמולתנו היום־יומית מאז חילול הקודש ביום הכיפור הכי שחור בדורייתנו. את שניהם השגנו. וכדאי היה המאמץ.
ויבורכו כל אלה שלקחו בו חלק, אם גדול או קטן. ולנצחים בל יישכחו ביחוד שמות אותם הגיבורים בקברותיהם, שלהם חייב עמנו את קרן־האורה האחת בשנים האחרונות להרפתקאותיו.
ד“ה, ח' באדר תרצ”א – 25.2.1931
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.