¹

“הנהו”! – קרא קצין המשטרה ריגס, בעגה אנגלית קטועה לשפת הרון־אל־רשיד מסורסה – “ועשה־נא בו את אשר פקדתי עליך לעשותו. בל־נא תגרע מכל סדר המאסר אף כמלוא נימה וככל האסירים יהיה גם אסירך זה – הבינות”?

כל עוד אחיה אזכור יפה את מבטו הדהום של מנהל הכלא, אחמד־בק, לשמע הדברים הקשים האלה מפיו של עליונו במישרה. שפמו השחור והעבות כאילו הזדקר ו“קלפקו” התורכי לראשו התכווץ ברעידה. הן מזה שנים ושנים הכירני פקיד זה ותדיר ביקרתיו בלשכתו כדי לשחרר, באחריותי האישית, אסירים מדיניים שהיו פונים לעזרתי הדלה. אכן, מאז פרצו הריגות ירושלים, בירח אב האדום, הודיעו העתונים פעם אחר פעם, כי ממשלת ארצי אומרת להוציא פקודת מאסר כנגדי, ויום אחד – אזכרנו היטב – בהסיבו עמדי באחת הקהוואות החדישות אשר לציון החדשה – “בריסטול” בשמה האירופי – הרים את כוס ה“וויסקי” לכבודי ודברו אלי בבת־צחוק ערומה: “מי יתנך ‘אורח’ בארמוני היפה בהיותי ‘עבדך הנאמן’ ביום ובלילה גם־יחד”! אך מעולם לא שיער אחמד־בק גם במירע סיוטיו, כי דבריו אלה אלי ייהפכו לנבואה אמיתית, ובראותו אותי נדחף לחצר בית־הכלא בלווית שני שוטרים בריטיים מזויינים וארבעה שוטרים ערביים – כה הצהיר לי אחר־כך בשפתו הנמלצה – “נפל בו ליבו בקרבו ולשונו דבקה לחיכו”. לא יפלא איפוא שרק רעיון אחד המם את מוחו למן הרגע ההוא: כיצד להתאים את הוראת מפקד המשטרה לרחשי אהדתו האישית אלי.

“היכנס”! – זרק אז לעומתי בקול רם ומצווה – כשידו מורמה למצחו לאות הצטדקות נסתרה. ויחזיקו בי שניים מהשוטרים בזרועותי ויחד אתם עליתי את המדרגות המעטות המובילות לפרוזדור הצר והאפל. מכאן העיפותי, כמתוך ייצריות מובנה מאליה, מבט מקיף אל כל הסביבה. אותה החצר הגדורה שהכרתיה כל־כך מימי שררתו של חסן־בק העריץ, בתחילת המלחמה העולמית, אותה ריצפה גרודת־חול וגבישים ממאה או מאתיים שנה לפני־כך, אותן האבנים לשורת בתים עתיקים בסגנונם הערבי הרגיל; ובפרוזדור עצמו, המשמש מעין “חדר קבלה” לנשפטים למאסר – אותה חצי־אפלה, ללא חלונות, ואוירה של טחב ורקבון כה מעיקה על הלב, אם כי מקירבת מקום הגיע אלי געגוע אותו הים הגדול והרחב, שלא יכולתי לראותו, כמובן, אבל הרגשתיו בכל חושי – כחול, מבהיק ומרענן… רק דבר אחד שונה בכל־זאת מאז המשטר העותומני: נקיון מופתי שרר בכל. הרצפות בחצר עצמה ובבניין פנימה רחוצות למשעי, הקירות מסוידים כולם, הדלתות והשערים מרוחים צבעים לרוב, ובזוויות התקרות והכתלים נערמו קורי־העכביש הכבדים, שהיו פארם של כל משרדי השלטון הקודם ברחבי הממלכה השולטנית. אף שולחן־העץ הקטן, וכסא־הקש שעל ידו הבליטו אם לא יופי ומותרות, הרי בכל־אופן איתנות מספיקה ללא רגלים צולעות, ללא אבק וזוהמה, ללא פיסות נייר קרועות, וביחוד ללא אותה קסת הנחושת השבורה וזבורית החול לייבוש הדיו במיסמכים הרשמיים. בקיצור: המסגרת הקודמת אשר ל“סאראייה” עם כל ציוריותה המזרחית, אך ללא הלכלוך שהיה שולט בה בכל עבר ופינה – ותהי לי זאת לנחמה רבה במאסרי הפתאומי.

אז יחל אותו סדר ההרפתקאות, שרק בארץ־ישראל אולי מקומן מאין לה פדות כל־שהיא בין חוטאים מדיניים ופושעים פליליים: במעמד עשרות אסירים שנצמדו לחרכי השערים אשר לתאיהם מימין ומשמאל, ולקול שוטר יהודי שבא לדבר אלי בשפת־אמי עברית, על פי בקשתי הנמרצה, נרשם לראשונה שמי בפנקס האסירים בתוספת פרטים לאין־סוף – על שרותי, מלאכתי, אבותי, מוצאי, תכניותי ומעשי. אחר־כך הוסר מעילי מעלי ומקלי נלקח גם הוא מידי, ולדרישת המנהל ניערתי מתוך כיסי בגדי את כל אשר היה בהם, ואערימם על השולחן הקטן: שעוני, חפיסתי, ארנקי, פנסקי השונים וכל מה שהאמנתיו חשוד בעיני אדוני המקום.

־ לא די! – רתת השוטר היהודי בתרגמו את דברי מנהלו הבהול – את הכל עליך לתת, את הכל!

־ גם ממחטות ומסרק?

־ הכל: ניירות, מכתבים, פתקאות, אולרים, מטבעות ושאר דברים – כל מה שאתך..

וכאילו גנב ורוצח הייתי, נתחבו שוב ידי שוטרים בכל כיס וקמט לחליפתי האומללה ויוציאו מקרבם אף עפרון קצוץ אשר אמרתי להשאירו אתי במקום המבועט אשר הוחרם לפני־כך, אף מעטפה צהובה ובלה שעליה קיוויתי לרשום לזכרון את מאורעות היום ההוא בחיי, גם קופסת המדליקים ותיבת הסיגריות שבהם ריכזתי את אחרית תקוותי. כה נערמו על השולחן כעשרים חפצים לרכושי הפרטי בתוספת דינר פלשתיני וארבע מאות פרוטות, שהושיטה לי אשתי ברגע האחרון לצאתי את ביתי המכונית המשטרתית.

־ הנגמר? – שאלתי נרגז ועייף, אך בו ברגע טירטר קולו המצווה של השוטר: “התפשט”!

ובטרם הספקתי למחות, הוסר מעלי מקטורני ואחריו החזיה, וידי השוטרים עשו אז את דרכם בכל חלקי גופי.

רק אחר־כך נודע לי, כי זה היה החוק לגבי כל הפושעים בארץ־ישראל, מאין הבדל בין רוצחי־נפש לבין מושכים־בשבט־סופר. למרות שתים־עשרה שנות הכיבוש האנגלי עוד התורה העבד־אל־חמידית שולטת בארצנו המשוחררה, והיות שלעם הארץ בימיו היתה הממחטה דבר של מותרות צריך להחרימה מאת כל אזרח גם היום. בכלל – אין כאנגליה לשמור על חוקי תורכיה קודמתה לכשהדבר נוח לה, ואילו היה לה לארצי “בוספור” כי עתה לא נמנעה ממשלתנו בשעת הצורך להטילנו לתוכו…

שעון המגדל הקרוב צילצל שבע פעמים, ואנוכי עוד “נחקר”. לבסוף נסתיים סדר ההרשמה על נייר מיוחד, של כל חפץ וחפץ אשר נלקח ממני, ולכשהובאה כל ה“ערימה” הזאת לפקדון בארגז אשר בחדר צדדי, עד ליום שבו יודיעוני על דבר שחרורי – קם המנהל “ויזמינני” ללכת אחריו אל התא הקרוב מימין.

־ בלי כבלי־הברזל לידיו? – שאל אחד השוטרים.

־ בלעדם! – השיב איש־חסדי, והוא הזכירני בכך את מעשהו של קודמו התורכי, לפני המלחמה העולמית, בימי מאסרי הראשון, שמצא דרך להתחמק מהטיל עלי את חרפת־החרפות הלזו, בתחבו את מנעולי־הברזל בין ידי ופקודתו עלי לשאתם עד למבוא הכלא בירושלים העתיקה.

בינתים החזירו לי השוטרים את מקטורני, והמנהל ביקש את צרור המפתחות לפתוח בהם את שער־הברזל אל מה שקרא לו בשם “תא היהודים”, כי אמנם מאז מעשיה הרצח האחרונים בארצנו הוחלט להפריד בין אסירים יהודים לאסירים ערביים. הסיבה לכך היתה כנראה, שגם במעמקי הכלא באו הדברים תדיר לידי מהלומות ושפיכות־דמים בשל איבת אלה לאלה, ואותה “המלחמה” הגזעית, שרצו בה מושלינו המקומיים, מצאה איפוא את מקומה גם בבור־האסירים…

*

עוד בשעת החקירה הרגשתי, בדמדומי ערב השבת, בעינים בוהקות וידים שוקקות של קבוצת אסירים שונים, יהודים ברובם, כנראה, שעקבו בענין אחר כל הקורות אותי, אחיהם לצרה. אפס, רק עם גשתי יחד עם אחמד־בק ועם זוג שוטריו לשבכת־הברזל אשר לתא הזה, זיהיתי את המפורסם שבהם ויחד עם כך המעניין בכולם – הלא הוא אותו השוטר היהודי שערביי יפו האשימוהו ברצח משפחה ערבית שלימה באחד הפרדסים הקרובים לתל־אביב, מיד לאחר התנפלותם הכושלת עליה.

חינקיס. שמחה חינקיס!

בל אדע מדוע, אבל בו ברגע הזכירוני גם השם הגרי הלזה, גם דמותו של הצעיר, את שמו של הנאשם הגדול האחר לאחת התקופות היותר־מענינות בתולדות ישראל הטרם־מלחמתית – את בייליס, תושב רוסיה הצארית, ואינני יודע מדוע הצטרף לזכרוני זה, בנשימה אחת כמעט, אף שמו של היהודי הצרפתי הגדול בן השבעים היום, סמל היושר הצבאי לכל הדורות הבאים – דרייפוס, אזרח אי־השדים.

חינקיס, בייליס, דרייפוס.

ואמנם, ברגע הנפשי ההוא להיפתח דלת ה“תא היהודי” בפני העתונאי העברי שהעיז לזרוק בחוצות יון את זעקתו הדוריית של אמיל זולה, מחסידי אומות העולם, לשלטונות הצרפתים – לא יכולתי להתאפק מהרהר על תעודתו המוזרה של עמי בדרכי האנושות החולה, וכאילו אחדם חוט־שני אחד – כך הופיעו לעיני שמותיהם של בני־אלים אלה ממעמקי המכלאה היפואית.

אז ניגש אלי השוטר היחיד שלא נגע בי לרעה בערב ההוא – השוטר חינקיס בבגדי מאסרו:

־ שבת־שלום, אדוני היקר – כה צילצלו מילותיו ברוניותן הצלולה – אף על פי שהצטערנו כולנו לראות בעינינו התוהות במחזה החרדות שהוכן לכבודו כאן, מאושרים אנחנו בכל־זאת על ההזדמנות היחידה במינה לברך בקרבנו, אם גם לזמן קצר אולי, את פני “רוצח” מפורסם שכמותו…

ויצטחק איש־שיחי בנועם אל־שני, כשפניו החיוורים מוורידים מעט, כשעיניו התכולות משלהבות־אש, כששיניו הדקות מלבינות בחדווה, כשכל קומתו מאצילה על סביבותיה אהדת אין־סוף.

־ ביום ב' הבא – הוסיף – אעמוד לפני שופטי בית־הדין היפואי שיגזרו לי מוות – האין זאת?

־ חלילה! – נסיתי להרגיעו, אם כי ידעתי גם אני, כאשר ידעה כל הארץ, כי נחרץ גורלו למות.

אך חינקיס לא חרד, ובזקפו את ראשו:

־ אין דבר, אדוני, אין דבר! ברצון אמות על מזבח עמי, ואשרי שנבחרתי כקורבן לארצי.

ויהמו דבריו אלה, שנאמרו בגאוות־שאננים – כה אמיתיים, כה טהורים, כה משוליים היו כל התפארות. כה דיבר לבטח שמשון לפלישתים אויביו בבור־כלאו וצדקיהו בהיגלותו בבלה לנבוכדנצר לוכדו.

לחצתי את ידיו לחיצת־איתנים, כאילו רציתי להפיח בהן את הוקרת כל שבעה־עשר מיליוני העברים במרחבי תפוצותיהם, גם את נדרו של עמו היהודי לנקום את נקמתו. אז יובילני בחברת כל שאר האסירים אל ספסל העץ האחד אשר בתא הריק, עם כתליו הערומים ומחצלאותיו פה ושם על רצפתו, ודברו אלי רתת:

־ זוהי, אדוני, המיטה לכל אחד מאתנו לילה־לילה לפי התור, וזו תהיה מיטת כבודו מעכשיו ועד ליום עזבו אותנו.

־ חלילה! – מחיתי מיד, ־ וישתכב־נא על הספסל מי שתורו הערב…

־ לא! לא! על הרצפה הקרה הזאת, על המחצלאות הקרועות האלו נישן בששון כולנו בשל קרן־האור אשר הבאת לנו בערב שבת זה הנפלא, שלא ימחה מזכרוננו לעולמים.

היכולתי לסרב? עם כל רצוני לעמוד על דעתי נדחקתי לאט־לאט אל הספסל, כשסביבי האסירים מעומדים כולם, ודרישתם מאתי רק אחת:

־ חדשות!

מה שם בחוץ? מה בתל־אביב? מה בירושלים ובלונדון? מה בעולם הגדול?

הוי, העינים שכה סקרו, והפיות שכה דיברו, והגרונות שכה התאנחו – מי לאחיו או לאחיותיו, מי לאמו או לאביו, מי לקרוביו בגולה, מי לחבריו במלחמה וכאילו התמתחה לפתע התקרה והתרחבה הרצפה, ונפתחו הדלתות, ונתגלו אופקי הים, גם מרומי הרקיע בתכלתם הצחה – ובור־הכלא היה למקלט של אור.

רק לרגע, אהה, כי עד מהרה מחצתנו קריאת־זעם של שוטר עובר, הממונו קולות הכבלים של עובדי־הפרך, וקצין עובר על פנינו להזכירנו כי רק בור־כלא הוא המקום הזה.

־ אי עט־העופרת – שאל אז חינקיס את חברו האסיר, שהצליח להסתיר את העט בפוזמקו.

־ הנהו! – השיב הלז, גבה קומה, מסולסל השיער – ד"ר שחרי, בשמו העברי, מגיבורי האסירים העברים.

ולאור הנר המהבהב, מתוך העששית הקטנה, שהאירה רק את פינתה הצרה ותזרוק על הכתלים והתקרה צללים ארוכים, רושם לו חינקיס על פיסת־נייר את רשימת כל חבריו לדאגה, למלחמה, להעפלה: “חינקיס עצמו, ד”ר שחרי, גיטלר, וסרמן, גרינברג (פינחס) שרוליק, גליקמן, מלין – רובם נתבעים לדין בשל מאורעות הדמים למלחמת יהודה באויביה המשותפים.

אכן, כל עוד תהלום בי טיפה של דם, תישאר פיסת־נייר זאת של חינקיס המרטיטה שבזיכרונותיי.

הרגעים נתמשכו. נדמה לי כי שעות לאין סוף עברו כבר, כי ימים רבים טסו לבלי שוב, ואף אני כחינקיס וחבריו אסיר “ותיק” הנני – לכשפתאום, התיישבו לרגלי כל האסירים לבצוע את לחם־הערב – פת שחורה, חרבה. ולקול ה“מוציא”, מפיו של האדוק באסירים האלה כל מילה ומילה לברכת הדורות הלזו חדרה ללבי, גם הרעידה את אוירת המקום לדבקות אלוהית – החלה מסיבת הערב בשירת זמירות שבת, שירה עצורה.

מה התגעגעתי ברגעים ההם ליבתי, לבנותי שתיהן שהלכו להירדם במיטותיהן הקטנות מבלי שתות את יין ה“קידוש” מגביע אביהן; לאשתי, למשפחתי, לכל אותה חבורת הידידים שעזרו לי תמיד להמשיך בציון את מסורת העבר בכל תגיו העבריים.

־ היואיל להרשות אדוני שנערוך לו את “מיטתו”? הנה ה“כר” לראשו ו“השמיכה” לגופו, כי אסור כאן להאריך בשיחת־לילה. עוד מעט יבואו השוטרים בקללותיהם.

ה“כר” היה ספר התנ"ך של חינקיס, והשמיכה – מעילי העליון הכבד.

עמדתי להכין עצמי לתנומת לילה ארוך, קודר, לכשפתאום באו השוטרים בוראשם הקצין ריגס. מירושלים ניתנה לו פקודה לשחררני, לאחר השתדלות אשתי וערבות של חמש מאות לירות – עד המשפט.

ויפתח אחמד־בק את השער שהביאני הלום, ובאכזבת כל חברי האסירים הוציאוני הפרוזדורה. מה זעמתי על משחררי כולם, שקרעוני כה מהר מעל הקבוצה הנפלאה הזאת, אשר האמנתי כי אשאר בקרבה ירח או שבוע, לפחות.

רציתי להתעכב עוד מעט בחברתם הנעימה של חברי, ביקשתי ללחוץ את יד כל אחד ואחד מהם לפני הפרידה.

־ אסור! – פקד אחמד־בק – כי אינך עוד “אורחי”, אדוני, ומחוץ לתא – זר ונוכרי אתה כלפני בואך.

העיפותי את עיני אל הנשארים, ובזרקי לחברי אלה קריאת “להתראות חופשים כולנו” – ירדתי את המדרגות שבהן העלוני לכאן לפני ארבע שעות.

עוד שעה – ואני בביתי.

עוד שעה – ואני עם משפחתי.

הוי, השבת הנפלאה!

כביעמי מאסרי הראשון והשני, בתקופת התורכים, הרגשתי אושר אין־גבול לדרור שהושג מחדש… ואף־על־פי־כן, געגוע עצום עטפני – לבית הכלא ביפו, למיטת העץ בבדידותה, לספר התנ"ך ככּר לראשי, לעשרת חברי – האסירים העברים עם חינקיס בראשם.

ד“ה, י”ט בתמוז תר"ץ – 15.7.1930