רקע
איתמר בן-אב"י
אין ציונות בארץ־ישראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

עכשו, אחר סיום הבחירות בכל רחבי ארצנו לכנסיה הציונית הי"ז, מאין עוד חשש פן יגרום מאמר מהמאמרים נזק למהלכן ולתוצאותיהן, הגיעה השעה, כמדומני, להגיד דברים ברורים ביחס לכל ענין הציונות על אדמת האבות. אכן, עוד לפני כמה שנים דן עתוננו בשאלה זאת פעם או שתים, ואולם הרוחות לא היו מוכנות אז לעיין בה במידה מסוימה. אחר לגמרי הוא המצב היום, וטוב לחזור לנושא בכל הרצינות.

כי אמנם מעולם לא צרמו ידיעות העתונים סביב הבחירות האלו את אזני רוב הקוראים כבפעם הזאת – מפני שמעולם אולי לא התנהלה בארצנו מלחמה סיעתית לקראת הכנסיה הבאה בבאזל באותה מרירות ובאותו חרון כבימים האלה. מה שנעשה בימי הבחירות ל“אסיפת־הנבחרים” הוכפל פי מאה ביחס לבחירות הציוניות, וכבר זכינו לכך שהמשטרה הבריטית תתערב בהן.

וכל זה למה?

יען אזרחים ארצישראלים ממשיכים במדינת “ביתנו הלאומי” את מסורת הגולה; יען מנהיגים אשר באו אלינו רק תמול־שלשום אומרים להטיל על תושבי הארץ הזאת רעיונות ושיטות שאינם הולמים אותה כלל־ועיקר; יען נוח הדבר לציונים ידועים היושבים בחוץ־לארץ, אם מתוך נטייה אישית או מתוך כפייה חיצונית, שדוקא ארץ־מגמתם תיספח למחנותיהם אשר בשאר מדינות העולם.

הנה כי כן נוצרה לאט־לאט, בהדרגה מדאיגה, חזית ציונית על אדמת החשמונאים הקדמונים והחדישים כאחת. גם כאן יש ציונים ולא־ציונים. גם כאן יש ציונים טהורים, ציונים במאה אחוזים, כפי שקוראים לעצמם הרביזיוניסטים, ציוני הרצל ונורדאו, וציונים רק בארבעים או בעשרים אחוז, ציוני כלכלה ותקציבים, ציוני “ברית־שלום” וכלליים. ציוני ציון וציונים “אוגנדיים”! כה קרה הדבר, שבדפדפנו בימים אלה בעתונים המקומיים נדמה לנו, כי לא שונה כל דבר בעולמנו היהודי וכי עוד עם־ישראל נמצא בתחילת חלום השיבה לציון, מימי חובבי־ציון ברוסיה ובגליציה, עם החברות השונות לפעולה ציונית פעוטה בארץ, אשר אליה געגועי כל פזורי ישראל. כך נמסר, למשל, כי ציוני נהלל לא סילקו עדיין את דמי השקל, כי ציוני טבריה מפגרים בתעמולתם, כי בצפת אין בלתי־אם “מאה ושלושה ציונים”, כי בירושלים “אגודת־ישראל” עודנה מתנגדת לציונות בכלל, וכי בתל־אביב נוסדה אגודה להגנת “הציונות הבאזילאית”. לא עוד אלא שגם בארצנו יש כנראה שוללי ציון, מסוגם של ה“בונדאים” הפולנים והקומוניסטים הרוסים, והדרישה היא כמובן להוציאם בשל־כך מתוך כלל ישראל בארצו…

*

אכן, כפי שאמרנו כבר לעיל, הגיעה סוף־סוף השעה לשים קץ פעם ולתמיד לכל ההוללות הגלותית הזאת תחת תכלת הרקיעים ואל ירקרק הדקלים של כנען המחודשה.

אם יש ציונות – וצריך שתהיה גם להבא, עד להשגת המטרה ההרצלית בשלמותה – מקומה בכל מדינה ומדינה אשר בה יהודים, בכל רחבי כדור הארץ; אם יש במדינות נכר ציונים “שלמים” או לחצאין, ציונים מדיניים או מעשיים, חובבי־ציון לפי הנוסח הישן, או לוחמי־ציון לפי הנוסח החדש, נוטים לציון כד’אביגדור גולדשמיט ופליכס וארבורג, או סתם אוהבי ירושלים ו“כולליה” השונים – הרי דבר מובן הוא מאליו. שם, בגולה הרחבה, בערי הגטו הרקוב, לא פחות מאשר בערי הגטו הזהוב, עוד לא נגמרה המלחמה הפנימית בקרב מיליוני ישראל בשאיפתם לפתור את שאלות קיומם לעתיד לבוא, ועם כל הכבוד הניתן להרצל, לנורדאו, לזנגוויל, לברנרד לזר, ולכל שאר היוצרים הציוניים מתחילת התקופה האראלית, עוד מאות אלפי יהודים, מיליונים אולי, עומדים גם היום מחוץ לציונות העולמית. מכאן המלחמה הקשה והמעפילה למנהיגינו כולם – מוייצמן ועד ז’בוטינסקי – בדרך ה“כיבוש הציוני” והנצחתו המלאה. כבימי הכנסיה הראשונה כן גם בימי הכנסיה הי"ז – לא כל הקהילות ציוניות הן עדיין, ואף בערים יהודיות כווארשה וכווילנה האירופיות, כניו־יורק וכשיקאגו האמריקניות, הכר רחב מאוד לפעולות נועזות בכיוון הנזכר. מצד זה, אמנם, אין ערוך לעבודת ז’בוטינסקי ביחוד העובר באירופה ממדינה למדינה, ודגל ציון מרחף לפניו בגאוות־רננים, עם הנוער היהודי באלפיו וברבבותיו מריע לקראתו כלקראת גואל ומציל. הן לא מילה נבובה בפיו להמוני דנציג או למברג, צ’רנוביץ או בוקארשט: “הציונות – הוא קורא להם השכם והערב בקולו הזאבי – היא־היא מגמת המגמות ליהודים הסובלים. ממנה הפתרון והתשועה, בהיותה התשובה האחת לשאלת־השאלות המנסרת בחלל המוני ישראל מאז פזוריו – יצירת ‘מלקט בטוח’, אם לא לכולם מייד, הרי לבניהם ולבני בניהם בעתיד פחות או יותר קרוב…”

ומה מרעידה אז תשובת ההמונים בקומם כאיש אחד לשיר בעברית חיה:

שאו ציונה נס ודגל,

דגל מחנה יהודה!

*

לא כן בציון עצמה.

פה – אם במעט ואם בהרבה – הושגה כבר עצם המטרה, הונח היסוד הראשון והעיקרי ל“מדינת היהודים” של גדול מנהיגינו מאז משה ויהושע שניהם. פה, במאתיים אלף היהודים, עם הננו כבר לכל הדעות, עם בשפתו ועל אדמתו, עם בעניניו היום־יומיים ובדרישותיו לשנים הבאות. עם לא פחות חשוב כבר מעמים קטנים אחרים פה־ושם – כאיסלנד, למשל, עם מאה אלף תושביה בלבד ואף שנות מורשונה הנערץ. אין אנחנו הרוב אמנם בכל רחבי המדינה, שהקצענו לעצמנו כעריסת גדולתנו המחרית. אך רוב אנחנו כבר באזורים גדולים ונרחבים, באזורים שהולכים הלוך וגדל, הלך והתפתח, ובזה יתרון עמנו על דיקדוקו הקדמון, שאין הוא מסכים להיות רוב נח בגבולות ידועים. כל שאיפתו היא להיות רוב נע, רוב המבקיע לעצמו דרכים חדשות לבקרים, כאותם זרמי הנחלים במימיהם הגועשים לקראת המוצא אל הים.

פה על־ציונים אנחנו, אם בכלל.

לבוא ולדבר בקרבנו על ציונות בצורתה האירופית; לספר לנו כאן באסיפות־עם, מהי הציונות במטרותיה האמיתיות; להטיף לנו יום־יום, כמעשה אחדים מהעתונים החדשים, דברי נבואה על הציונות הצרופה בניגוד לציונות האחרת, המטושטשה והבוגדה; להתיימר, כי רק הם, המדברים בשם אותה ציונות, כי רק הם באי־כוח העם העברי בארצו וכי רק להם הזכות לנהל את ענינו על הררי ציון – nonsense הוא זה מאין כמותו.

“אבסורד” בעבריתם של לועזנינו.

*

ציונות שכזאת אינה קיימת בארץ־ישראל. איננה, ולא צריך שתהיה.

כל אחד ואחת מעבריי הבית הלאומי, בלי כל הבדל בין כיתה לכיתה, בין דעה לדעה, בין נטיה לנטיה – אזרחי המדינה העברית הם, אם בהתגשמותה ואם בחלומיותה. כל אחד ואחת, יהיו אלה שייכים אפילו לאותם המכריזים על עצמם כי אינם ציונים – בני המולדת העתיקה הנם כולם, כשם שבניהם ובנותיהם היה יהיו לממשיכי המואבת העתידה. עצם היותנו בארץ הזאת, עצם חיינו בגבולותיה, עצם פעולותינו להתפתחותה, הם־הם הנותנים לכולנו את הזכות המלאה והיסודית להיחשב כבעליה בהחלט, מאין רשות למישהו לשלול מאתנו גם שמץ מזכות זאת, ולו יהיה זה מהטובים, המעולים, האמיתיים שבציוני הגולה.

הנה מדוע חושבים אנחנו, כי לשקול שקל כאן הוא עלבון לגאוותנו הלאומית. שוקלי־שקל הננו כולנו בתוקף ישיבתנו בארץ, בתוקף עמידתנו על המשמר, בתוקף נכונותנו לצאת אל החזית בימי זעף וזעם – כאשר הוכחנו בימי מאורעות הדמים לפני שנתיים.

הנה מדוע אין גם־כן כל מקום בשורותינו כאן לשירת “התקוה”, שהיתה טובה לחלוצינו העברים בעודם בגולה, שטובה היא אולי להמונים הנשארים עדיין בארצות הנכר. לנו, פה, בארצנו, נחוצה סוף־סוף שירה חדשה, הימנון אחר לגמרי, “מרסלייזה” עבירה שתביע לא געגועים ותקוות בלבד, בלתי אם שאיפה, מרץ, נכונות לקרבן ולנצחון.

הנה מדוע רואים אנו באדישות את מחזה הבחירות כפי שהתגולל לעינינו זה עתה, מאין כל השתתפות נלהבת בהן, מצפון ועד דרום. לא כמדינות אירופה הבית־הלאומי העברי. לא מספר שוקליו הוא המעיד על ציונותו. ארץ־ישראל שלנו גוש אחד היא, סלע מוצק שאין לפוררו לציונים ולבלתי־ציונים. יהודאים אנחנו מראשונינו ועד אחרונינו, ובתור שכאלה זכות מיוחדת לנו גם על הכנסיות הציוניות בבאזל או בקארלסבאד, ועד שלא תיענינו אלו להתכנס באחת מערי ארצנו, כאשר דרשנו זאת מאה פעמים ואחת – כגוש אחד עלינו להופיע בהן להבא, כגוש שיהווה את מחצית מספר הקולות אשר לכל הכנסיה כולה, עם זכות הכרעה לנו, מפני שאי־אפשר להרשות עוד שציונים הרחוקים מאתנו, ברובם, גם במקום וגם בהבנת עניני הארץ, יכריעו את הכף כנגד היהודאים אשר גישמו כבר למעשה, בזיעת־אפם ובדם בניהם ובנותיהם, את תחילת החלום ההרצלי ביפעתו.

הנה מדוע לא הלכו רבים־רבים מאתנו אתמול לבחירות הציוניות, גם לא הצביעו הפעם בקלפי לאחת הרשימות המוצעות לפניהם.

*

לא, אין ציונות בארץ־ישראל.

יש עם עברי היושב כבר בציון לעולמי־עד.

יש עם עברי הרוצה להיצמד יותר ויותר לקדמוניותיו, במחקו כל זכר לגולה הרועצת. “הציונות השקלית” לא תדבר לליבותינו עוד.


ד“ה, י”א בסיוון תרצ"א – 27.5.1931

המלצות קוראים
תגיות