רקע
איתמר בן-אב"י
אל תגזים!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

(מברק ארוך לז’בוטינסקי)

ז’בוטינסקי, דואר־הכנסיה, באזל.

בצער עמוק קראנו את המברקים האחרונים מישיבות הכנסיה ומסביבה. כל ידיעה וידיעה הוסיפה פצע על הפצעים שבהם הוכינו למן יומה הראשון, ובחרדת־מות ממש שואלים אנו את עצמנו מה עוד יביא לנו הרגע הבא: האם לא אולי את עצם החורבן והכלייה?

הן הזדמנות יוצאת מן הכלל היתה בידיך הפעם לחולל נפלאות, היות וכדברי גרוסמן, סגנך, לסוכנות יט"א, לא חלמת אתה וגם לא חבריך, כי בפחות משמונה שנים תגיע סיעתך משני צירים (ובהם האחד אתה בעצמך) בכנסיית קרלסבד השניה, לחמישים ציר בכנסיית באזל זאת. זהו, מנקודת־מבט מדיניותנו הפנימית, נצחון מזהיר באמת, נצחון שרק כבירי־הכוח וגדולי־המוח יכולים להגיע אליו בתעמולתם הנמרצה; וצדק אחד החריפים אשר למחנות מדינאינו בהשוותו את נצחונך זה לנצחון ווניזלוס בתקופה יוונית ידועה נגד המלך קונסטנטינוס.

הייפלא, אם קצרי־נשימה חיכינו יום־יום למילה המשחררת מבאזל, שרבים־רבים, אף מתנגדיך הגדולים ביותר, האמינו כי ישמעוה דוקא מפיך אתה? הייפלא, אם חרף ההתרגזות העצומה אשר תקפנו בימים האחרונים, ביחוד בקשר עם הסכסוכים והחירחורים הפנימיים עוד היבהבה בנו התקוה למעשה־אראלים ברגע אחרון, בעזרתך.

מה יפה היה, אילו – כרמזי כתבינו המיוחדים בימים הראשונים לכנסיה – היית עומד פתאום על במת הכנסיה הזאת להכריז בקול גדול, כי “מה שעבר עפר”. וכי ברגעים חמורים אלה לתנועה הציונית העולמית אין מקום עוד לריב־אחים, לקריעת־סיעות, כי הגיעה השעה לאותה “אחדות קדושה”, שממנה לעם היהודי בתפוצותיו המאחדה הגדולה שעליה סמך אף וייצמן את ידיו מתחילתו. אילו כלמחרת הכנסיה “האוגנדית” הידועה, עם וולפסון הטוב לכשהתקיפו אוסישקין הנוקשה – אילו כאז עם פיוסם והתנשקותם הסופית היית יוצא לקראת המנהיג לשעבר בידיך המושטות לשלום, היו כל צירי ישראל, גם אורחי היציעים, עורכים לשניכם התרעת־ענקים…

והנה עברו הימים. ארבעה, ששה, עשרה כבר.

ועוד לא נעשה הצעד המיוחל, ועוד לא נשמע הקול המקווה, ועוד הסיעות עומדות אלו מול אלו בשנאה ואיבה, בצוררות, המגיעות מפעם לפעם – תסלח־נא לי, ז’בוטינסקי אם אכריזנו – לידי פראות ממש. מתי, רבונו של עולם, ראו כנסיותינו מחזות עגומים, כאותם רביזיוניסט ופועל מכים איש את רעהו עד זוב דם? מתי ידעו כנסיותינו קללות, הפרעות ושיסועים שהצריכו התערבות סדרנים גם שוטרים? מתי יכול אף נואם בחסד עליון כסטיפן וייז, לרדת לרגעים עד למדרגת מתהמן שאין גבול לגסותו הסגנונית והאישית גם יחד?

אילו דיפדפת, ז’בוטינסקי, בעתוני הערבים בארצנו מאז החלה הכנסיה, ואילו ראית את הכותרות לידיעות שהם מפרסמים יום־יום “ממקורות יהודים” (זוהי הדגשתם בשמחתם לאידנו), כי עתה חוורו פניך מחרון ונקפצו אגרופיך – ללא־אונים, אבל. כי מה בצע בכל החרון, אם צדקו עתוני הערבים הפעם בהערכתם את ענינינו הפנימיים? כן, מה שלא האמנו גם במירע סיוטנו בוא־בא עלינו באמת: מפורדים, מחולקים, מעורערים, משוסים אנחנו כאשר לא היינו אולי אף בתקופת יהודה השניה, ובה בשעה שכנסיות הערבים בארצנו – אלה “בני־המידבר” כאשר קראת להם באחד ממאמריך – מתנהלות לעינינו בסדר, בשיטה, ביקהה מפתיעים – אומרת ספינת כנסייתנו הי"ז להישבר ברצון־קברניטיה עצמם על סלעי ימנו הסוער…

*

ונורא מכל, מחריד מכל – המעשה האחרון, שבו האשם רק בך, זאב ז’בוטינסקי במנהיגים.

בה בשעה ממש, שאין בבשרנו כמעט מתום מהמכות אשר הוכינו בשנתיים האחרונות; בה בשעה, שהרעה והכוזבה אשר לממשלות אנגליה – ממשלת־הפועלים באפסי לונדון הבירה – מוסיפה להמטיר עלינו אסונות אחרי אסונות; בה בשעה שמעל גבי וייצמן מעיז “פרעה” של ימינו אלה, לורד פאספילד, להטיל על הישוב העברי בארץ את תכנית הפיתוח, יצירתו – מטפל אתה, ואתך הרביזיוניסטים, בתפל ובטפל אשר לשאלות הכנסיה – הלא היא שאלת הרוב לא בארץ־ישראל בלבדה, בלתי־אם בשני עברי־הירדן גם יחד…

אלוהים אלוהינו! הכה נטרפה דעתנו בימים אלה, שאין אנו יודעים עוד את הנעשה לפני עינינו? השכחנו, או אם לא ידענו בכלל, את הכרזתו המפורסמה של גמבטה הצרפתי בשאלת אלזס־לורן אחרי נצחון גרמניה (מי יכנה את גמבטה בשם בוגד על ככה?), אשר הצהיר בעצם המורשון, להתרעת כל שומעיו, כי דברים כאלה נחשבים ולא נגלים, נעשים ולא נאמרים.

רוב בשני עברי־הירדן – ומדוע לא בדמשק גם היא, ומדוע לא עד לנהר הפרת אפילו, ומדוע לא עד לנחל־מצרים ולתעלה הסואצית? הן בכל החבלים האלה ישבו אבותינו לפנים, רדו גם משלו, בנו גם העפילו, ואם לדרישות מדיניות נרחבות ועקיבות נדרשת כנסייתנו, מדוע רק הירדן הקטן והמפותל יהיה לה לאימרה?

לדבר על רוב אשר כזה, כשעבדאללה יושב ברבת־עמון ואיננו מגדולי שונאינו; לדבר על רוב כזה, כששערי הארץ נעולים למעשה אף בפני חמש מאות “סרטיפיקאטים” לשנה; לדבר על רוב כזה, כשערביי שני עברי־הירדן מתרבים בחמישים אלף מדי שנה בשנה – הגזמה היא, אדוני ז’בוטינסקי, כדי שלא להשתמש בביטוי עוד יותר מתאים.

הגזמה, מפני שאין היא מיוסדת על כלום; הגזמה, מפני שרוח קלה תוכל להדיפנה ברגע אחד; הגזמה, מפני שממשלת אנגליה – אותה ממשלת הפועלים אשר בה דיברנו – תעשה את כל אשר ביכולתה – ולהוותנו יכול תוכל אמנם וגם עשה תעשה – לפזרה עוד השנה הזאת…

לא, אדון ז’בוטינסקי, לא במלים תינצל הציונות ולא לתרופה הזאת ייחלה הכנסיה מאתך. כדברי אוסישקין, חברך הזקן ממך, בעצם הכנסיה: אם תהיה הקרקע תחת רגלינו לא יזיקו לנו עשרים פאספילדים, ואם לא תהיה קרקע תחת רגלינו לא יועילו עשרים בלפורים.

ביחוד – מפני שאין בארץ־ישראל שאלת רוב ומיעוט. כלך לך, פעם ולתמיד, עם מושגי גלות אלה. רוב הננו באשר אנחנו כבר. רוב נהיה באשר נהיה מחר. רוב נע, כמובן, ממערב למזרח. אם רק נדע לכוון את הדברים לצידנו.

הנה פרסמנו בגליון יום אתמול את דברי “פלשתין” היפואי, זה הגדול לשונאי ישראל בארצנו. בפעם הראשונה נאמרו בו דברים, שלא נאמרו עד כה: “כשבאה הציונות לכאן היתה דרך למוצא והדרך עודנה קיימת במציאות”.

נלך־נא בה קוממיות, אדוני ז’בוטינסקי, ונניח־נא את “זעקת הרוב” בשני עברי־הירדן – מאין כוח בצידה, לפון־וייזל ולאורי צבי גרינברג, שניהם…

תהא דעת רוב העם העברי על התנועה הרביזיוניסטית מה שתהיה – הרי בהתענינות מרובה עקב כל העולם היהודי אחר גידולה במשך השנים האחרונות, ובארצנו עצמה נענה עתון זה ברצון רב לקול־הקורא אליו מפיו של המנהיג הצעיר ורב־הפעלים, שהכריז כי הוא בא להמשיך מעל עמודיו את מלחמתו הקשה מיום היווסדו להבהרת הדברים בקרבנו, גם להגביר את הדרישה לטיהור כל הרקוב, כל המזויף, כל הבזבוז שבתנועתנו. והעובדה היא כי “איש־עכו” חריף ומבקר, שלא עמדו בפניו איתני היהדות כולה בהתיימרותה המדאיבה, הפליט מקולמוסו השחוז ניבים מלטפים ומסלסלים כמעט בנסיונם המוצלח לפייסנו – היה לנו לפלא שלא עד מהרה התגברנו עליו.

ועוד זוכרים כולנו את הרושם הכביר שעשה עלינו מאמרך “אל תגזימו”, לפני כשבע שנים. היינו מטיילים ברחובות, בשעות הערב המדומדמות, להרהר על מצבנו החמור, המסובך, המסוכן גם אז, ובאויר הזך זימזמו באזנינו מאות שמועות והצעות לפעולות מהפכניות בקרבנו גם מסביבנו, לכשהבקיעו לקראתנו מוכרי “הארץ” ובו פורסם מאמרך המפוצץ. בלענוהו ממש.

אכן, לא הגזמנו לאחר מקראו. לא הגזמנו, ונעבור לסדר־היום – לפעולה, לעבודה, ליצירה, עדי היותנו למאתים אלף נפש באזורים העברים – רוב נפלא כבר ביהודה המכווצת והקטנה…

את קריאתך זאת – “אל תגזימו” – מחזירים אנו לך היום.

אל תגזים, ז’בוטינסקי. אל תדרוש את הירח מן הרקיעים, את העננים מעל פני־הים. הצטמצם באשר יש לך באמת – כוח הבקורת, הזעזוע, התעמולה, שלא היה לנו שני כמותו מאז הרצל בכבודו ובעצמו.

הישאר־נא, אם אין ברצונך עוד לעלות לשררה ולהשתתף במאחדה, הזאב נוהם והמחריד אף את ה“דיילי־אכספרס” בזעפו.

רק בל־נא תיהפך תנועתך הנפלאה לתנועת “נערים משחקים”.

כדוד בתקופתו – לכשציון היתה עוד ממנו והלאה, ויסתפק בחברון – הסתפק־נא ביש והכן־נא יואבים, אבנרים ויהונתנים.

סלח אפילו לוייצמן, שעשה כל־זאת מה שלא עשו כל מנהיגי הציונות כולם יחד בדור הגדול אשר קדם לדורו הוא.

וראשית־כל טיהור בעצם מחנך, המנהיג הצעיר. שאם לאו – לא יהיה “מה” לתנועתך, זולת אולי הגזמותיה.


ד“ה, כ”ח בתמוז תרצ"א – 13.7.1931

המלצות קוראים
תגיות