רקע
איתמר בן-אב"י
נקבלנה!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

אם להאמין לידיעות אשר נתפרסמו ב“מוקאטם” המצרי, יודע כבר העולם הערבי לא רק כי “המועצה המחוקקת” לארץ־ישראל תוכרז בקרוב מאוד, אלא – וזהו העיקר – גם את מהות הרכבתה ואת מספר חבריה. היא תהיה, לפי הבשורה הערבית, רק מועצה מייעצת והנציב־העליון יהיה תמיד נשיאה והקובע בה. למושלמים יהיו בה שמונה צירים נבחרים, ליהודים ארבעה ולנוצרים שנים. ששה מחבריה יהיו מן הפקידים העליונים האנגלים, אשר יתמנו על־ידי הנציב־העליון.

והרי, כאשר הודגש הדבר בכותרת מאמר זה, אין עצה אחרת לישראל בארצו – לכל־הפחות במצבה העכשוי – מאשר לקבל אותה.

מדוע?

מפני טעמים מכריעים, שהנני לפרטם בזה בכל הרצינות הראויה, אף־על־פי שיודעני מראש, כי צד ידוע יראה בהם “כפירה בעיקר” ואולי אפילו “בגידה בנפש האומה”. אפס, הגיע לדעתי הרגע להגיד דברים כהווייתם, גם אם אינם נעימים ומתאימים ביותר ל“מטרה הסופית”, אחרת נחטא לעצם קיומנו בארץ.

הטעם הראשון הוא – כי שום כוח בעולם לא יוכל למנוע עוד את גישום רעיון “המועצה המחוקקת” בארצנו זאת. כל הנימוקים כנגדה הפסידו את תוכנם, והמוח האנגלי ברחוב הלונדוני לא יוכל לעכלם. בחמש־עשרה השנה שעברו מאז כניסת חיילי בריטניה לירושלים התפתחה הארץ לא רק מבחינה כלכלית – הודות למרץ העברי ביחוד – אלא גם מהצד המדיני – הודות לרצון מושלינו האנגלים. ערביי ארצנו היום אינם ערבייה מיום אתמול. מאז ההצהרה גדל דור ערבי צעיר, שאינו יודע שיעבוד, ובגבולות ארץ־ישראל קמו מדינות ערביות אשר הורו את הדרך לשיחרור ולדרור. כל ערבי בארצנו יודע, כי בני עמו בעיראק, בעבר־ירדן, בסוריה, בחיג’אז ובתימן הגיעו כבר לעצמאות פחות־או־יותר שלמה, ואין אנחנו רשאים לזלזל בזכותו של הערבי הארץ־ישראלי לצורה ידועה של נציגות מורשונית. אדרבה, חכמה מדינית תהיה זאת מצדנו הפעם, אם נכריז בעיני שכנינו המושלמים והנוצרים, כי אין כלל בדעתנו לדרוש מאת הממשלה, לסתום את פיותיהם, ובמידה רבה טוב יהיה לשמוע את קולה של הערביות המקומית בתוך המועצה המחוקקת מאשר מחוצה לה. זוהי אמת שאין לעמוד עליה ביותר, באשר בוקעת היא לדעתי דרך כל הסינוורים שהוכו בהם עיני העברים.

הטעם השני הוא – כי הנסיון בעיריית ירושלים הוכיח למדי את הנזק העצום אשר נגרם לעברים בארצנו מהשיטה האל־שיתופית. במשך יותר מארבע שנים התנהלה בירת ישראל בעבר על ידי מושלימים ונוצרים בלבד והתוצאה, כידוע לכולנו, עושק זכויותינו החיוניות לאורך כל החזית. עמנו בארץ זאת לא הגיע עדיין לכוח מספרי מספיק שירשה לנו מותרות ב“נסיונות מדיניים”, ובעצם ידינו מסרנו לאויבנו חרב־פיפיות כנגדנו. האמנו, כי יציאתנו מהעיריה הירושלמית תגרום למהפכה בעולם היהודי ולזעזוע המצפון הבין־לאומי. למעשה, נתקלה החלטתנו בכל אפסי הגולה באדישות כמעט מחפירה, ובחוגי הממשלה בלונדון עוררנו רק מנוד־צחוק. הנה מדוע יעצתי במאמר אחר (“עודני לראגב”) לחזור לעיריה, מה גם שמספר חברינו בה הוגדל, ובנו תלוי הדבר, שמספר זה יגדל עוד יותר. אותה עצה יפה היא גם ביחס למועצה המחוקקת. הנני להזהיר את בני־עמי, כי העדרנו מתוכה יכשילנו הרבה יותר מאשר לעיריה הירושלמית.

הטעם השלישי הוא – מתכונת המועצה המחוקקת, כפי שהודיע עליה ה“מוקאטם” (ויש לשער, כי נכונה היא בעיקריה) לא רק שאינה רעה ביותר, אלא שטובה היא בהרבה ממתכונת קודמתה הסמואלית, הן מצד תפקידה והן מצד הרכבתה.

מצד תפקידה כיצד?

שאין הממשלה מוכנה בשום־אופן לתת למועצה המחוקקת, בעשר השנים הבאות, אף קורטוב של צורה מורשונית. מועצה זאת תורשה לשמוע את אשר יגידו לה, לדון על מה שתשמע מתוך מתינות והתאפקות ולהסתפק במתן עצות, שנציבנו העליון יהיה רשאי להטות להן אוזן רק בשאלות צדדיות. בכל שאלה עקרונית כגון העליה היהודית, הקרקעות, המדיניות החיצונית ודומיהן, לא תוכל המועצה לנגוע לא לשבט ולא לחסד. כלפני ייסוד המועצה המחוקקת, כן גם לאחריה, תהיינה בעיות אלו תלויות בממשלת ה“מנדט” המיוסדת, כידוע לכל, על הצהרת בלפור, ועם כל ערך הנייר של הצהרה זאת עוד ערכה גדול עדיין בגלל חבר־הלאומים הדואג לקיומה.

מצד הרכבתה כיצד?

שהנציב העליון מצא, כמדומני, את הדרך לאיזון צודק בין יסודות הארץ, לפי מספרם ברגע זה. המושלימים נחשבים ככפולים מהעברים באוכלוסיהם, והעברים נחשבים ככפולים מהנוצרים, וברור הדבר, כי בעוד כמה שנים יירד מספר המושלימים לשבעה, מספר העברים יעלה לחמישה ומספר הנוצרים יישאר שנים, עד שיבוא היום – ומוכרח הוא לבוא – שמספר המושלימים והעברים ישתווה, בעוד הנוצרים עומדים במקומם. ביום ההוא – ורק ביום ההוא – תיהפך המועצה המחוקקת למועצה מורשונית אמיתית.

הטעם הרביעי והמכריע ביותר הוא – כי הנציב העליון דאג לכך, שאפילו במצב הדברים כעת, לא יינתן לרוב המושלימי לקפח, אף בויכוחים עצתיים גרידא, את כוח טענותיו של האגף היהודי. הוא החליט, שמספר הפקידים האנגלים העליונים אשר יימנו כחברי מועצה יהיה ששה. זאת אומרת, שבהצטרפם לקולות היהודים יהוו רוב שווה עם המושלימים והנוצרים גם יחד, וההכרעה תימסר אז לידי הנציב העליון.

– אהה! – יקראו מתנגדי ההשתתפות במועצה המחוקקת – בנימוקך זה האחרון הרסת את כל הבנין החיובי למאמרך זה, שהן ידוע הדבר לכל בר־בי־רב כי האנגלים יטו תמיד לטובת המושלימים ונוצרים וכנגד היהודים…

על זה יש לומר, כי אם אמנם זו היתה ההכרה בקרב רבים־רבים מבני עמנו עד לפני כמה זמן, הרי שונה הדבר במידה רבה בימי נציבותו של סר ארתור ווקופ. יאמרו עליו מה שיאמרו – הוא ידע להתייחס במידת־צדק ויושר כלפי שלושת יסודות הארץ, ואם נדמה הדבר לפעמים שהחלטה זאת או אחרת מצדו נטתה יותר לצד שכנינו, הרי יכלו אלה לטעון – גם טעון טענו לא פעם – כי החלטות ידועות היו דווקא לטובתנו. לא זה המקום, גם לא זה הרגע, להדגיש את האמת הזאת על בסיס עובדות ומיסמכים, ואולם דבר אחד ברור לבלי כל ספק והוא, כי בה במידה שמספר אוכלוסינו הולך הלוך וגדול בארצנו – תרבינה ההחלטות הנוחות לנו יותר ויותר.

וכבענין העיריה הירושלמית – בנו תלוי הדבר שזו תהיה דרכם גם של הנציבים להבא. לא, אין לחשוש עוד להתנקשויות בעצם חיי ביתנו הלאומי בצורתן הצ’נסלורית הידועה, ומושלים כלוּק1 לא ייתכנו בתוכנו לעולמים.

יותר מדי השתרשנו בארץ אבותינו, יותר מדי היינו בה ליסוד חיוני מכריע, יותר מדי נוצרו תקדימים חשובים לטובתנו, יותר מדי נכנסה אנגליה באחריות כלפינו, כדי שדברים כאלה יהיו עוד בגדר האפשרות.

ההזדמנות אשר ניתנה למנהיגים ידועים מקרב שכנינו להצמית את ההצהרה הבלפורית מעיקרה עברה ללא שוב!

We are here for good ומנקודת השקפה זאת צעד גדול נעשה בתנו יד ידידותית למתונים אשר בערבים – הלא הם המסכימים למועצה מייעצת בצורתה הווקופית.

נקבלנה איפוא ללא כל פחד, וממנה ידרוך אולי כוכב השלום בארץ־ישראל. גם בכל המזרח הקרוב.


ד“ה, ה' באב תרצ”ד – 17.7.1934


  1. הרי צארלס לוק, מפקידיה הבכירים של ממשלת המנדט, בתקופת נציבותו של צ'נסלור, היה בנו של מומר יהודי מהונגריה (לוקאץ'). היה אחראי במידה רבה לפרעות אב תרפ"ט.  ↩

המלצות קוראים
תגיות