רקע
איתמר בן-אב"י
מענה למתנגדים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

עם תחילת פעולותינו ליצירת תנועה רחבה ומקיפה לעצמאות ארצנו, מן ההכרח לעמוד על טעויות ונימוקים שונים מצד המתנגדים לרעיון הזה, כפי שנתגלו במאמריהם של ה“ה שלום בן־ברוך, יעקב בן־אמיתי ומשה בן־עמי ב”דואר היום", גם במכתבים שונים אלי ובשיחות פרטיות עמי.

וראשית כל – ביחס למושג “עצמאות”, שרבים מן המתונים ביחוד רואים בו כיוון נועז יותר מדי. הסיבה לכך היא תרגומם המטעה למונח הזה, אשר כותב הטורים האלה היה יוצרו. אין מילה זאת מובנה חופש גמור, אלעוֹלוּת, או independence בלע“ז. לחופש גמור זה, שהערבים קוראים לו בשם “איסתיקלאל”, לא הגיעה עדיין שעתנו, ועוד מים רבים יזרמו מנהר הירדן לים־המלח בטרם נוכל גם להניח את יסודותיו הבטוחים. את העבודה הצעקנית הזאת מניחים אנו לקיצוניי הערבים, הדורשים לא רק “איסתיקלאל אל־תאם” (עצמאות מוחלטת), בלתי־אם גירוש מיידי של האנגלים מעיראק, מעבר־הירדן מזרחה ומארצנו, וגירוש הצרפתים מסוריה והלבנון. אנחנו נסתפק בתנועה הרבה יותר צנועה, בהיותה הרבה יותר מעשית ומתקבלת על הלב, שמובנה השגת חופש מקומי ומוגבל באזורים העברים אשר לביתנו־הלאומי. כקטלונים בספרד, כרוטינים בפולניה; כלבנונים בסוריה שכנתנו, רוצים גם אנחנו, היהודאים, במשטר עצמאי, זאת אומרת: כמבואר בכל מילוני העמים – משטר “אוטונומי” הכפוף למרות מרכזית ידועה בענינים כללים ומשותפים, כגון מסילות־ברזל וצבא היבשה והים. כל השאר – בחינוך, בחקלאות, בתעשיה, במשפטים, בדואר ובמברקה, ב”מגינה" אפילו (“מיליציה” להגנת האזורים), רק למדינתנו העצמאית תהיה יד והחלטה. מה שטוב לקטלונים, המרובים מאתנו פי־עשרה, ומה שנוח ללבנונים שהקדימונו בכך זה כבר שנים רבות, יהיה טוב גם לנו, לעת־עתה בכל־אופן. אם ישתרע אזורנו העצמאי מנהר רובין למשל לאורך כל השרון הנפלא, עד למפרץ עכו בכרמלו הנהדר, ומשם אם יימשך בשלשלת אל־פוסקת דרך העמק הגדול, עד לגוש טבריה ולטבעות ראש־פינה ומטולה, בצלעי הלבנון הקרוב, נהיה המאושרים לישראל בתפוצותיו. בשטח צר זה, אמנם, שאורכו התכסיסי יחבוק את כל הקוסם ואת רוב הפורה אשר לחבלי הארץ (עם עיריה נבדלת לציון, כמובן, כנקודתו במזרחית־דרומית), תאופשר אז אותה התפתחות פנימית עבריה אשר לא תדע את כל המעצורים שהננו נתקלים בהם, יום־יום כמעט, לרגל המשטר הנוכחי, – יען חסה תחסה, על ידי כך, בצל אותה מנוחה חיצונית ומשקיטה הנחוצה מאוד לכל עם מתחיל בדור הראשון להקמת בנינו הלאומי.

*

“יפה”, קורא ה' בן־ברוך, “יפה כל זה, אפס לא כשאר העמים עמנו. להם יש כבר ישובים צפופים בכל הגלילים המיועדים לעצמאות, בעוד שלנו יש רק ערבים מסביבנו, “קנטונים” עברים בודדים יסגרו איפוא את שערי ה”קנטונים" הערבים בשכנותנו לעולמים"…

לא, אדוני היקר.

א. יען גם ביוון, עם ראשית התחיה הסוערה שלפני מאה שנה, היו התורכים והאלבנים בסביבות אתיקה הקדמונית וגם באתונה עצמה, שבעים אחוזים מהתושבים (שבע מאות אלף מושלמים כנגד שלוש־מאות אלף יוונים, לכל היותר) ועובדה זאת לא הדאיגה את היוונים כלל־ועיקר. בהיותם עם בריא ורואה את הנולד לא שעו למעשים מלאכותיים, כאותם של השולטנים השונים אשר הושיבו על הקרקע ביוון, במשך ארבע מאות השנים לשררתם, יסודות בלתי־יוונים כדי לדחוק לאט־לאט את רגליהם של בני הארץ בכל מקום. הם הבינו את האמת הגדולה הנקראת “הזדמנות” אותה הזדמנות שממנה לדנים היום החזרת שלזביג הצפונית לגבולותיהם מבלי שפוך טיפת דם אחת לרכישתה במלחמה העולמית; אותה הזדמנות שממנה מקוים האלבנים גם הם את החזרת דיברה, איפק ומונסטיר למדינתם המוגדלה, בדורות הבאים; אותה הזדמנות, שהפכה את מדינת הלבנון הקטנה מימי השררה התורכית למדינת לבנון הגדולה בימינו אלה (במהירות נחפזה אולי יותר מדי, כאשר הוכיחה זעקתו של אדה המרוניטי, בדרשו להחזיר את ארצו לגבולותיה הצרים אם ברצונה לשמור על נצרותה הטהורה). אנחנו, אשר היינו בראשוני התחיה השלישית, ואשר טיילנו בימי בחרותנו אל שפת ים־יפו עם “בללה־ויסטה” הפיינגולדית בפסגת היש העברי בארצנו, ממול לתיכוננו הקדמון– אנחנו המטיילים היום בסאון תל־אביב הירקונית ועינינו מרחפות על פני ספיר הגלים העברים המפכים לאורך מאתיים וחמישים קילומטר על פני אדמה עבריה כמעט כולה – יודעים הננו אל־נכון מהי הזדמנות ומהו כוחה.

ב. יען אם גם נניח, כי לזמן־מה יהיו ה“קנטונים” הערבים סגורים בפנינו– היכן ההגיון? הפתוחים הם היום? הנוכל ללכת לשכם? העשינו דבר־מה בג’נין? היושב יהודי בטול־כרם? הלא לחרפה היא לנו שאחר יובל שנות נסיונות בעיר רמלה עודה “נקיה מיהודאים” כבתחילתה? אין צורך, כמדומני, להוסיף על כל אלה את באר־שבע ואת עזה, את יריחו ואת צור, את בית שאן ואת אילת הרחוקה, בשערי ים־סוף. במה, אשאלכם, טובות כל אלו לנו מ“הקנטון העבר־ירדני” תחת שררת עבדאללה? אדרבא – במידה רבה טובה לנו עמאן ה“קנטונית” משכם “ההצהרתית”, כאשר הוכיחו לנו רוטנברג לראשונה ונובומייסקי בשניה, עם זכיונותיהם רבי־הערך. עם עבדאללה אפשר לדבר, להתמקח להחליט. עם מנהיגי שכם, שאינם מוגבלים ב“קנטונם”, אין מה לעשות. ה“קנטוניות” תשנה את כל פני הדברים תכלית שינוי. “קנטוני” העברים ייכנסו בדברים עם “קנטוני” הערבים, וכאברהם עם תושבי חברון הגע יגיעו למסקנות ולתכליות. בקיצור: ביהודה העצמאית שלאורך הים יוקם גרעין המדינה העתידה כשב“קנטוני הערבים” יתפתח ישוב לפי נוסח “חובבי־ציון” מלפנים, ועוד לא ידענו אם לא היו דוקא אלה גואלינו האמיתיים למרות תחילתם הננסית. עצמאות במערב הירדן העברי (שיהיה קהליה, אמיריה או מלוכה – אחת היא לעצם המטרה) ו“חיבת־ציון” ב“קנטונים” הערבים כולם, עם עבר־הירדן נכללת בתוכם – זוהי התכנית הבזילאית לאשורה, ואין אחרת…

*

ה' בן־אמיתי חושש ל“קטנטוניה” ולעצמאות שבצידה, יען גם ל“קנטונים השווייצים” אין די חופש מקומי. יודע הוא לספר, כי יד ברן הבירה על העליונה ברוב ענפי המדינה השווייצית – בצבא, במברקה, בעניני חוץ, בכספים, במסחר, במסילות־הברזל, ועוד כאלה. אמת. הוא שכח רק להוסיף כי שום כוח לא הטיל את השותפות הזאת על ה“קנטונים”. מרצונם הטוב, ובלי כל מלחמה, התכנסו באי־כוחם בשנת 1848 לברן, שהיתה אז רק בירה קנטונית, ויחליטו על בריתיה שווייצית רחבה, דוגמת ארצות־הברית באמריקה. כשבטי ישראל לפנים, שהתאחדו בצפון תחת ירבעם ובדרום תחת רחבעם. כאוסטריה היום, החיה את חייה העצמאיים, והשואפת בכל־זאת לאחדות עם גרמניה הגדולה. אם יבוא היום בארצנו לבריתיה מעין זו, מתוך רצון משותף של ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים גם יחד – ה' הוא היודע ולא העברים יהיו אמנם במתנגדי מישאף זה, אם רק לא תושם פדות בין האח הגדול ישמעאל, ובין האח הקטן ישראל. בינתים, אבל, נלך־נא בדרכי שווייציה שלפני 1848, כשכל “קנטון” היה עצמאי בהחלט ורק דבר אחד איחד את כל הקנטונים השווייצים בקשר אמיץ – ההגנה המשותפה בפני אויב מהאויבים שהעיז לתקוף את אחד הקנטונים הקטנים בתקותו לפירוד האחים. בימים הטובים ההם היו לקנטון ג’ניבה, למשל, צירים מיוחדים בפאריז, בלונדון ובברלין, ורק קימוצים פנימיים גרמו לביטול צירויותיה, לאחר הכרזת הבריתיה הנזכרת. את הנימוק הסופי מעניק לנו בן־אמיתי בעצמו, בהגידו כי אין להעתיק את כל החוקה השווייצית במתכונתה העכשוית. את הטוב והמועיל, את הרעיון עצמו, נקח־נא לנו, כאן, וכלבנון בצפוננו נבסס את עצמאות יהודה במהירות האפשרית לבל נחמיץ את השעה. הנה מסר עורך ה“ג’ואיש־כרוניקל”, הנוטה אהדה לתנועתנו והמוכן לעזור לה בעתונו רב־ההשפעה – סוד מן החדר: בחוגי הממשלה האנגלית מתייחסים ברצינות ובאהדה לרעיון זה. מדוע לא נשתמש באהדה זאת עם אפשרויות השעה הנוכחית להרחבת “קנטונינו” העברים ככל האפשר? התמקחות שלא במקומה תגרום אולי לאפסות הכל.

ועכשיו לעורך־הדין משה בן־עמי, בקשר עם שאלתו האחרונה – במה יהיה הועד־הפועל העברי, שהנני מציעו לארצנו, נבדל במשהו מ“הועד הלאומי” או מ“הסוכנות היהודית”?

בזה אדוני היקר, שהישען לא יישען על בחירות בלבד, הנותנות לכל מתהמן להטות את הבוחרים לצדו בכוח גרונו או בקסם־כספו. כאשר כבר הזכיר אחד מגדולי המנהיגים בעולם – עצם הגעת אדם לפירקו אינה מספיקה לעשותו מכריע בקורות עמו. שכל בן עשרים ושכל בת עשרים יכריעו, ברובם ההמוני את המיעוט המשכיל, היוזם והיוצר – אסון הוא לכל עם בכלל ולעמים המתחילים בפרט. אמת ניטשאית זאת הולכת וכובשת את דרכה בעולם. הועד הפועל העברי, יצירתנו, יהיה בא־כח העיריות, המוסדות, העתונים הגדולים, המכללה והמדרשות, האגודות המדעיות, החברות המסחריות והתעשייתיות ובה בשעה כמובן גם הסיעות הפועליות – אלא שלא הרוב המספרי, הכמותי, הוא אשר יכריע בבחירתו של הועד הפועל בלתי אם הרוב היזמתי והאיכותי. כבר העירותי במקום אחר: לא בחיקויים של “דמוקרטיה” אלה נבנה את הארץ הזאת. הננו נמצאים כאן בשעות־חירום. החלוץ לישראל בעולם הוא עם־יהודה, צבא החזית בכל המושגים, ו“בשעת מלחמה – תכסיסי מלחמה”. שררת המוח במקום עיוורון הכוח, ולמטרה זאת תביאנו רק תנועה עצמאית רעננה, אל־מפלגתית, כל־מרכזית, עם ועד־פועל עברי שבראשו יעמדו גדולי העם באמת.


ד“ה, כ”א באלול תרצ"א – 3.9.1931

המלצות קוראים
תגיות