** (לויכוחים על עתידות המשטר בארץ־ישראל)**

שוב פעם נזרק בקרב מחנותינו הדיבור על דבר הנחיצות, בשביל ביתנו הלאומי, לדרוש מאת חבר־הלאומים את ביטול המנדט ואת הכרזת ארצנו כמושבה אנגלית.

העומד בראש תעמולה חדשה זאת הוא אדם בעל משקל בישוב, אדם שדבריו נשמעים בחוגים עליונים – הלא הוא נשיא התאחדות האיכרים ועורך בטאונם החשוב “בוסתנאי” – משה סמילנסקי הרחובותי.

עם כל הוקרתנו לעסקן רב־פעלים ולסופר הגדול, יש להשמיע בקשר עם עצתו זו, באחד ממאמריו האחרונים, אזהרה מנומקת, ואת זאת מוצאני חובה לעצמי לעשות בדברים הבאים:

כידוע, לא הראשון להצעה זאת היה ה' משה סמילנסקי. שנים רבות־רבות לפניו, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים ובתל־אביב, יצא ידידנו האנגלי המושבע, יאשיה וודג’ווד, בשורת מאמרים, אשר בהם ניסה להוכיח כי אין טוב לארץ־ישראל העברית, בתחייתה המפליאה, מאשר להיפך לאחד ה“דומיניונים” הגדולים אשר לקהלית האומות הבריטיות. טענותיו ונימוקיו בענין זה הצטמצמו בשתי נקודות עיקריות:

א. יוסרו המכשולים המנויים במנדט ויוקל על העברים להיאחז בארץ־ישראל וגם לפתחה בזמן קצר מאוד, על־ידי־כך שייעשו חברים שווי־זכויות במועצת המדינות הבריטיות.

ב. משטרה ה“דומיניוני” יתן לארצנו את היכולת לשווק את תוצרתה החקלאית והתעשייתית בלי הטלת מכס מצד השלטונות האנגליים בכל רחבי קיסרותם הענקית, עם ארבע מאות מיליוני נפשותיה כלקוחות קבועים ובטוחים.

הנלהב היהודי הראשון לרעיון ווג’וודי זה, אם לא אטעה, היה זאב ז’בוטינסקי, בימים הרחוקים ליחסיו הטובים עם ממשלת אנגליה, והודות למאמריו התכופים בשאלה זאת נוצרה – בארצנו עצמה, גם בתפוצות הגולה כולה, אוירת אהדה והתלהבות ל“דומיניונות” העברית בכל יפעתה הדמיונית. ובאחת – כך הירהרו רבים – מדוע לא נאבה להיות ה“אחות השביעית” – בת־שבע חדישה ומזהירה – לשאר האחיות הגדולות, ששמותיהן זכו לפרסום כה גדול, כקנדה ואוסטרליה, אפריקה הדרומית וזילנדיה החדשה, אירלנד החופשית וניו־פאונדלנד הזעירה אף־היא – עם יהודה השלישית בצידן. מה גדול החזון, ותוצאותיו לעתיד העברי מי ישורן?

ברם, יש להעיר שתי הערות מוקדמות ועיקריות בקשר עם תעמולת ווג’ווד וז’בוטינסקי שניהם:

א. המדובר היה בכל־אופן ב“דומיניון” ולא במושבה סתם, וההבדל בין שתי הצורות הללו בישבנות הבריטית הן ידועה לכל. הצורה הדומיניונית ניתנת אך ורק למדינות האנגליות אשר הגיעו כבר לדרגת בגרות ועצמאות שלימה – לרוב כשתושביהן אנגלים טהורים המה, או טהורים למחצה, והראיה הכי חותכת לכך – סירוב האנגלים עד ימינו אלה לתת משטר של “דומיניון” להודו הגדולה.

ב. עצם מציעי ההצעה, ביודעם מראש מה רבים המעצורים על דרך הגשמתה, התקררו כלפיה במידה רבה ואין קולם מטרטר עוד באזנינו כבשנים קודמות. באשר אמנם, לא על נקלה יוותר חבר־הלאומים על זכויותיו בארצנו, גם ברור הדבר שמעצמות רבות, כיאפאן למשל, וכארצות הברית, תתנגדנה להפיכת משטר המנדט, המעניק להן זכויות עצומות לטובתן, במשטר דומיניוני או גם מושבתי, החוסם בפניהן כל שער חופשי להתחרות כלכלית בין־לאומית.

יוצא איפוא כי עד לפני כשנה, בערך, עבר כל הענין הזה לתיקי הארכיונים במערכות העתונים, ואבק רב נצטבר על פני הניירות, התכנית והמאמרים אשר עסקו בו מספר שנים.

*

מה אירע איפוא שעורר מחדש את הענין מתרדמתו, ושכל העתונות העברית – וה“פלשתיין פוסט” האנגלי גם הוא – שינסה את מותניה למצוא לא רק בארכיונים הנזכרים, בלתי־אם גם בסלי המערכת אף הם, חומר עתיק, לפתוח בתעמולה דומיניונית־מושבתית חדשה?

תיאמר כאן האמת בכל מערומיה: מחירי תפוזינו נפלו בשווקים הגדולים והחשש גדול מאוד – כהודאת סמילנסקי עצמו – למשבר כלכלי בענף הפרדסים. אנגליה היא, כידוע לכולנו, הקונה היותר גדול לתפוזינו, ומחשבי חשבונות הוכיחו בזמן האחרון, כי המכס המוטל על פירותינו בגבולות מדינותיה בלבד עולה לנו כבר בארבע מאות אלף לירות לשנה – מכס אשר יגדל ויאדיר עם ריבוי פרדסינו ותנובתם בשנים הבאות.

ומה היא התרופה לכך? פשוטה היא למאוד, בעיני תומכי הרעיון הדומיניוני: די שנכריז – כך הם אומרים – כי אין אנו מרוצים במשטר המנדט כאן. בזה נפייס את אנגליה בדרך יוצאת מן הכלל ויחד עם רווחים נוספים לפרי־ההדר שלנו, נעניק לה מתנה נהדרה באמת – את עצם ארצנו זאת, כמתנת־עולם.

אלא שמתנתנו זאת תלבש צורה עוד יותר נאותה לאנגליה – צורת “מושבת כתר”, באשר מי כמו המציעים החדשים לדעת, כי למשטר דומיניוני נזכה – אם בכלל – רק לאחר חמישים או מאה שנה?

*

נניח לרגע, כי בעזרת וודג’ווד וידידיו, ובתמיכת הווזרה החדשה באנגליה, נדלג על פני כל המכשולים, נשכנע את כל עמי הקיסרות הגדולים והקטנים, ועל ידי כך אף את חבר־הלאומים עצמו, ונגיע בזמן קצר בערך למפתן הדומיניוניות. נניח, כי אין ערבים בארצנו, אשר יתנגדו לכך בכל כוחם, וכי עם היותנו המיעוט עדיין, יעלה בידינו לפייס גם את שכנינו אלה באיזה צורה שהיא.

מה אז?

הנה חזרתי מנסיעת־לימוד, אשר הביאתני אל אחד הגדולים לדומיניונים הבריטיים – אוסטרליה הנרחבת עם שבעת מיליוני בני הגזע האנגלי ברובם המכריע. הכל יודעים מה עשתה אנגליה לילדת־שעשועיה זאת. היא־היא אשר יצרתה, טיפחתה, גידלתה, ושחררתה מעול המשטר “המושבתי”. היא־היא אשר הרימה אותה לא רק למדרגת בת בכירה, יחד עם קנדה אחותה, אלא אפילו למדרגת “אחות”, צעירה אמנם, אך שווה בכל לאנגליה עצמה. היא־היא אשר הצילתה מכל משבריה הכספיים, הקרקעיים והמדיניים, ובשעת הריב הגדול אשר פרץ אשתקד בין מזרח אוסטרליה ומערבה, היא־היא אשר מנעה התפרצות מלחמת אחים. זאת ועוד: היא ורק היא המגינה על אוסטרליה היום מפני התקפה מצד יאפאן בעתיד הקרוב.

ותמורת כל אלה – התוכל אנגליה להכניס לאוסטרליה את סחורותיה היא? חלילה וחס! מזה כבר חמש שנים, שאין הממשלות האוסטרליות השונות נמנעות מלהטיל מכס כבד על התוצרת האנגלית, למן פחם ועד לאריגים. דבר זה לא בלבד שעורר בשעתו מחאה נמרצת באנגליה עצמה, אלא שפעמים רבות התפתחו הענינים לידי התפרצויות רציניות בחבלי התעשיה האנגלים של לנקשיר, ואפילו ה“בית האוסטרלי” הידוע, בעיר לונדון – שהוא מרכז התנועה האוסטרלית באיים האנגליים – נמצא בסכנת חרם מצד המונים סוערים. כתוספת לכל אלה נשלחה מצד בעלי התעשיה דרישה נמרצה לממשלה האנגלית להטיל מכס נגדי על כל תוצרת אוסטרליה, ביחוד על בשר משומר, צמר ופירות, המהווים את עיקר סחרו החיצוני של דומיניון נרחב זה, ועוד הסכסוך בין שתי המדינות בעינו עומד.

אוסטרליה מנמקת אמנם את מדיניותה הכלכלית כלפי אנגליה בזה שרוצה היא על־ידי כך ליצור תעשיה משלה לשם העסקת מובטליה המרובים, ואנגליה שואלת בצדק מה היתרון איפוא להיותה אם לדומיניונים, אם צרפת, למשל, וגרמניה גם היא ואפילו יאפאן יכולות למכור לאוסטרליה את סחורותיהן על בסיס מכס שאינו מפלה בין נוכרים לבין אנגלים?

כדבר הזה אירע לאנגליה ביחס לקנדה ולדרום אפריקה. שתיהן הקימו חומות מכס גבוהות נגד התוצרת האנגלית לשם אותה המטרה הנזכרת – יצירת תעשיה מקומית – ועוד לפני חצי שנה נדהמה כל האומה האנגלית למעשה היותר נועז מצידה של דרום־אפריקה, אשר חתמה חוזה עם חברת ספנות איטלקית להעברה מהירה לאירופה של דוארה, סחורותיה המקוררות (פירות ובשר), גם פקידיה הממשלתיים. העברה ימית, שהיתה עד לפני כן מעין זכיון אנגלי מוחלט.

מה יהיה איפוא יתרוננו אנו כדומיניון שביעי קטן, אם בכלל נוכל להגיע למעמד זה? כיצד נוכל להילחם, למשל, לתפוזינו, בשוק הלונדוני, בה בשעה שאוסטרליה ודרום אפריקה, הגדולות והמשפיעות רב יותר על הממשלה האנגלית המרכזית, תדרושנה להעדיף את תפוזיהן ואת יינותיהן, את שמנן, ואת מלטן, על שלנו?

*

אם זהו המצב ביחס לדומיניוניה של אנגליה, הרי ביחס למושבותיה לא כל־שכן, היות ובהן יכולה אנגליה לעשות כטוב וכישר בעיניה, ושום אחת מהן אינה רשאית, וגם לא תעיז, להרים את קולה לטובת עצמה.

נקח לדוגמא את האי קפריסין, בשכנותנו, אשר נהפך ויהי למושבה אנגלית רק עם הכרזת המלחמה העולמית. מה טוענים רוב בני ארצנו ביחס לאי זה? כי תפוזיו נכנסים לאנגליה בלי כל מכס וכי על כן עלולים הם להתחרות בתפוזינו אנו. ולא עוד, אלא שזו היא הסיבה העיקרית להגירת יהודים לאי הזה לא רק מהגולה, אלא אפילו מארצנו, ורבים מהם נטעו בו פרדסים לרוב.

אפס, יתרון זה של תפוזי קפריסין כוחו יפה רק כל עוד כמותם מעטה ואין ביכולתם להשפיע על השוק האנגלי, ואדרבא: קראו־נא את עתוני קפריסין ומצאתם כבר, מה גדול פחדם מהתחרות דרום־אפריקה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה, אשר גזלו מאי מאושר זה לפנים את כל השוק האנגלי ביינות, בשמנים, בתאנים ובצימוקים, שהיו לו כמונופולין עד לפני כמה שנים. מכאן המשבר הגדול בתעשיה הקפריסאית השוקטת על שמריה ללא כל התפתחות חדשה. במלים אחרות: המשטר המושבתי לא הועיל בכלום לאי זה ותושביו אינם חדלים מלדרוש את סיפוחו המהיר ליוון, בהתלהבות סוערה, כאשר הוכח למדי בימי הבלבולים העזים בימי ממשל סר רונלד סטורס, מיודענו הירושלמי.

*

לא, כל תועלת כלכלית ומסחרית לא תצמח לארצנו משינוי משטרה הקיים, למרות המכשולים הנתונים על דרכה עקב סעיפים ידועים במנדט, שבכוחנו יהיה באחד הימים להחלישם אם לא לבטלם, עם זכות החרם אז בידינו כזין מושחז נגד המזלזלים בנו ובתוצרתנו.

ועל אחת כמה וכמה, שכן הוא הדבר מהצד המדיני.

עם ישראל לא סבל את סבלותיו האיומים באלפיים שנות נדודיו, בכל מדינות העולם, כדי ליצור בארצנו מדינה “רומאית” חדשה. המכבים לא נלחמו בסורים לראשונה וברומאים אחר כך, ויורשיהם מבר־גיורא ועד בר־כוכבא, לא שפכו את דמם למען תחודש על אדמתם הקדושה השררה הנוכרית, אף אם תהא הטובה ביותר.

אפילו סמאטס, ידידה החשוב של אנגליה, הכריז בימים האחרונים, כהרצוג חברו לפנים, כי אם תרצה אנגליה ביום מן הימים להכריז מלחמה על עם מהעמים שאין לאפריקה הדרומית כנגדו כלום, תיבדל דרום־אפריקה מעם בריטניה הגדולה לחלוטין. כזאת הצהירו גם מדינאי קנדה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה. הסיבה האמיתית להישארותן בקרב הקיסרות הבריטית היא לא כל־כך נאמנותן למלך ג’ורג', אלא פחדה של הראשונה מפני ארצות־הברית, ושל האחרות מפני יאפאן, וטובה להן אנגליה ממעצמות אלו.

לא, אדוני סמילנסקי, לא להתאנגל בארצנו זאת נלחמו כל חוזינו, משוררינו ונביאינו בעבר וגם בהווה, כשם שלא נאבה להיות גרמנים, רוסים או צרפתים.

כעיראק שכנתנו המזרחית, כסוריה בצפונה של ארצנו, כמצרים בדרומית־מערבית מדינתנו – לעצמאות שלימה שואפים אנו, ולכל היותר – אם תעמוד אנגליה בהבטחותיה לביתנו הלאומי גם להבא נסכים להיות לה, כמצרים וכהודו, בעלת־ברית כלכלית ומדינית כאחת.

אנגליה קונה מאתנו את מרבית תוצרתנו התפוזית, נקנה־נא מאתה את מרבית תוצרתה התעשייתית. אנגליה תבדילנו לטובה בשאר דברים, נבדילנה לטובה גם אנו.

יחסי אחווה והדדיות, המיוסדים על מסורתנו בעבר ועל ענינינו המשותפים בעתיד – כן וכן.

שעבוד מושבתי – לא ולא.

גם אם ישלמו לנו את תמורתו בנזיד־זהובים!

ד“ה, א' בתמוז תרצ”ה – 2.7.1935