רקע
איתמר בן-אב"י
מקומנו בחבר־הלאומים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

בבגדאד החגיגות גדולות ומעוטרות. השמחה וההתלהבות עוברות כל גבול. בלילות מואר ארמון המלך תאורה נפלאה לכבוד המאורע הגדול בקורות העם הערבי.

ואמנם, די לקרוא את עיתוני אירופה מהשבוע החולף כדי להבין את ערכו של המעשה המדיני הזה. באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובאיטליה הכל מודים פה־אחד, כי הגדיל פייצל לעשות וכי הודות לפעולתו המתמידה והעקבית “נכנס העם הערבי שוב לחוג הממלכות והמדינות”. אכן, לפני עיראק עלה עצם דבר זה בידי חיג’אז, אחותה הדרומית, שאותו פייצל היה בא־כוחה במועצת השלום הוורסלית, לפני כארבע־עשרה שנה, ואולם מאז נצחונותיו של איבן־סעוד נמחקה חיג’אז למעשה, והיום אין לה זכר עוד כמדינה עצמאית. היא נחשבת כחלק בלתי־נפרד ממדינת ערב־הסעודית.

עובדה היא איפוא כי עיראק היא הראשונה למדינות הערביות שנכנסה לחבר־הלאומים ושכניסתה נעשתה בקולי־קולות. עובדה היא ביחוד כי מדינות ערביות אחרות תלכנה בעקבותיה, אחת אחרי רעותה – סוריה בראשונה, המדינה הערבית־סעודית בשניה, תימן בשלישית ועבר־הירדן מזרחה ברביעית. יכול להיות גם כן כי אנגליה תכניס את מדינת עומאן אף היא לשלשלת המדינות הערביות חברות החבר, וכבר נשמעים קולות בקרב הערבים בארצנו הדורשים בכל תוקף כי “פלשתינה” תצטרף אליהן גם היא כיחידה ערבית חשובה.

שש מדינות, שעצמאות כל אחת מהן היא למראית־עין, ושמטרתן המשותפת והסופית היא ליצור באחד הימים את הקיסרות הערבית הגדולה, מעין הודו מזרח־קרובית, אשר שכיב ארסלאן, המנהיג הסורי הידוע, מטיף לה מזה כבר שנים רבות.

*

במאמר שפורסם בעתוננו לפני ימים אחדים עמדנו על הסכנה הגדולה המרחפת על ביתנו הלאומי בגלל מעשים מדיניים אלה. ונדרוש מאת דעת־הקהל לעיין בהם ברצינות ובכובד־ראש בטרם יוצג עמנו בפני מה שהצרפתים קוראים לו בשם fait accompli באשר אמנם טירוף הוא מאין כמותו לעצום את העינים לבלי ראות מה יהיה מצבנו בקרב חבר־הלאומים פנימה, אם בצידן של חמש המדינות הערביות – גם אם נניח כי לארץ־ישראל שלנו לא תינתן זכות העצמאות השלימה שהערבים תובעים למטרותיהם שלהם – תצטרפנה מדינות מושלימיות אחרות כפרס, תורכיה, אפגניסטן ואולי אלבניה, להוות, בייחודן זה המאומץ, גוש עמים גדול וכל־כוחי. הכל זוכרים מה שהעירוהו הצרפתים ביחס לבריטניה הגדולה, מייד לאחר יצירת חבר־הלאומים – כי כל כוונתה של זו, בדרשה בא־כוח לכל אחת ממדינות־הים המרובות שלה, היתה רק להגביר את מספר קולותיה במועצה בין־לאומית זאת. הנסיון הוכיח עד עתה כמה אמת יש בהאשמה צרפתית זאת. היו רגעים – ורגעים אלה יתחדשו גם להבא כמובן – שחבר־הלאומים הפך ויהי לחבר האנגלים. דרך־אגב יש להעיר, כי כניסת עיראק ושאר אחיותיה הערביות לחבר זה תאדיר את אנגליה עוד יותר, ומכאן רצונה של צרפת לעשות לסוריה, מנקודת מבט צרפתית, מה שעשתה אנגליה לעיראק מנקודת מבט אנגלית.

*

לנו, בכל אופן, יוצרת העובדה החדשה בעיה, שלא על נקלה נדע לפתרנה. כל זמן שהעמים הערבים היו מחוץ לחבר־הלאומים, השתווינו אליהם במידה ידועה. כמותם גם אנחנו היה עלינו לנסות את כוחותינו בטרקליני המוסד הבין־לאומי הגדול וגם בפרוזדוריו. אף אחד מגדולי ערבים, ואפילו פייצל בכל זוהרו המלכותי – לא יכול להרים את קולו בדרך ישרה לטובת העם, או העמים, אשר הוא מתיימר להיות בא־כוחם. לא כן עתה, ועוד בתחילת השנה הבאה יתפוס ווזיר־החוץ העיראקי, או אישיות ערבית אחרת, את מקומו החוקי בזירה המדינית החשובה אשר על שפת אגם־ג’ניבה. הגעו בעצמכם, עבריי ארץ־ישראל ועבריותיה, מה שיארע בזירה זאת לכשירוץ מוסא קאזם־פאשה או המופתי אמין אל־חוסייני, להציג את דרישות הערבים לעיני העמים: אז יקום ווזיר החוץ העיראקי – אולי כבר גם ווזירי החוץ לסוריה ולמדינת איבן־סעוד – לשאת מנאמים נלהבים לטובת דרישות אלו. פרסים, תורכים, אפגניסטאנים, אלבנים, יפרצו במחיאות־כפיים סוערות. מעט מהצירים הבריטים, אם לא כולם, יילוו אליהם, ומהם תעבור ההתלהבות לשונאותינו המושבעות, כגרמניה ואוסטריה, ההיטלריות למעשה; כפורטוגל, בראזיל, מכסיקו, קוסטה־ריקה, בוליביה, ונזואלה – השד יודע את שאר שמותיהן! – שהנן ברובן הגדול נגד־שמיות כולן, או יותר נכון נגד־יהודיות. התוכל אז איטליה לעמוד מנגד, או ספרד והולנד, שחלקים גדולים מאוכלוסי מושבותיהן מושלימים הם? התוכל צרפת להמרות בגלוי את רצון תוניס, מרוקו ואלג’יר, סנגל וגיניאה, אשר תמטירנה על באי־כוחה הצהרות לטובת הערבים? אף ארצות־הברית תזכורנה, כי מושלימים לה באיי הפיליפינים, ומתוך סערה התלהבותית פתעית זאת תתקבל כמעט פה־אחד החלטה – להכיר כי פלשתינה היא מדינה ערבית, שבקרבה יש מקום למיעוט יהודי כמעמד המיעוטים האשורים והכורדים בעיראק…

*

את הסכנה הזאת צריך למנוע. השאלה היא רק – כיצד?

והנה, עוד לפני־כך היתה דעת רבים בארץ ומחוצה לה – והם מתרבים מיום ליום – כי התרופה האחת לרפיוננו העכשוי היא, שסוף־סוף יבין עמנו כי המלים “בית־לאומי” סתם אינן אומרות כלום. כעת על מנהיגינו בארץ זאת וגם בגולה המסועפה להועיד עד מהרה אסיפה מיוחדה, שתדון בתנאים אשר יצרה לעמנו כניסת עיראק לחבר־הלאומים. אי־אפשר לנו לחכות – כעצת ד"ר וייצמן – עוד עשרים שנה ליום המאושר אשר בו נהווה אולי רוב בארץ הזאת. מסביבנו הולכים השערים הלוך והסגר יותר ויותר, ואויבנו מצליחים להתגבש לחבורה איתנה ורבת־עלילות. כל מה שנעשה כאן, כל מה שנקים, כל מה שנבנה, כל מה שניזום יתקעקע עד היסוד ביום מן הימים הקרובים, אם לא תינתן היכולת לוייצמן, לסוקולוב, לז’בוטינסקי, לאוסישקין, לארלוזורוב, לבן־צבי, לבן־גוריון – בקיצור למי שיהיה בידו יפוי־כוח לדבר בשם העם עברי – לעמוד על רגליו בחבר־הלאומים ולשאת גם הוא את משאו על דרישות עבריי ארץ־ישראל ועל ההבטחות אשר ניתנו להם חגיגית על־ידי חמישים וארבעה מחברי הזירה הבין־לאומית הנזכרת.

קול שאגה.

קול חרדות, אם צריך.

והעבודה! כי מקרב אותן המדינות, שהתלהבות ערבית סוערה תגרור אותן אחריה כנחל סואן בעצם שטפונו, תמצאינה אז רבות־רבות, אם לא רובן המכריע, להימנע מתת את הסכמתן להחלטת חורבננו המחודש.

קול יחיד יהיה קולנו אמנם. אפס, דברי הימים מלאים עובדות וזכרונות לכוחו של קול יחיד לכשהוא קול־האמת.

רואני את ז’בוטינסקי דובר בחבר־הלאומים כנביא־יהודה אמיתי ולא מחוץ לחומותיו כגורף המונים יהודים בלבד.

רואני את בן־גוריון מסעיר את חבריו הפועלים אשר לכל העמים בחבר, ולא מסתפק במנאמיו המבורגנים בוורשה או בווילנה.

או יותר מכולם, אולי, איינשטיין החי, או מאכס נורדאו חדש, אשר יקום על מקום המת, או הרצל שני בכל גאונו היהודאי.

זהו מה שנזקקים אנו לו בג’ניבה מחר, היום, מייד!

אם אין אנו רוצים באובדן שרידי תקוותינו.

*

כיצד, אבל, נגיע לכך? – שומע אני את הטוענים מרננים. שהרי אם תינתן זכות מדינית זו לעם העברי בציון – מן ההכרח הוא כי יכירו במידה ידועה גם בערבים אשר בארץ ואף תינתן להם ביאות־כוח משלהם בחבר־הלאומים.

אמת.

ובודאי נעזור אז אנחנו, בעצם ידינו, להגברת מספר הערבים בחבר־הלאומים. במקום חמישה היה יהיו ששה, וזו איוולת במשמעותה המלאה.

אך, טוב לדעתי קול עברי בודד לעומת עשרה קולות אפילו של אויבים אדירים, מאשר רק שני קולות לאויבים – וקולנו אנו אינו נשמע!

לא פעם וגם לא שתים היה קול אחד, לכשהוא קול המצפון והצדק, היוצא בעטרת־הנצחון. וקולנו בחבר־הלאומים – זהו בטחוננו המוחלט – לא יהא רק קול־קורא במידבר…

*

נלמד־נא משכיננו הערבים.

חלומם – כחלומנו – מדינה ערבית גדולה, מדינה שתשתרע מים עד ים ומנהר עד מידבר. פייצל מצד אחד, איבן־סעוד מצד שני, חולמים שניהם, כל אחד לפי דרכו, על דבר חידוש ממלכת הארון־אל־רשיד – הגדול למלכי הערבים.

ואף־על־פי־כן אין הם מבטלים צעדים קטנים, מדודים, מוקדמים, לעצם החלום הסופי. בראשונה נכנס “קנטון” עיראק – שלגבי הענק הערבי אינה אלא “קנטון” – לחבר הלאומים. אחריו מקווה סוריה – קנטון שני – להיכנס אליו אף אם תחת דגל צרפתי. וכן הלאה, הלאה, אחד לאחר רעהו, עד ליום שבו יקום “המלך” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הממלכה”, גם היא ב“הא” הידיעה, על כנה.

כך נעשה גם אנחנו. הקץ למלים סתמיות חסרות משמעות!

כיהושע לפנינו – נכתוב־נא את ארצנו, נסמן־נא את גבולותינו הזמניים, נרים־נא את דגלנו ה“קנטוני” – עד לבוא ימים יותר טובים, יותר מזהירים, שבהם יקום גם בקרבנו “הנשיא” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הנשיאות” ב“הא” הידיעה גם היא בהתאם למסורת אבותינו מימים קדמונים.

ואולי נוכל עוד להשיג מאנגליה, לשם אותו שיווי־משקל החביב עליה כל־כך, שארצנו תחולק לקנטון ערבי רק אחד ולשלושה קנטונים עבריים – הגליל שומרון ויהודה – להיותנו ממשקלים במידת־מה את מספר באי־כוח הערבים בחבר־הלאומים…

שלושה קנטונים אשר יישענו כמובן על מדינת הלבנון הנוצרית, על חורן הדרוזית ועל אלעותיה המטואלית, כחברות חבר־הלאומים גם הן בכנענותן המחודשת.

ברית כנענית אמיצה זו ממול הברית המשלימית האדירה עשה תעשה לציון החדישה מה שלא יכלו לעשות הבטחות אנגליה על הנייר עד היום.


ד“ה, י”ד בתשרי תרצ"ג – 14.10.1932

המלצות קוראים
תגיות