רקע
איתמר בן-אב"י
המוצא האחד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

כאשר הציע כותב מאמר זה, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים – לפני ארבע־עשרה שנה – לתת לארצנו את הצורה ה“קנטונית” (האזורית) המהוללה, צחקו־לעגו לו לא רק הוגי־הדעות הרשמיים, אלא בחוגי הקהל הרחב גם־הוא. “וכי – שאלו הכל – לא דיה לנו צרתנו האחרונה – קריעת עבר־הירדן מעל גופנו הארצי־ישראלי – שאתה בא אלינו בהצעה נוספת לקריעה מחודשת ונוראה עוד יותר, בהיותה מקטינה את ערכו האחיד של עצם הגוף העברי?”

ואחד הליצנים הידועים בקרבנו הכתיר את ההצעה הזאת בכינוי המערער: “קטנטוניות”. לא, ל“קטנטוניות” שכזאת – כה טענו מכל צד – לא יסכים ישראל החדיש לעולמים. ובחוצות תל־אביב וירושלים פוזרו כרזות, ועל הכתלים נרשמו באותיות שמנות כתובות שנוסחתן האחת היתה: “הלאה הקנטוניות”!"

אפס, לאט־לאט החלו מוחות חושבים להתייחס להצעה הזאת, אם לא באהדה גלויה, הרי ברצינות מספיקה. עם כל שנה שחלפה הוברר יותר ויותר, כי אם נרצה בכך ואם לאו – יש בעיה ערבית בארצנו, ואין לעבור עליה כלאחר־יד. אכן, ייסודה של “ברית־שלום”, זמן־מה אחר־כך, עם תכניתה הוותרנית המרחיקה־לכת – הייתי אומר, כמעט, עם תכניתה הגטויית – עורר ברוב חוגי הישוב התנגדות רבה בהיותה מקבלת על אדמת האבות את היסוד המיעוטי של ארצות הגולה. בעיקר, אבל, הביאה תנועתם של ה“ברית־שלומיים” ברכה רבה בכנפיה. היא גרמה לויכוחים עזים גם להבהרת הענינים, ותוצאתם היתה, שאפילו הקיצוניים אשר לאומתנו כאן ובגולה, עם ז’בוטינסקי בראשם, הכירו בעובדה החיה, כי יש לעשות משהו לפתרון יחסינו אנו לערביי ארץ־ישראל. לא עוד, אלא שז’בוטינסקי, בענותו פעם על מאמרי “פלשתיניות”, הדגיש בפירוש, כי הרביזיוניסטים הקיצוניים ביותר מוכנים להקצות בתכניתם העתידית עצמאות מוגבלת, אמנם, אבל יסודית ונאמנה, להישגיהם המיוחדים של ערביי ביתנו הלאומי.

בקיצור: צעד גדול נעשה בעמנו בדרך ההתפשרות ההכרחית עם אחינו לגזע וגם ללשון.

וכלפנים, עם יהודה וישראל, כן הוכר בישות יהודה וישמעאל, היום. עם שכנינו הערבים לא רק שעלינו לחיות מתוך הכרח, אלא שאולי זהו הנס היותר גדול לכל מאמצינו הבאים בכיוון הציוני. ישמעאל אשר בקרבנו ישמש המעבר והגשר לקשרינו העתידים עם כל העמים הערביים בסביבותינו, ועם עממי אסיה כולה, ואנחנו הננו אחת ממדינותיה, כשם שהננו מהווים כבר עתה המעבר והגשר בין העמים הללו, גם לאסיה אף היא, ומדינות אירופה ועממיה המערביים.

*

עוד לא הגיעה השעה לגלות ברבים את אשר נעשה מאחורי הקלעים, לפני כמה שנים, בכיוון הזה. די אם יירמז כאן, כי פעמים אחדות התכנסו באי־כוח שני ה“אחים” לישיבות סודיות, אשר בהן דנו הצדדים המעונינים ביישוב הבעיה העברית־ערבית, על האפשרות ה“קנטונית” ליישובה היסודי והסופי. מנהיגים אחראים, בין ממחנות היהודים ובין ממחנות הערבים, הסכימו כבר לרוב ההצעות בענין הזה, הצעות אשר הוכנו מתוך ויתורים הדדים וידידותיים, והדוגמא השוויצית, עם קנטוניה העצמאיים, רחפה כמובן לעיני שני הצדדים כפותרת את רוב הקשיים.

פתאום נהרס הכל מיסודו.

המאורעות הדמיים בשנת 1929, שחוגים אנגליים ידועים רצו בהם, הפכו את הקערה על פיה, ושני ה“אחים” הפכו בין־לילה לשונאים בלב ובנפש.

ועוד הפעם – כיהודה וישראל בימים קדמונים, כן גם יהודה וישמעאל בימינו אלה, למלחמת אחים רוכזו כל מרציהם זה כבר שנים ארוכות.

ו“ברית האחים”, אשר היתה פותחת תקופה חדשה למליוני היהודים הסובלים, נדחקה לקרן־זווית.

והנה, דוקא בקרבם של “קולוניאליסטים” צוררים אלה, ברובם המכריע, לכל מה שהוא עברי־לאומי, קמו אישים אחדים, אנגלים מתונים ונבונים, אשר הבינו כי מלחמה תמידית בין עברים וערבים לא תביא את התועלת הרצויה לעניני הקיסרות הבריטית. אין אני מתכוון לנלהבי הציונות המדינית כווג’ווד, אמרי, קנוורטי, ואחרים. לידידותם של אלה יש ערך רב, אך השפעתם על דעת־הקהל האנגלית קטנה היא למאוד. כוונתי לפקידים ממשלתיים עליונים, אשר הספיקו לבוא בקשרים, משך ימי כהונתם, עם היסוד העברי אשר היה זר להם כל־כך למראשיתו, וילמדו לדעת את דרכיו, נטיותיו וסגולותיו. פקידים אלה, אשר היו אחד בעיר ממש ושנים בכל המדינה, מונים כיום עשרות אחדות ובראשם עומד אותו מושל ירושלמי ראשון, לאחר הכיבוש, סר רונלד סטורס, אשר רבים מקרבנו ראו בו, ללא כל צדק, אויב לאומה היהודית בארצה המשופצה.

כל אלה שידעו את סטורס ואת חבריו מקרוב, בימי שהותם בקרבנו, היו משוכנעים כבר אז, כי מטרתם האמיתית היתה למצוא דרך להשלמת שני היסודות בארצנו. זוהי בכל־אופן דעתו של החתום על מאמר זה, אשר היה אתם במגע־ובמשא כמעט תמידי, ובויכוחיו התדירים עמהם הציע להם פעם אחר פעם את דעותיו בענין המדובר.

דעת, שהובעו על־ידו פעמים לרוב גם בעתונים אנגלים, בין בבריטניה־הגדולה ובין בארצות־הברית, ושרובם סמכו עליהן את ידיהם.

ואין אני חושש להכריז כאן, כי אפילו בחוגים יותר עליונים לפקידים אלה, הובע הרעיון לא פעם אחת, כי זה ורק זה הוא המוצא היחידי לתסבוכת הארץ־ישראלית.

*

אולם, עד לפני זמן־מה לא העיז אף אחד מהפקידים הנזכרים להגיש הצעות ממשיות בענין המדובר, ורק אחד ממושלי המחוזות בארצנו עשה צעד כלשהו בכיוון ה“קנטוני” ביוצרו, כידוע, את השיטה החדשה להנהלת עניני תל־אביב גם “גוש מושבות הדרום” (חמישים ואחת במספרן) על־ידי קצינים יהודים. מעשה זה הוכרז במועדו, בכתבה מיוחדת ל“ניו־יורק טיימס”, על־ידי בא־כוחו במזרח הקרוב, ה' יוסף לוי, כצעד הראשון ל“התקנטנותה” של ארצנו בנוסח השווייצרי.

הסתלקותו של סר רונלד סטורס מנציבות קפריסין לראשונה, ושל רודזיה לאחר־מכן, ושובו ללונדון כאדם פרטי בשנים האחרונות, נתנו כנפיים לדעתם החבויה של כל החושבים כמותו, ועוד לפני כחצי־שנה הופתעו עתונינו כאן, גם העתונים היהודים בעולם, לקרוא את המאמר הגדול ב“ניר־איסט”, אשר בו יצא חתנו ויד ימינו של סטורס, ארצ’ר קאסט, בגלוי לטובת השיטה ה“קנטונית” פתרון לתסבוכת העכשוית בארצנו. אלא, שבמאמר ההוא ריכז קאסט את תשומת־לבו לעניני העבר, וההצעה ה“קנטונית” באה רק בסופה כאחת האפשרויות לתיקון המעוות בעתיד.

לא כן הפעם, ואם נאמין למברקה של חברת סט"א שפורסם באחרונה בעתונים המקומיים הרי ניגש אותו קאסט לעצם הענין בבירור ובגלוי שאין לפקפק בהם כל־עיקר עוד. לא עוד אלא שבהצעתו הממשית, עם חלוקת האזורים העברים מדן ועד עציון־גבר, כפי שפורסמה על־ידי סוכנות הידיעות היהודית, רואה החתום מטה בשמחת־גאוה כמעט – שמחה מובנת מאליה כמדומני – את עיקר הצעותיו הוא, שם בשם ומילה במילה כמעט.

מה רחוקים אנו איפוא מימי קריאת־הזעם: “הלאה הקנטוניות!”.

השאלה היא עכשיו – מה עלינו לעשות בקשר עם הצעה מפורשת זאת.

לדעתי, אין לחזור על הטעות אשר נעשתה כבר, אחרי המאורעות הדמיים משנת 1929. אל־נא נחסום ביוהרתנו את הדרך בפני אותם הפקידים העליונים האנגלים, אשר היו ברובם כנגדנו עד כה, והנם יוצאים לטובתנו סוף־סוף, מתוך הכרת המצב החדש אשר נברא על־ידינו בארץ זאת, ארצנו.

שהרי, אחרי ככלות הכל, יש להכיר פעם ולתמיד. כי אין מוצא אחר לתסבוכת ה“פלשתינית”, והצעת המועצה המחוקקת של סר ארתור ווקופ, בצורתה העכשווית, היא הראיה היותר חותכת לכך.

רוצני להניח, כי כבר יותר ממיליון עברים אנחנו כאן – חלום העתיד להתגשם, האין זאת? – וכי הערבים הנם רק מיליון אחד – חלום גם הוא, האין כך?

מה אז?

האם נוכל – ואני מעיז להצהיר, כי גם לא נרצה חלילה – למחוק את הערביות הזאת מעל האדמה?

וגם אם נהיה כאן מיליונים והערבים רק מיליון וחצי, גם אם נגיע לארבעה מיליונים והערבים לשנים – הרי גם אז לא תחדל עובדת “יהודה וישמעאל”, כאשר לא חדלה, עד לחורבן המקדש הראשון, עובדת “יהודה וישראל”.

לא לחורבנות מקדשיים חדשים אנחנו כאן.

בינינו ובין שכנינו צריך שתיכרת ברית־אחוה וידידות על יסודות שווים.

יסודות שווים אלה, אבל, היום כמחר, יוכלו להיות רק יסודות “קנטוניים”, שגם לקטן שבקטנים אותה זכות ואותה חובה, כנהוג בשווייצריה בת שלושת העמים, ובבלגיה בת שני העמים.

ניגש־נא ללא פחד וריתוי לפתרון האחד שנשאר לפנינו, פתרון שאני יודע ממקורות נאמנים, כי גם החשובים למנהיגי הערבים מוכנים כבר לקבלו.

פתרון, שעיקר ערכו בעינינו הוא פתיחת עבר־הירדן מחדש לחלוצינו – וביטול המועצה המחוקקת בצורתה הרועצת בנו היום.


ד“ה, ב' באדר תרצ”ו – 25.2.1936

המלצות קוראים
תגיות