“לאחר שנמלט הסוס נועלים את אורוותו” – אומר המשל התורכי.

שני ירחים שלמים אחר שנמלטו מאות הרוצחים, השודדים, הליסטים, התועמלנים והמסיתים, מפרסמת ממשלתנו את הפקודה הנמרצה והעקיבה, אשר אותה דרשנו ואליה התפללנו למן היום הראשון למאורעות יפו. הוזה הזיות הוא האיש אשר יאמין, כי עזור תעזור פקודה זו למציאתם, למאסרם ולהענשתם. אף חמש־מאות הלירות המובטחות לכל מגלה עקבותיהם של המרצחים, אין בכוחן לצודד עוד את אוהבי השוחד והבצע. שכנינו חזרו סוף־סוף לאותם החיים האהובים עליהם ביותר – חיי המרחב על־פני הרים ומדבריות, שבהם התמחו כל־כך בדורותיהם הקדמונים. הן לא חסר להם כלום בימים אלה למהפכה פנימית כה עמוקה ומקיפה. כל אבן היא להם לכסת ועפר או עשב למיטה. פת־לחם, נתח צנון ובצל וקצת מי־בורות או מעיינות, יספיקון לזמן ארוך, ואת הכסף הניתן להם בשפע ממקורות שונים מוציאים הם ברצון רב על רובים, אקדחים, כדורים ופצצות.

אין כערבים לאהבת הזיין, לאיבחת החרבות, לנפנוף הפגיונות, לזימזום היריות, ומי פתי שיאמין, כי פקודות־סתם – עם כל חומרתן – יפילו מידיהם את האהוב ל“אספורטי” חייהם?

לא, כל עוד לא ייעשה הצעד הממשי האחד, שהכל יודעים את מהותו ואת תוצאותיו – הכרזת מצב מלחמה – לחינם נצפה לשינוי כל שהוא במצב.

ביום שיתפרסם מאמר זה יכנס המרד הערבי נגד אנגליה – ואתו המלחמה הערבית נגד ביתנו הלאומי – לירחו השלישי, וכזב נכזב לעצמנו וגם לאחרים, אם נאמר כי את זאת ידענו מראש וכי לזאת התכוננו ברצינות. לא עוד, אלא שאפילו היום אין איש בקרבנו אשר ירהיב עוז לנבא את הקץ לזעזוע הנורא הזה, ולא מעטים הם הסימנים המורים על המשכתו עוד ימים רבים, רבים מאוד.

השאלה העומדת לפנינו היא איפוא לא מתי נזכה לסוף המיוחל, בלתי־אם מה עלינו לעשות כדי לעמוד בנסיון הקשה, במבחן המערער, עד לרגע הגאולה? או יותר נכון: הנבין להוציא ממאורעות־דמים אלה את הלקח הנחוץ לכל תמציתו?

*

וטוב נעשה, אם ברגעים חמורים אלה לכל מפעלנו בארץ הזאת, נודה על האמת, כי את הנצחון הראשון במרד של היום נחלו ללא־כל־ספק הערבים. בעזרת ידידיהם הרבים – הקרובים והרחוקים – עלה הדבר בידיהם להוכיח לעצמם גם לעולם, כי יש בעיה ערבית בארץ־ישראל, וכי הבעיה הזאת אינה בת־יומה, אלא נכדת שנים ודורות. הלא קראתם את דברי המשורר הערבי־הנוצרי אל־ריחאני, במברקיו למלכי ערב והאישלאם: “זהו – קרא אויבנו המפורסם – המרד החמישי כבר נגד הציונים, וכל עוד לא יושם קץ למזימותיהם, לא תיפסקנה המרידות גם להבא”.

הודאה זאת של בעל־הדין היותר מוסמך לכך בעיני העולם האוהד את שכנינו, דיה היא לנו להעמידנו על הדברים כמות־שהם, וחטא מאין כמותו נחטא לעמנו אם כבת־היענה נשקיע גם אנו את ראשנו בחול לבלי ראותו וגם לבלי שמוע.

הנה שמונה שבועות שאנחנו מוליכים את עצמנו שולל במסירת דעותיהם של עתונים אנגלים, צרפתים ואמריקנים הנתונים להשפעתנו. לא מה שחושב ה“מנצ’סטר גרדיאן” הוא החשוב לנו ברגע זה; לא, ביחוד, מה שכותב ה“פלשתיין” הלונדוני, שאנו יודעים כולנו מהו ומיהו לנו, ואפילו ה“ניו־יורק טיימס” או ה“טאן” בפאריס, בלתי־אם מה שכותבים ואומרים ה“דיילי מייל”, בשלושה מיליוני עותקיו, ה“דיילי אכספרס” בשני מיליוני עותקיו, ה“ספקטייטור” במיליון קוראיו השבועיים ו“הגרייט בריטיין אנד ניר איסט” בחצי מיליון תומכיו הקבועים.

ואלה כולם נגדנו, וכל מכתב מרעיל וכל ידיעה מסממת נדפסים בהם מתוך רצון רב. אפס, מה נאמר לאלה, הידועים לנו בשנאתם הגלוייה כלפינו, אם אפילו עתונם של הפועלים האנגלים, “דיילי הרלד” הולך גם הוא בדרכיהם. ותופעה זו היא המדאיגה ביותר.

כי מחוץ לד“ר וייצמן, שדבריו נשמעים זעיר־פה וזעיר־שם, אף בעתון שמרני קיצוני כ”מורנינג־פוסט", אין מי שיידע להסביר לעתונות הגדולה באנגליה ובעולם את הצד היהודי שבכל הבעיה הארץ־ישראלית.

וכשיגיע ג’אמל אל־חוסייני ללונדון, זכה נזכה לכהנה וכהנה, בתעמולה הנגד־עברית, על כל תוצאותיה המרות לעתידותינו הקרובים. במלים אחרות: מה שאירע בשנת 1929 תוך ימים מעטים, אירע עכשיו לאחר שני ירחים של מרד והתפרעויות.

דעת־הקהל האירופית דנה אותנו לחובה, ועם התנ“ך יושב לו שוב על ספסל הנאשמים, לא רק בכל המדינות הנוצריות, אלא – וזהו הנורא ביותר – אפילו באנגליה המתונ”כת מאז ומתמיד.

*

מה לעשות איפוא במצב ענינים זה?

פשוט: להביט על הדברים כפי שהם באמת, ולא כפי שאנו רוצים לראותם.

לשכוח את ירחי־הדבש להצהרת בלפור, בבראשיתם המרנינה, ולהוציא מהמרד הזה, שאנחנו נתונים בו עדיין ראשנו ורובנו, את המסקנות הנכונות.

עוד לא היה עם, אשר השיג את חירותו בלהטי־דיבור בלבד, וכל אותם הדברים הנאצלים על “אכילת לחם בזיעת־אפיים”, על “מלחמת התרבות הבונה במידבר המחריב” – יפים הם אולי במחנותינו אנו, בעתוני הגולה שלנו, אבל לא במחנותיהם הם ולא בעתוני העמים הגדולים והקטנים.

מעשי האלימות של הערבים שכיננו פועלים עליהם הרבה יותר מכל נצחונותינו השלומיים בעמק ובשרון, ואפילו תל־אביב הפלאית עושה עליהם תדיר את הרושם ההפוך.

אם נרצה בכך ואם לאו – כמנצלים מביטים עלינו הרוצים ברעתנו, והם־הם המרובים בכל אפסי העולם, וכמנושלים מופיעים בעיניהם הערבים שכנינו עם טענתם ה“דמוקרטית” כי לכל סבלותיהם מידינו יש להוסיף עוד כי גורמי סבלם אלה מהווים את המיעוט בארץ וכי הרוב הערבי לא ייכנע בפניהם לעולמים.

לראיה – ירח שלישי למרד. ובשנים הבאות – מרד בכל שנתיים, מרד בכל שנה, מרד נמשך ומתמיד ללא כל הפסקה.

הנוכל להסכים לכך?

הבאוירה אשר כזאת נעבוד, ניצור, נבנה, נתקיים וננצח בסוף?

כל זמן, שעוד האמנו בקדושת ההצהרה בעיני מושלינו; כל זמן שלא נכווינו בחמש המרידות, שכל אחת מהן חמורה מקודמתה; כל זמן שהיינו מהלכים עם ערבים מהטיפוס הישן, יושבי אוהלים בכפרים ומכניסי־אורחים בערים – יכולנו להשלות את נפשנו כי הדרך להצלחת ישובנו היא דרך קלוואריסקי וחנקין, היק“א והפיק”א, ההתרחבות וההסתעפות בשני עברי הירדן.

הימים ההם חלפו לעולמים. דור חדש קם בארצנו אשר לא ידע את יוסף.

עם דור זה יש לנקוט תכסיס חדש, כלפי דור זה יש להיות ממשן.

צעד אחר צעד, אזור אחר אזור, אזורים מלוכדים, אחידים, אזורים יהודים במאה אחוזים. רק אז יהיה ערך חיובי ותמידי גם להצהרת הבלפורית במלוא היקפה. ועוד חזון למועד.

*

אם נלך בדרך ממשנית זאת יהיה המרד הערבי – גם אם יימשך יותר מרבע שנה – למביא ברכה רבה, לתחילת שחרורנו האמיתי.

אכן, לכשמעלים על הלב מה קטנה ארצנו בכלל – פחות משטח בלגיה ואפילו משל אלבניה – סולד הוא במבט ראשון לפתרון המקטין אותה לנו עוד יותר והמיצר את אופקיה עד כדי שפת־הים בלבד. אפס, מה טוב יותר – ישוב רצוף בטוח והרה־עתידות, או ישוב רחב ומוליד חורבנות?

לא להחריד את ישובנו אנו באים בזה. ישובנו אינו מוחרד, ומעשיהם של צבא נהגינו, נוסעינו, שומרינו ונוטרינו, חקלאינו וסוחרינו, בגבורתם היום־יומית, הליל־לילית, הרגע־רגעית יסופרו, לכשיוחזר השלום על כנו, כפרקי אגדה נפלאה לתנ"ך שני בהתהוותו המחודשה.

ימי הגדעונים, היפתחים, השאולים, היואבים והדוידים, מתגוללים לעינינו כחיים ממש, ומילה במילה כמעט נשמעים במחנותינו קולות ההתקוממות העברית נגד “פחד פלישתים” עלינו.

לא נפחד ולא נרתע.

אך כגדעונים וכיפתחים, שאולים, כיואבים וכדוידים נלך־נא גם אנחנו דרכנו קדימה צו־לצו, קו־לקו, שבט ליד שבט, עם יבוס המצודה לאחרונה.

אין דרך אחרת.

וצריך, שלישובנו הרצוף עד כה יצורף, בהסכמת השלטונות והערבים גם הם, כל מה שלא צורף אליו עוד, ממטולה ועד רוחמה ומתל־אביב ועד ציון, עם תוספת כמה מיליוני דונמים חופשים, תמורת פיצוי כספי מצדנו לא לאפנדים בלבד, כאשר נהגנו עד כה, בלתי־אם לכל המחזיקים בדונמים האלה ממש.

או אז תיפתחנה לפנינו עשר שנות מנוחה חיצונית – כבלבנון שכנתנו – ויצירה פנימית.

המדינה היהודית בתחילתה הממשית.

ד“ה, כ”ו בסיוון תרצ"ו – 16.6.1936