שום דבר, במאורעות הדמים הנמשכים בארצנו זה קרוב לרבע שנה, לא הדהים את דעת־הקהל העברית כאותו מיסמך רשמי שהחתומים עליו מכנים אותו בשם “תזכיר הפקידים הערבים לסר ארתור ווקופ”. זאת היא, כמדומני, הפעם הראשונה בקורות ארץ־ישראל האחר־מלחמתית, שנושאי־משרה ומקבלי־משכורת מכסף כל האוכלוסים אשר בארץ הזאת – ובהם מיסי העברים המגיעים עד לחמישים אחוזי ההכנסות הכלליות – מעיזים להריץ לעליונים בדרגה ובאחריות כרוז מהפכני ממין זה.
המעט הותקף מיניסטריון־המושבות, במאורעות הקודמים, גם על העובדה שפקיד ממשלתי כהמופתי העליון אמין אל־חוסייני הורשה לנהל מדיניות חד־צדדית בעניני ארצנו זאת, ותמיד – כהפעם ביחוד – התאמצו המיניסטרים השונים לנער מעליהם אשמה זו. לא! – הם מבארים בכל שפה שבעולם – לא! אין המופתי פקיד ממשלתי. הוא רק נשיאה של מחלקה עצמאית ודתית, הלא היא המועצה המושלמית העליונה, ובתור כך רוב הכנסותיה של זו, אם לא כולן, מהנהלת ה“ווקף” באות הן לה. הילכך, אין יד הממשלה יכולה לחול לא על אמין אל־חוסייני וגם לא על שאר פקידיו.
המוצא סיפוקו בפילפול ימצא אולי זכות לדעה אשר כזאת. במזרח בכלל, ובמזרח הקרוב בפרט, היו עניני הדת משוחררים ככל האפשר מסמכות ממשלתית כל־שהיא וראשיה ראו את עצמם תדיר כבאי־כוח מוסד מיוחד שאין בינו לבין השלטונות ולא־כלום. זו הסיבה שבגללה יעץ כותב דברים אלה, פעם אחר פעם, לחדש את סמכותה של הרבנות הראשית שלנו – עם רב ראשי אחד, כמובן – בצורתה העותומנית, שכן בימי השולטאן היה הרב הראשי “חכם באשי”, זאת אומרת דבר־מה הקרוב ברוחו ובסמכותו למופתי העליון.
לא כן ביחס לפקידים הערבים העליונים.
כאן אין מקום לספק, ואם שערוריה היתה זאת מצד ראשי העיריות המעורבות לצאת כנגד היהודים בגלוי, שערורייתית לאין־ערוך היא זאת מצד פקידי הממשלה למיניהם. התתארו לעצמכם את פקידינו העליונים עושים צעד כזה לטובת הבית־הלאומי העברי? האירע כדבר הזה אפילו פעם אחת בעשרים שנות ההצהרה הבלפורית? אדרבה, כה רבה היתה נאמנות פקידינו העליונים כולם, שאיש כחיימסון, למשל, ולרבות אישים כבן־טוב־איש (נורמן בנטביטש) וכסר הרברט סמואל, בכבודו ובעצמו, היו מעדיפים את כנותם למשרתם על נאמנותם לעמם.
*
תזכירם של הפקידים העליונים הערבים אינו איפוא אלא הצטרפות גלויה, לא רק למלחמה נגד ביתנו האומי1– דבר שרואי־הנכוחה בקרבנו לא היו מסופקים בו מעולם – אלא גם למרד הערבי נגד האנגלים. במלים אחרות: מה שלא העיזו לעשותו עדיין כלפי חוץ, בהימנעם לקחת חלק פומבי ב“שביתה” הערבית הכללית, עשוהו כלפי פנים, בהריצם את תזכירם לה. מ. הנציב העליון.
די לעבור על תזכיר מדהים זה, מתוך הרצון הטוב ביותר להבין לרחשי כותביו, כדי להסיק הימנו רק מסקנה אחת והיא, כי המיסמך הזה יכול היה לכתבו המופתי בכבודו ובעצמו – כה דומות הטענות, כה שווים הנימוקים, כה מקבילות הדרישות לכל אשר נאמר בפעם המאה על־ידו, לא עוד אלא, שלנוכח ההצהרה הפקידותית הלזאת יש אשר דבר יגונב אלינו, כי אולי אין התזכיר הנזכר בלתי־אם העתקה מתוקנת פה ושום, לצורך הצורה והשעה, של אחד התזכירים הרשמיים של ה“ועד הערבי העליון”.
הנה־כי־כן, עומדת ממשלת ארצנו בפני עובדה קיימת, שלא ידעתה עד כה, והיא – כי כל הערבים כולם, נוצרים ומושלמים, פקידים ואזרחים, איכרים ופועלים, מורים ותלמידים, סוחרים ורוכלים – כולם, כולם ללא הבדל דעה וסיעה, נתנו את ידם לצעד המערער כל יסודות מדינה באשר היא מדינה.
“מרד ולא מרי” – היתה הכרזתנו כאן עוד בשבוע הראשון למהומות הערביות הפעם. טעינו. זה יותר ממרד. זוהי מהפכה. זהו אל־שיתוף כללי בצורתו הגאנדית, ונורא הוא ביותר בגלל עצם העובדה, שהפקידים נשארים בכל־זאת על משמרתם במחלקות הממשלה.
*
באשר אמנם, אין לך סכנה גדולה מזו של פקידים שובתים למעשה ועובדים להלכה.
פקידים כאלה הינם – מדוע לא תוגד כל האמת כולה – אנשים שכל מעשיהם וכל מגמותיהם יהיו מכאן ולהבא מכוונים למסור למנהיגי המרד, המהפכה והאל־שיתוף לא רק את כל סודות הממשלה בצעדי הדיכוי נגדם אלא – וכאן הסכנה העיקרית בדבר הזה – גם את העזרה האישית הרצויה לכך בצורת ההשבתה לכל צרותיה.
איזו אמונה תוכל להיות מעת לממשלה בפקידים מורדים אלה, לכל דרגותיהם, כשיינתן צו לדכא כנופיית פורעים זאת או אחרת? הן מובן הדבר מאליו, כי פקידים מורדים אלה יעשו את הכל אשר לאל ידם כדי להציל את חבריהם לדעה, למרד ולמלחמה! זהו ההסבר ביותר בולט אולי לכל אשר אירע עד היום בכל הנסיונות אשר נעשו לתפוס את פושעים ולהענישם. הפקידים המורדים, היודעים מתוך עבודתם היום־יומית את כל המתרקם לפני־ולפנים, יכולים להזהיר ללא־ספק את החשודים בעוד־מועד. מכאן אותן עובדות מוזרות, שרוב הפורעים ביפו לא נמצאו, שרוב היורים מפרדסיהם לא יימצאו ושפלוגות הצבא בהרים מוצאות, לאחר טיהור שטח עצום, רק תער־גילוח בידי איכר בעל־זקן…
מכל צורות ההתנגדות לשלטונות אין איומה מצורת ה“שׁיבּוּת” (ההשבתה) הלזאת, באשר אין יכולת לעקוב אחריה לא במחלקות העליונות ולא במחלקות התחתונות. באנגליה יודעים את מעללי ה“שיבות”, זו יצירת רוסיה המועצתית עוד מימי המלחמה העולמית ואפילו בשנה האחרונה שובתו כמה ספינות־מלחמה אנגליות. החקירות אשר נעשות בהן העלו חרס.
מבכרים אנו מרד גלוי, כאותו של מנהיגי הערבים הפעם – על שיבות חשאי. ועל ממשלתנו לדרוש גילוי־לב מפקידיה הערבים העליונים, ה“משבתים” ומשבשים את כל צעדיה להשלטת הסדר.
*
אפס, מי לידנו יתקע כי הממשלה המקומית תמצא את העוז בליבה להתייחס לפקידיה בעלי החשיבות בכל חומר־הדין? אדרבה, מכל אשר שמענו עד כה מפיו של עליון פקידינו, על כל פיקחותו וטוב־לבו – או אולי דוקא בשל שני אלה גם יחד – ברור איפוא כי שום דבר לא ייעשה מצד זה בכיוון הרצוי, ופקידים אלה יסיקו מזאת את המסקנה ההגיונית כי להם הכל מותר.
מותר להמרות את פי השררה.
מותר למרוד בה גלויות.
מותר למרוד בה חבויות.
מותר לשבש את גלגלי מכונתה.
לפני עשרה שבועות, עם פתיחת התערוכה התל־אביבית, הצהיר נציבנו העליון כי אף כמלוא הנימה לא יזוז הוא, לא תזוז ממשלתו כאן ובלונדון, מהדרך המדינית שנקטו, וכי המשלחת המלכותית תישלח לארצנו רק לאחר החזרת הסדר והחוק.
היום שומעים אנו כבר שירה חדשה. היום רומזים לנו כבר, כי המשלחת תמהר לבוא. היום מספרים לנו הערבים – והם יודעים הכל מפי הפקידות הערבית העליונה – כי העליה תיפסק זמנית.
יש איפוא פרס לפושעים, והם יודעים את זאת!
רק אנחנו, השאננים, עוד מאמינים כי הפרס המיוחד המובטח הלזה עוד מהם והלאה.
נפקח־נא את עינינו פעם ולתמיד לראות את הדברים כמות שהם.
הממשלה הארץ־ישראלית אינה אנגלית אלא בשטחה העליון, וערבית כולה ברוב מחלקותיה כולן.
מה יוכלו עשרות פקידים אנגלים, גם אם יהיו מלאכים – ואין הם מלאכים ברובם – לעשות נגד אלפיים הפקידים המושלימים והנוצרים?
לא, כל עוד יישאר מצב זה בתוקפו, כל עוד תהיה ארצנו מדינה “ציונית” בחלום ומדינה ערבית למעשה – כאשר הוכיחו לנו המאורעות הפעם – לא תועילנה כל מחאותינו, ודרישותינו תהיינה מאפע.
שעל־כן רק מסקנה אחת לפנינו – ליצור לעצמנו ממשלה ציונית אמיתית מול הממשלה הערבית הנוכחית.
ממשלת הבית־הלאומי במאה אחוזיו, לעומת ממשלת פלשתינה א"י (ארץ־ישמעאל).
ממשלה קטנה אולי בתחילתה – אבל ממשלה.
סאבויה שלפני פירנצה ורומא.
חברון שלפני יבוס הדוידית.
דרך אחרת לא היתה ולא תהיה.
ורק אם נקדים להבין את זאת תינצל אחרית תקוותינו.
“חדשות אחרונות”, י' בניסן תרצ"ו – 2.4.1936
-
“האומי” במקור המודפס, צ“ל: הלאומי – הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.