מילה חדשה? דיבור שלא ידעהו המדינאים לפני־כך?

לא, כי מאז החלו סופרי המדינות לדון בבעיות המזרח הקרוב, המרכזי והרחוק, נתקלו פעמים אין־ספור במושג זה, שהוצג על־ידי עממים שונים באסיה – בניגוד לאירופיות, מצד אחד ואמריקאיות, מצד שני, ובזמן האחרון גם לאפריקאיות.

ואל־נא יטעו הקוראים לחשוב, כי אסיאתיות זאת מובנה כל־אסיאתיות, או פאן־אסיאתיות, כפי שנקראה תנועת הקיסרנים היאפאנים, החולמים על שררה כל־יאפנית במרחבי היבשת הגדולה, שיאפאן היא רק אחת ממעצמותיה המכריעות, ואולי גם לעת־עתה – המעצמה הקובעת ב“הא” הידיעה. תנועה זאת, אשר הורתה ולידתה היא בטוקיו הבירה, ואשר התרחבותה המהירה הפתיעה אל כל העולם כולו עוד ממחרת הנצחון היאפאני הראשון במלחמה נגד סין – לזרא היא ולפלצות לרוב האומות יושבות באסיה. כל מי שביקר בארצות האסיאתיות בזמן האחרון למד לדעת מה גדולים הכעס והחימה על יאפאן זאת בגלל התפתחותה המתמידה, ואפונה אם תימצא מדינה אסיאתית אחת אשר תתן לה את ידה, בזמן מן הזמנים, מתוך רצון־עצמה בכל־אופן.

אסיאתיות – זהו דבר אחר לגמרי.

זהו מושג לגאווה הטבעית אשר בלב ילידי אסיה כולם, גאווה הנובעת מהכרתם המלאה שהתרבות האנושית, כפי שאנו יודעים אותה היום, תולדות אסיה היא בתשעים, אם לא במאה אחוזיה. אין איש אמנם אשר יכחיש בימינו, לאור התגליות האחרונות, כי האדם הראשון במלחמתו לקידמה וליצירה, נולד – כמוכרז כבר בתנ"כנו אנו – על אדמת אסיה ובצדק טוענת סין, כי היא המדינה האחת בעולם כולו, היכולה להתפאר בהיסטוריה נמשכת של ארבעת אלפים, אולי גם חמשת אלפי שנים. כן הוא הדבר, לבטח, גם עם הודו, הקרועה היום לקרעים, ואירן החדישה אינה, אחרי ככלות הכל, אלא המשכת פרס ומדי שתיהן בימים קדומים.

בסין הומצאה לראשונה אמנות־הדפוס. היא היתה הראשונה לייצר נייר אמיתי. בה הומצא המצפן למהלך האוניות. מקרבה יצאו כדורי־המוות הראשונים העשויים מאבק־שריפה.

אירן היתה הראשונה להכניס לחיי יום־יום את הצווארונים ואת הממחטות, ומהם למדו הערבים ויפיצום באירופה. באשר להודים – הרי ברור כבר הדבר, כי הם־הם שהורו לעולם את חשיבות החיטה, נותנת הלחם היום־יומי והמחרשה גם המעדר הם יצירות שכלם החריף ובמרצם הרב.

במעמד זה של הענינים לפלא הוא באמת, שדווקא עמנו העברי, אשר נולד גם הוא באסיה ובה יצר את מיטב ערכיו – אינו זוכר, או יותר נכון: אינו רוצה לזכור את מקורותיו האסיאתיים. בכל נאומיהם של מנהיגינו הראשונים והאחרונים ובכל כתביהם של סופרינו ומשוררנו, רומזים אנו כמובן לציון ולסיני, המהווים שניהם מעין זרועות אחרונות בשלשלת ההרים התלולים בהימלאיה הענקית, אשר למרכז אסיה, ואולם על יותר מכך אין לעמוד. הן לא אסיאתים אנחנו בארץ זאת, חלילה וחס, והמילה “אסייאט” משמשת, כידוע לכל, ניב של אחת הקללות היותר שכיחות בכל המזרח־הקרוב. בכל מקום ומקום אנו הולכים ומתפארים כי אירופיים אנחנו וכי כאירופיים שבים אנו לאדמתנו. המדע האירופי, התרבות האירופית, היו לנס ולדגל בכל אשר אנחנו עושים, ולכל היותר מסכימים אנו שארצנו תיקרא ה“גשר” אשר יקשר את אירופה הגדולה, האדירה והנערצת לאסיה הנסוגה והמנוונת והמרודה.

*

הגיעה השעה, כמדומני, לתקן את המעוות הזה תיקון נמרץ ומוחלט, גם להכריז לעצמנו ולעולם הגדול מסביבנו כי אין אנו מתביישים במקורנו האסיאתי.

אסיאתיים אנחנו, יען מאז ומתמיד היתה ארצנו חלק בלתי־מנותק ונפרד מהיבשת היותר גדולה על־פני כל כדור ארצנו. אסיאתיים אנחנו, יען אם נרצה בכך ואם לאו – שני ימים מפרידים בינינו ובין אירופה – הים־השחור והים התיכון – וים אחד מפריד ביננו ובין אפריקה, הוא ים־סוף. אסיאתיים אנחנו, ביחוד, יען לא למדינה ריקה, למחוז בודד, החזירונו חוזינו הגדולים במאות השנים האחרונות, בלתי־אם לחבל מיושב כבר, שחלק מאוכלוסיו הם לבלי־ספק, שרידי העברים אשר התאשלמו והתנצרו אחרי החורבן, ושחלקם השני ערבים הם, בני אסיה גם הם, למן רגעיהם הראשונים.

ואל־נא יחשוב מישהו, כי נדודינו במשך אלף וארבע מאות שנה דרך כל מדינות אירופה ואמריקה עשונו לאירופיים עד כדי־כך, שאין להעטות עלינו מעטה אסיאתי גם להבא. אקלימה של אסיה, סגולותיה המיוחדות, ימיה ונהרותיה, ועל הכל מאות מיליוני תושביה הראשונים, הם־הם אשר יחזירונו, בהדרגה כמובן, לאותו מצב שבו נתונים היינו לפנים. בוודאי, הרבה־הרבה למדנו באירופה, על אף כל היטלריה בכל הדורות הקדומים. ותמיד־תמיד נעיף את עינינו בגעגועים חבויים לכמה וכמה ממדינות האור והדרור אשר לה. לא עוד, אלא שזו תהיה גדולתנו להבא בעיני כל עמי אסיה, אירופה ואמריקה שלושתן – שיותר מכל שאר עמי התבל יהיה עמנו אנו המסוגל ביותר ליצור על אדמת אבותינו את גשר־המעבר לכל גזעי התבל, אשר עליו חלמו הטובים לחוזי המדינות במאות השנים האחרונות. אפס, כל זה לא יועיל להזיזנו מעצם העובדה המוצקה, שכלפנים כן גם להבא יחשבונו אחרים – ובהכרח נחשוב את עצמנו גם אנו – כאחת אומות אסיה, חלוצתן אולי, היותר מוכשרת לתפקידה החדש, אך אומה אסיאתית בראש ובראשונה.

יהודה במערב כיאפאן במזרח.

ושתינו מהוות כוחות בלתי־משוערים עדיין לבנין החדש ההולך ונוצר לעינינו המורחבות במדינת־ביניים אחרת, גם היא אסיאתית בעיקרה – ורוסיה שמה.

באשר, כשם שכל עם היושב באירופה – ולו יהיה זה העם האלבני בחצי פראותו עדיין, אירופי הוא ללא כל יכולת אחרת; כשם שאפילו פנמה ופרגוואי, בכל בערותן הכללית, אמריקניות הן מכל בחינה – כן גם ארץ־ישראל בחצי מיליונה היום, בעשרים מיליוניה אחרי מאה שנים – בת־זקונים היא לאמנו הגדולה, הישישה והצעירה גם יחד – אסיאתנו הנערצת והאהובה.

*

במעמד זה של הענינים הן חרפה היא להודות, כי לא בלבד שהתנכרנו לאסיה עד היום לחלוטין, ונתחרג לכל אשר לה בין בחומר ובין ברוח, אלא שאין כמדומני איש אחד מאתנו היודע אותה אף ידיעה קלה.

מוכן אני להמר עם מי שירצה, הקורא את מאמרי זה, כי אחד לנו בעיר, ושנים אולי בכל מדינתנו כולה, היודעים למשל כי סיאם היא אחת המדינות היותר עצמאיות והיותר מעניינות ליבשתנו האסיאתית. כמה מאתנו ידעו, כי בלוצ’יסטאן ואפגניסטאן חד הן? מי מאתנו יודע את תימן הקרובה אלינו כל־כך, אם לא מתוך טיפוסי יהודיה הבאים אלינו, לאושרנו באלפיהם שנה־שנה?

מה למדנו ומה שמענו על־דבר קאמצ’טקה, הרחוקה בקצה אסיה המזרחית, מה על האיים הקאריליים במימי יאפאן ואלסקה, ומה על איי סייול או בונין באוקינוס ההודי?

הצריך אני להזכיר את טיבט ואת תורכיסטאן, שרק הבוכרים אשר בקרבנו יגידו לנו דבר־מה על גבולותיהן, שטחן ואוכלוסייתן? או – היה־נא גלויי־לב – הנוכל להתפאר, אולי, כי אפילו אירן של היום, היא פרס של ימי אחשוורוש – ומנצ’וקו החדישה – היא מנג’וריה של ימי הרוסים והיאפאנים – ידועות הן לנו יותר מכפי הקריאה עליהן בעתונינו היומיים אחת לירח או לשניים, פה ושם?

אפס, מה כל אלה לעומת העובדה, כי אף מהנעשה בקרבתה המיידית של ארצנו זאת עצמנו את עינינו, אם מתוך התנגדות אירופית או מתוך אדישות סתם. הרבים הם בקרבנו היודעים את עבר־הירדן, אשר נותק מעלינו בשעת־חירום לקורות ביתנו הלאומי, ונבכה עליו כאותן הבכייניות המפורסמות ב“מזרח” שלנו, הצורחות אחרי כל מת לשם פרנסה? והיש לנו מושג כל שהוא על המתהווה בחצי־האי הערבי הגדול, אשר בו רודה בממשלת־עריצים הגדול למנהיגי הערבים בימינו אלה, איבן־סעוד, שאת בנו הבכור, יורש־העצר, ראינו בירושלים וביפו רק לפני זמן קצר?

כמה הם היודעים, כי ריאד היתה בירתו לפנים וכי חוזר הוא אליה עכשיו רק לסירוגין? כמה מהם יוכלו לסמן על המפה היכן היא ריאד זאת, היכן היל אחותה, מהי טאיף בקרבת העיר מכה, ומהי קונפודה, נמלה היותר עמוק של חיג’אז? אבל אחרון־אחרון נורא באמת. האם יש בקרבנו דעת־קהל אשר תדרוש, למשל, כי עקבה, המהווה סלע מחלוקת בין האמיר עבדאללה ובין המלך איבן־סעוד – לנו, לארצנו, צריכה היא להשתייך לבלי כל ספק?

אדישות “אסיאתית” זאת מצדנו היא, לדעתי, חטא שלא יכופר, ואם לא יתקנוה בעוד מועד אויה לנו ולאחריתנו – על אף קונגרסינו והצהרותיה התכופות של ממשלת אנגליה לטובתנו.

*

כבר העירותי לא פעם, כי בערב מהפכות גדולות וקובעות עומדת אסיה בתקופתנו הרת־המאורעות. הראשונה להפיכתה בכיוון ה“אירופי” – וזהו הפרדוכס שבכל הענין – היתה יאפאן, עוד לפני כשבעים שנה, והכל יודעים למה הגיעה היום, כתוצאה מ“התארפותה”.

סין הולכת בעקבותיה, ואם אמנם נדרסת היא היום על־ידי היאפאנים המנצחים והקורעים מגופה הענקי אזור אחרי אזור, שכל אחד מהם גדול פי מאה מארצנו אנו, אין ספק כי גם יומה יגיע להתחיות, להתנערות, להתקוממות ולנצחון על כל אויביה.

צריך שנבוא בדברים עם כל עממי אסיה באשר הם.

צריך שנשלח אליהם את באי־כוחנו, את סופרינו, את משוררינו, את תיירינו כדי להביאם לידי הכרה כי אכן “אחיהם” אנחנו עוד מימים קדמונים, כי אחיהם אנו רוצים להיות גם בימים הבאים.

צריך שיידעו מאות מיליוני האסיאתיים – יש אומדים אותם במיליארד וחצי נפש – כי לא גוף זר נהיה בעולמם הגדול, בלתי־אם בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם.

שהרי באסיה זאת – עם חמישים מיליוני קילומטריה (זאת אומרת חמישים מיליארדי דונמים) מהווים אנחנו, לעת עתה, לא יותר מגרגיר קטן, גרגירון זעיר, שאי אפשר להדגישו, במפה רגילה, אף בנקודה קטנה אחת. וזאת, על אף התפארותנו הידועה, כי ביובל שנים רק עלה בידינו לרכוש שני מיליוני דונמים עלובים!

מה יהיה איפוא בסופנו כאן אם לא נכיר לדעת את שכנותינו כולן, את המדינות האסיאתיות הקרובות והרחוקות, את הנמצאות עדיין תחת עול זרים ונכרים ואת המרהיבות כבר לחלום על כיבוש אירופה אף היא?

אם לא נדע לעקוב אחר עניני העמים האסיאתיים כולם בכל יום לימות השנה ובכל שעה לשעות היום – יציף אותנו פתאום נחשול אסיאתי בכל מוראותיו, כאשר ידענוהו מימי אטילא וג’נג’יז־חאן שניהם, ללא כל יכולת לעמוד בפניו אף אל גדות הירדן במערבו.

מכיוון שבאסיה עלינו לחיות – לאסיאתיות נילחם־נא גם אנו, לאסיאתיות במובנה הבריא, היפה והרענן.

ד“ה, כ”ט באלול תרצ"ה 27.9.1935