קהיר, 13 בנובמבר 1920
נפלא הוא באמת מזלו של חודש נובמבר: בשניים בו פורסמה הצהרת בלפור שקבעה את זכותנו החוקית על ארץ־ישראל. בשלושה בו היכו האיטלקים את האוסטרים מכה ניצחת, ובכל איטליה חוגגים את היום הזה כחג העתיד האיטלקי. בחמישה בו הסכימה גרמניה לפני ארבע שנים, להעניק חופש מוגבל לפולנים, ובוורשה מציינים יום זה כאתחלתא לשחרורה של פולניה. באחד־עשר בו הוכרזה שביתת־הנשק במלחמה העולמית, וכל עמי אירופה ההסכמתית – לאמור כל אותם שהשתתפו במלחמה לצידה של ההסכמה, הכריזוהו יום־זכרון לעולמים – יום־זכרון לאומי ובינלאומי כאחד, וביום השלושה־עשר בו – תחילת תקופת־התחיה למצרים החדישה.
באשר אמנם ביום זה, לפני שנתיים בדיוק, ביקש זגלול־פשה מאת מושלי אנגליה במצרים שירשו לוועדה מצרית, תחת נשיאותו של זגלול, לנסוע ללונדון על־מנת לבוא בדברים עם הממשלה האנגלית – ובקשתם זו הושבה ריקם. בימים ההם היתה תשובה שלילית זו מצידם של האנגלים מכה מדינית בלתי נעימה כל עיקר. היום, שנתיים אחרי־כן, עם ההבטחות הידועות מטעם אנגליה לחופש מצרי ידוע – נחשבת התשובה ההיא לנקודת־מיפנה, אולי הכי חשובה בדוריה המצרית.
ואם־כי בינתים נפסקו שוב המשא־והמתן בין אנגליה ובין מצרים, ואם־כי זגלול־פשה עצמו הוכרח לנסוע פאריזה, הרי העובדה נשארה מה שהיתה: מצרים התקדמה צעד גדול על־דרך הקידמה הלאומית. ולכשנתבקשתי אתמול להשתתף בסעודת “היום הגדול” שהוכנה במלון “שפרדס”, כבא־כוח “דואר היום” ושתי תוספותיו באנגלית ובערבית, הסכמתי ברצון. הן מצרים וארץ ישראל שכנות הן, הרבה שאיפות משותפות לשתיהן, הן עתידן הקרוב יקרבן עוד יותר זו לזו, ולא ייפלא איפוא אם חגיגה זו עוררה ענין מיוחד בי, כיהודאי.
בשעה המיועדת נאספו שלוש מאות וחמישים המוזמנים הרשמיים, ובהם הנסיך יוסף־כמאל, ממשפחת המלוכה, סולימן־פשה, נכדו של מוחמד־עלי, רושדי־פשה, מי שהיה לפני־כן ראש הווזרה המצרית, יאגן־פשה, המופתי הקודם, ועוד רבים מגדולי הארץ. הווזירים בממשלה הנוכחית נעדרו מסיבה מובנת לכל. לעומת אלה נאספו, כי שאמר לי אחד מהם, “סלתה ושמנה” של מצרים – רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, סוחרים, איכרים, עשירים וגם פועלים, שהרי בפעם הראשונה נוכח כאן בא־כוח שלושת אלפים פועלים של מסילות־הברזל ושאר מקצועות.
האולם היה מקושט בשני קצותיו בדגלים מצריים גדולים, וכשהתיישבו כולם על מקומותיהם אפשר היה לסקור היטב את “פני־העם” האלה. לא! אין זה עם אחד, למרות העובדה שכולם חבשו תרבושים – שהובאו לכאן מבתי־החרושת האנגלים! כמה מהם תורכים, לפי פרצופם, כמה מהם ערבים, כמה מהם סודאנים, כמה מהם יהודים, כמה מהם חצי־אירופיים! אך פה ושם, ביחוד בין האיכרים ובין הסוחרים הגדולים ובמקצת גם בין הרופאים, המהנדסים ועורכי־הדין – הטיפוס המצרי הקדמון: צבע הפנים זיתי, העינים מוארכות וצרות, גונן שחור כפחם, המצח נמוך עד מאוד והעורף – זה העורף השורי, העצום, השמן, המתקפל… כך בלי ספק היה פרעה, כך בלי ספק היו חרטומיו.
מובן, ששלווה מזרחית שלטה באולם. הקולות לא צרחו, הדיבורים לא רעשו; הכל נעשה בנחת, ואם־כי היתה השעה שתים וחצי אחר־הצהריים, והרעב היה גדול, לא העז איש להתאונן ולהגיד דבר. רק לרגע קל תקפה בהלה את הנאספים המתמתנים – כשנשמע רעם־פצצה פתאומי מפינת הצלם שצילם את האולם בהבזקת מגנזיום. מה חוורו פני אחדים מגדולי היושבים: אולי התנקש מישהו בנו, אולי נתפוררו עמודי־הבית, ולכשנוכח הקהל שלא היה כאן כלום, אלא צילום בשיטה חדישה – פרצו בנות־צחוק מפיות הכל; חמדו־לאללה! – קראו הפלאחים המבוהלים.
על השולחנות פרחים לרוב, מים זכים בקנקנים, מים מינראליים בבקבוקים. לא יין, לא משקאות כל שהם, אף לא תירוש המורשה גם למושלימים, ומה מוזר הדבר שבסדר השולחנות דומה היה האולם בכל לאולם שבאמריקה – הארץ שהכריזה את עצמה נזירה מכל יין!
והאכילה החלה, ובמשך שעה שלימה שרתו דיילים שחורים את הנאספים בדיוק מצרי נפלא: לא מאכלים ערביים כלל־ועיקר. אירופי היה הכל, למן הדג ועד למליח, חוץ משני דברים בלבד שהזכירוני כי במזרח הננו – “מחשי” (ממולאים) בלי כל טעם, וקהווה.
הן כבר מוחמד־עלי הכריז לאמור: ארצי אינה באפריקה, ארצי חלק היא מאירופה!…
וסוף־סוף – המנאמים! מה רב ההבדל בין נואמים מצריים אלה ובין נואמי שאר העמים. רק האנגלים מגיעים, במידה ידועה, עד שלוותם של המצריים. נכדו של מוחמד־עלי, שישב בראש, החל בקול כל־כך נמוך שאי־אפשר היה לשמוע כלום. רק לאט־לאט נתגבר הקול קצת. ועם־כל זה כמי־השילוח היו דבריו במשך חצי־שעה. וכל רגש לא נבע מהם. פה־ושם מליצה מזהירה, פה ושם שמות ידועים: מדינת הפרעונים, אדמת הפטימים, מולדת מוחמד־עלי – והקהל מוחא כף לאות הסכמה.
אחריו המופתי המברך את הנאספים בתפילה קצובה, ורושדי פשה, שקרא מתוך עשרים גליון כתובים בידו. אחריו אחד מהקהל שהכין גם הוא את מנאמו מזה חודש ימים. רק צעיר אחד, נחמד וחי, חישמל קצת את הנאספים בערבית חצי־מליצית וחצי־המונית; ובהקראת מברק־עידוד לזגלול נגמר המשתה.
בעיקר הגידו כולם דבר אחד: מצרים השיגה הרבה, זגלול היה גיבור, הארץ תדרוש את חירותה, ואולם המתינות שלטה הפעם בכל: לא חופש גמור יותר, אלא “חופש” סתם, לא “מוות למילנר” (הנציב הבריטי העליון במצרים), אלא אדרבה – תהילות ל“אנגלי הגדול” הזה, שידע להבין את הנפש המצרית. רושדי פשה, ביחוד, הזכיר לאנגליה את כל העזרה בממון ובאנשים, שעזרה מצרים לאנגלים בכיבוש ארץ־ישראל, וברגע זה נזעק נלהב קיצוני: תחי מצרים ויחד עמה גם סודאן שלה! אך מיד השתיקוהו חבריו, ולכשהוסיף רושדי פשה כי אנגליה ומצרים עתידות לחיות יחד באחווה ובידידות – הסכימו הנאספים בנהמה קולנית.
כשיצאו הנאספים מהאולם, ככבשים תמימים, פגשו בחוץ המון פרחחים זועק בכל כוח קריאות ידועות לכל ובתוכן פתאום: “מוות לסליסבורי!”
מי הוא האומלל הזה שלקח את מקום מילנר בקללות האספסוף? ציר פשוט שהעיז לשאול במורשון הבריטי מה הן תוצאות השיחה בין מילנר ובין זגלול…
– מוות לסליסבורי! – עונים קולות מ“רחבת האופרה”, שם התכנס אספסוף אחר בעקבות האספסוף הראשון.
אך שוטרים על סוסים מתפרצים לתוך העם, ואחת שתים ושלוש – בפחות מרבע שעה טוהרה כל הסביבה, וקהיר שבה לחיים הרגילים.
מה יביא יום המחר? רק לזגלול פתרונים!
ד“ה כ' בכסלו תרפ”א – 1.12.1920
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.