קטן ובכל־זאת גדול, זקן ובכל־זאת צעיר, סואן ובכל־זאת מתון, הפכפך ובכל־זאת עקיב – דוד לויד־ג’ורג' הוא זה, ואין שני לו בעולמנו כולו.
הנה, חמש־עשרה שנה שהוא ווזיר באנגליה, ומהן ארבע שנים השתתף במלחמה העולמית, וכבר שלוש שנים הוא שולט לאחר שביתת־הנשק – ועודנו בשיא־גדולתו. איתנים נגדעו ונפלו, ענקים נשברו ובטלו, אך הוא לא יזוז ממקומו. קלימנסו, וילסון, אורלנדו, אינם. פואנקרה, וויוויאני, ג’יוליטי, איים? הקיסר וילהלם מתיישש בהולנד, הינדנבורג ולודנדורף כותבים זכרונות, טלעאת־פשה נהרג, וזגלול־פשה בתהומות. אף ווניזלוס בגולה, ובריאן מתחלחל – אך לויד־ג’ורג' על כסאו יושב, צוחק ומזהיר לבלי־די.
כמה פעמים ניבאו לו שונאיו סוף עגום ומר; כמה פעמים התרו בו ידידיו לבלי התגרות בגזירת־הגורל. הלויד־ג’ורג' ביראים? הלויד־ג’ורג' בנסוגים? אדרבה – דוקא מפני נבואות רעות אלו, דוקא מפני החששות והמכשולים על דרכו, אוחז הוא בשופר וקורא למלחמה. ביום שאין כל התרגשות מסביבו מתמרמר הנהו. ביום שלא נכנעו לו מתנגדיו הגדולים שונא הוא את עוצמתו. מה שווה השעה, אם אין שכר בעקבותיה? מה טעם החיים באין שאיפה ובאין זעזועים? אויה לה לאנגליה אם תפתור את שאלותיה כולן, אם תסתום את הגולל על עברה, אם תשב לנוח על זר־נצחון: איכה יאהבנה אז לויד־ג’ורג', הוא יסתלק ממשרתו, כי שעמום אין־סוף יאחזהו.
אם קלימנסו נמר – אריה הוא לויד־ג’ורג'; לא חריף כרעהו, לא רחב־הדעת כמותו, לא שנון בהלצותיו, אך גם לא נוטר בשנאתו ולא אכזרי בנקמתו. לנשוך, לקרוע, לנקר ולטרוף הוא יודע אמנם, אך אין אלה מעשיו יום־יום, וכלביא גם לו שעות של שלווה וחדווה, של רביצה ועיכול שאנן.
אם וילסון “משיח” – נביא הוא לויד־ג’ורג'. לא מתפאר כחברו, לא פילוסוף כמותו, לא עמוק במנאמיו, אך גם לא קר בתכונתו ולא פעוט בבחירתו. לדבר גדולות, למצוא מילות־של־רגע, לזרוק אימרות מפוצצות ולהאריך במנאמים – הוא מטיב אכן, אבל אין משתחווה הוא לגדולת עצמו, וכנביאי אפרים לפנים הרעננות והיופי ילווהו והצחוק אף העליזות ינעימוהו.
אין לך שאלה משאלות התבל שלא יגיד עליה – “אפתרנה”! אין לך דבר קטן או גדול שלא יתרצה מיד לחבקנו. אם צדק נפוליון באמרו, כי הבלתי־אפשרי אינו צרפתי, צדק גם לויד־ג’ורג' בהכריזו כי האפשרי הוא רק בריטי. מה! המלחמה נמשכת שלוש שנים כבר? – תימשך־נא עוד שנתיים אם רק תביא את הנצחון. מה! הודו סואנת וסוערת – תסאן ותסער עד שתלאה מהמולת־גליה. תורכיה חדלה להיות המדינה שעליה נשענה אנגליה במזרח – תירש יוון את מקומה. רוסיה לא חזרה בה מהבולשביות המהרסת – נכרות ברית־מסחר עם קיצוני שתפניה. לגרמניה המפוררה מסביר הוא כבר פנים, עם מוסטפה־כמאל, “המורד מיום אתמול”, מפלרטט הוא במסתרים. את מצרים הוא מפייס, בנהריים הוא “מפייצל”, לארץ־ישראל הוא שולח את שמואל, לקושטא היפהפיה את הצי האנגלי, ולאירלנד הסוררת – את המצביא סמאטס, שהיה בעצמו סורר ומורה רק לפני עשרים שנה. העיקר בכל אלה: וויתורים אם צריך – לצורך שלטונה של אנגליה בצורה זו או אחרת.
והוא מצליח.
בתחילתה של המלחמה העולמית יצא בקריאת־אזהרה: הננו עומדים על־פי התהום, וגרמניה תנצח אם לא תשנס אנגליה את שארית מרציה ליצור פצצות וגאזים, כדורים ורובים. הוא ידע כי סכנה גדולה היתה טמונה באזהרה, אך לא הוא הנרתע מפני “מה שיאמרו הגרמנים”. העיקר הוא להעביר צמרמורת בעם ולהזרים חשמל בנחשלים – ואנגליה ניצלה.
באמצע המלחמה נקראו לויד־ג’ורג' וקיצ’נר לרוסיה. קיצ’נר נסע מיד, לויד־ג’ורג' נתעכב בוויילס ליום או לשניים, ובמברקו לחברו קרא: הנני אחריך! קיצ’נר צלל במצולות, עננת קדרות כיסתה את שמי בריטניה הגדולה, ונדמה היה כאילו פתאום אבד הכל. אז יציץ לויד־ג’ורג' ממחבואי מזלו, שסכך עליו בכנפיו וישמרהו מכליה: הנני אליכם למלא בכוחותי הדלים את אשר רק החל בו האירלנדי הגדול ולא הביאו לכלל סיום. ואנגליה ניצלה שוב.
לפני קיצה של המלחמה, כשניסה וילהלם־קיסר את קלפו האחרון; כשהאמינו הינדבורג ולודנדורף כי “יומם הגדול” הנהו בא, התעלפה איטליה וצרפת צרחה: כסף אין ואמריקה עוד לא הצטרפה אל הלוחמים: מה יהיה קיצנו? הצרה היתה, שגם אנגליה נתדלדלה וגם כוחותיה כמעט שאפסו. אך, הלויד־ג’ורג' יוואש? בהעיפו מבטיו מסביבו נתן אות לאמור: לורד רידינג – צא אמריקתה! הב לנו כסף תועפות וצבא אמריקני כחול שעל־שפת־הים! הוא קלע אז אל המטרה, וילסון נשמע לרידינג ואנגליה ניצלה בשלישית – ועימה כל אירופה.
*
ובמועצת השלום אחר־כך?
“אני רוצה שאוסטרליה, קנדה, זילנדיה, אפריקה־הדרומית והודו, אפילו, תשתתפנה במועצה על־ידי שני באי־כח לכל מדינה ממדינותי”!
ואמריקה, צרפת, ואיטליה הסכימו, ועל־ידי־כך היו לה לבריטניה הגדולה עשרה נציגים מחוץ לבאי־כוחה היא, שמספרם כמספר הצרפתים. התוצאה? דרישותיה של אנגליה קיבלו כמעט תמיד רוב מכריע, ותזכה אנגליה בכל אשר דרשה.
“אני שואפת למוצול ולשמן־אדמתה, לארץ־ישראל ולמזרחה, למושבותיה הכי־עשירות של גרמניה באפריקה השחורה” – אמרה בריטניה.
ואמריקה, צרפת ואיטליה הניעו את ראשן לאות “אמן כן יהיה”, ומכל המדינות ששפכו את דמיהן על שדה־הקרב יצאה היא, בריטניה הגדולה, בזכות ממשית תוך פנקסיה ושלל שמן תוך כיסיה.
תאמרו עליו, על לויד־ג’ורג‘, כי לא אנגלי הוא בלתי אם וולשי, וכי זהרו המבהיק לא לזכות אנגליה ייזקף בלתי־אם למדינה הקטנה אשר בה נולד ואשר בשפתה המוזרה והצורמת הוא מדבר מפעם־לפעם… יצחק אז לויד־ג’ורג’ בצחוקו הפעור, יקרוץ אז לויד־ג’ורג' בעפעפי עיניו הערומות ומפיו דיבורים קולעים אלה:
– וולשי הנני אמנם, אך בריטי לפני כל. בנצחונה של בריטניה נצחון מולדתי גם היא. וברוחה החופשי חבוי אושרו של עמי.
כה דברי הוולשי האדיר.
וולשי, שידע לקבץ סביבו ענקי־המוח ואדירי־הכוח כלורד קרזון, כוינסטון צ’רצ’יל, כארתור בלפור, כאוסטן צ’מברלין, כבונר־לאו וכלורד רידינג.
*
והרי החל לויד־ג’ורג' בפתרון ארבע או חמש השאלות שעוד נשארו לה לאנגליה לפתרן: שאלת הודו ושאלת הפועלים, שאלת מצרים ושאלת ארץ־ישראל, ועל כולן – שאלת אירלנד. מי היהיר שיעז לנבא היום, כי זכה יזכה לנצח גם בהן כאשר זכה לנצח במלחמה העולמית? לא נביא אני, אף לא בן־נביא, ואיכה זה אתנבא הפעם?
אך, אם ראה יראה בעיניו אף בפתרון אחת מחמש שאלות אלו בעודו ווזיר וחי – לא יהיה גדול לאנגליה מלויד־ג’ורג' – לא המלך, לא פיל וביקונספילד לפניו, אף לא קרומוול בכבודו ובעצמו!…
ד“ה, ט”ו בתמוז תר"פ – 1.7.1920
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.