לונדון, 7 בדצמבר 1920

לירושלמי הבא לונדונה בעסקיו הפרטיים – ה“סיטי”, העיר הפנימית, היא מרכזו המיידי. אך לירושלמי הבא לונדונה בעניני מדיניות – ווזרת החוץ, ה“פוריין אופיס”, הוא מרכזו העיקרי. שהרי מיום שנתן לנו בלפור את מתנתו הגדולה ועד שתיווצר סוף־סוף ווזרת המזרח־הקרוב – ווזרת החוץ היא מפקדתנו הרשמית.

הייפלא איפוא אם מיד אחר בואי לבירת אנגליה גם הפעם מיהרתי לסייר בבנין הווזרה הזאת? כי לא רק ענינים כלליים רציתי להביא לפני המושלים בכיפה, לא רק את רשמי על אודות הנעשה בארצנו מאז נשלחו אליה סר הרברט סמואל ומזכירו הנמרץ וינדהם דידס אביתי למסור לגבוהים מהם – אלא גם, וביחוד, את מעשה־העלבון שנעלבתי בו בתור ארץ־ישראלי בנמל דובר, כפי שהודעתיו לקוראי “דואר היום” במכתבי הקודם"¹. באשר אמנם, אפשר לאמור על העברי החדש מה שירצו, אפשר להאשימו בחטאים שונים, אך בשום־אופן אי־אפשר להכריז עליו כי מוכן הוא לספוג עלבונות, ובשאלת המסעית לא אני בלבד נעלבתי אלא ארץ־ישראל כולה.

אכן, קצת קשה היתה עבודת ההכנה לראיוני עם מר ססיל הרמסוורת, סגנו של שר־החיצון לורד קרזון. נתונים אנו כאן, בימים האלה, במעמד מיוחד במינו, מצב־מלחמה כמעט, וזאת לרגל מעשיהם של המורדים האירלנדיים. שנה שלימה צחקו כאן באנגליה על אודות ה“קהליה האירית”, ומפי כל אחד שמעתי לאמור: “כשם שאין ימיה אירלנדית כך אין קהלייה אירלנדית”. אלא, שפתאום החל “הקרב הקטן”, פתאום נתגלעו אותן התגרות הזעירות שהנן מרגיזות הרבה יותר ממלחמה לכל פרטיה, ובעתוני הבירה נוצר מדור חדש – “החזית האירלנדית”.

ואם במשך חודשים מספר רצתה לונדון להתרגל למחשבה כי המאורעות האירלנדיים רחוקים היו מאתה מאוד – אף־על־פי שאירלנד אינה מרוחקת אלא מספר פרסאות מחופי אנגליה – הנה בשבועות האחרונים קיבלו מאורעות אלה צורה חדשה לגמרי: הקיצוניים שבאירלנדים לא הסתפקו יותר ברציחות ובגזילות בגבולותיו של האי עצמו, אלא נקטו את התכסיס הצרפתי מבית־מדרשו של שר־המצביאים פוש, הדורש לתקוף את האויב בעצם ביתו. לדעתם של הקיצוניים אין אירלנד יכולה להיחשב כחלק מהבית האנגלי; שעל־כן צריך להעביר את המלחמה לאנגליה המקורית.

ובבוקר לא עבות אחד – דבר נדיר מאוד באנגליה – הודיעו העתונים לקוראיהם המבוהלים כי המורדים האירלנדיים החלו לזרוק פצצותיהם בנמל ליוורפול, ברציפי מנצ’סטר, ואף בתחנות לונדון עצמה. אי־אפשר אמנם לומר שהאנגלים נרתעו מפחד בעקב הידיעות האלו, ובימי המלחמה העולמית ראתה לונדון מעשים נוראים מאלה. עם־כל־זה, ריחפה כעין דאגה טמירה על־פני־כל: היכן השלום הכללי? היכן תחילת העבודה השלווה? ומי יודע מה יביא המחר?

ואחד האמצעים שהמשטרה אחזה בהם מיד, היה להגן בהקדם על מוסדות הציבור ועל בניני הממשלה. המורשון האנגלי הוקף בחגורה משטרתית איתנה ושום איש לא הורשה יותר לבוא אל ישיבותיו הפומביות, ומסביב למשרדי הווזרות השונות הוקמו סוללות סורגים ומחיצות לבל יחדרו אליהם אנשי מזימות. עתון־צהרים אחד מסר שלשום, כי נתפסו ששה אירלנדים ופצצות לרוב במזוודותיהם. עתון אחר ניבא, כי “אוירון אירלנדי” יעוף על־פני לונדון להרעישה, ולירושלמי הבא אליה מחדש היתה הבירה כעין מחנה־מלחמה.

הנה מדוע דרשה ממני הפעם הפגישה בווזרת החוץ עמל מיוחד, ובהיכנסי אל אולמי הווזרה, בבנין הנהדר והעתיק של “דאונינג־סטריט”, היו כל העיניים נטויות אלי: אולי אירלנדי גם אני, בקוי־פני המוזרים? ואם לאו – אולי ידיד אני לאירלנד ומחשבות עכורות במוחי.

לאושרי, עברה המחקרה החשאית במהירות, ובשעה היעודה בדיוק נכנסתי לחדר רחב ומקושט בתמונות עתיקות ובספרים יקרי־ערך. וסגנו של שר־החיצון יושב אל שולחנו העמוס.

הכרתיו מיד: במצחו, בעיניו, בעור פניו, בשפתיו הבולטות, בדיבורו הקצר, דומה הוא בכל ללורד נורטקליף אחיו, שראיתיו פעמים אחדות לפני חודשים מספר, ולכשהורד המונוקל מעל עינו השמאלית ובת־צחוק אנגלית ריחפה על פיו, החלה שיחתנו.

– איך המעמד בארץ־ישראל? – שאל – המרוצים אתם? העובדים אתם בנחת? היודעים אתם סבלנות? ולאחר שמעו לתשובותי הוסיף:

– ובכן, טוב עשינו איפוא בשלחנו לארץ־אבותיכם את סר הרברט סמואל. לויד־ג’ורג' ידע מה שעשה – האין זאת? היינו בטוחים בו, בסר הרברט, שבקרב הזמן יעלה הדבר בידו להשקיט את הרוחות הסוערים קצת. ביחוד לאחר שסיפחנו אליו מזכיר מדיני יוצא מן הכלל, איש שאין אולי שני לו במזרח להבנת סדר ולכשרון פשרני. ארץ־ישראל היתה תחת שלטון התורכים, ומה רבות היו המגרעות בקרבה. בטוח אני שאם רק ירצו התושבים – ובהגידו זאת נעץ בי הווזיר מבט מיוחד – לבוא לעזרתם, סר הרברט ומזכירו דידס יכניסו שיטה חדשה, דרכים חדשות ורוח חדש – אלא שהרבה מאוד תלוי הדבר בכם.

וכאן הוסיף הווזיר, מה גדולה היתה שמחתו בבקרו את תערוכת־המודעות, למצוא בה את הביתן העברי, שהיה מקושט במלאכות־יד עבריות. זו היתה הדרך האחת להתפתחות המזרח: עבודה! שטיחים, פיתוחים, מחרוזות, יינות, תחרים, כל המועיל והטוב, כל המכניס ומפרנס. ומאוד התפעל הווזיר מ“דואר־היום” העברי, ביחוד מחלק המודעות אשר בו. מעולם לא עלה על דעתו, שארץ־ישראל יכולה להיות מדינת־עסקים כל־כך מזהירה. כמובן, שגם ה“פלסטיין־ויקלי” היה לו לענין רב, ובפנותו אלי שוב אמר:

– התמידו בדרככם זו! הבינו להגות־ליבם של שכניכם! היו מה שאתם מכריזים על עצמכם שתהיו – הקשר שבין המזרח והמערב!

אז עברנו לענין העלבון שאירע לי בנמל דובר:

– האפשר, אדוני הווזיר, שדרכייה ארץ־ישראלית לא תכובד על־ידי הפקידים האנגלים? הטוב הוא שבני ארץ־ישראל ירגישו את עצמם נחותים, כשנתיני סוריה הצרפתית מתקבלים בכבוד בכל מקום?

הווזיר ביקש שאשלח לו דין־וחשבון מפורט על כל המאורע, ומיד יכניסהו לעיונה של הווזרה.

אין כאן המקום לפרט את שאר השיחה על המעמד המדיני הכללי. אך דבר אחד רוצה אני להעיר בכל־אופן: בססיל הרמסוורת יש לנו בווזרת החוץ ידיד אמיתי, אדם הרוצה בגישום התקוות, אדם המוכן לתת לנו יד־עזרה, אדם המאמין ברצוננו הטוב – כלורד נורטקליף אחיו:

– בכל פעם שדבר לכם להגיד – משרדי פתוח לפניכם תמיד!

לסיום יותר נאה מזה לא ייחלתי.

ד“ה, י”ט בטבת תרפ"א – 30.12.1920