¹

ידיעה שתעורר בכל העולם כולו התענינות מרובה ובגרמניה עצמה – סערה אמיתית, היא הידיעה על דבר מינויו של ד"ר רטנאו כווזיר־חיצון.

אכן, רגילים היינו עד כה לווזירים יהודים בכל מדינות אירופה, וגם באחדות ממדינות אמריקה. יהודי היה ביקונספילד, ראש הווזרה האנגלית; יהודי היה כרמייה, בימי שלטונו הקצר בווזרה הצרפתית, למחרת המפלה ליד סדאן; יהודי גם ווזיר־המלחמה אוטולנגי, בערב המלחמה האיטלקית נגד תורכיה; ויהודי גם לוצאטי, ראש הווזרה באיטליה; יהודי אוסקר שטראוס, ווזיר המסחר בווזרת רוזוולט; יהודי גם ה' קלוץ, בווזרתו של קלימנסו.

ורבים היו “חצאי־היהודים”, כגון סונינו באיטליה, ג’אוויד־ביי בתורכיה, גמבטה בצרפת, ויש אומרים – בטמן־הולווג בגרמניה. אלא, שמדינאי זה מצא לטוב להכחיש את הדבר בכל תוקף לא פעם ולא שתים, כי איך תתואר גרמניה ויהודי עומד בראש אחת מווזרותיה?

והנה איפשרה המהפכה הגרמנית את אשר היה בלתי־אפשרי כל־כך בחייה עד כה: ד“ר ולטר רטנאו נתמנה להיות לווזיר בווזרתו של ד”ר וירט, ובזה נעשו שני צעדים בבת אחת – איש המרכז, הקתולי הנאמן העומד עכשיו בראש הווזרה, לא נמנע ממסור את אחת ממחלקותיו ליהודי המודה ביהדותו, ובפנותו אליו הפעם לא חשש למסור לו את החשובה שבמחלקות – אותה המוקדשת לעניני חוץ.

כי אפילו בגרמניה לא היתה התמנותו של ד"ר רטנאו למשרה עליונה אחרת – כעין ווזרת הכספים או ווזרת הדואר – מעוררת ויכוחים מיוחדים. הן צוררינו עצמם מודים בכל פה, כי אין כמותנו סוחרים, אנשי־סדר ואנשי־מעשה. אך להפסיק פעם ולתמיד את המסורת הגרמנית העתיקה, שעניני החוץ צריכים להימסר לא בלבד לגרמני טהור, אלא לאציל שבאצילי הגרמנים – זוהי יותר ממהפכה רגילה. זהו מעשה שלא שיערוהו הגרמנים אף בחלום.

התשערו את צירי גרמניה בקושטא, בפאריז, בוואשינגטון, ברומא, בוותיקן עצמו, ליד האפיפיור החדש, מקבלים את פקודותיהם מידו של יהודי? התשערו “פון” פלוני, ודורות עברו ה“יונקרי”, או מצביא אלמוני, כשהוא במועצה אירופית, מחכים למאמר־פיו של Der Jude Dr. Rathenau?

ורואה אני בדמיוני את ביסמארק, את שטקר, את ברברוסה גם הוא, מתהפכים בקברותיהם מזוועה אמיתית: מה קרה לה לגרמניה הטבטונית, שכל־כך ירדה תהומות? זו תהיה הקריאה הגדולה אשר תפרוץ מליבותיהם של שרידי המלוכנים, של אחרוני המאמינים בווילהלם; זו תהיה גניחתו של הקיסר ווילהלם עצמו, במחבוא־מאסרו אשר בהולנד.

אכן, יד הזמן היא זאת, ובה בשעה שהאציל הגרמני פון־יגו, ציר גרמניה לפנים בבוקרשט ואחד מווזיריה הכי גאים של מדינת הגרמנים בימי המלחמה, מבלה את תחילת חמש השנים למאסרו באחת מערי־המבצר הגרמניות – יצעד ד“ר רטנאו, במצחו היהודי הטיפוסי, בשפתיו היהודיות גם הן, בהברתו המזרחית עד למאוד – על מפתן ווזרת־החוץ ב”וילהלם־שטראסה", ליד “אונטר־דן־לינדן”. הוי, מה עגומים יהיו פניהם של מנהלי המחלקות השונות, אשר רובם עודם שייכים למשפחות הגרמניות הכי־אצילות, למראה הווזיר החדש! הוי, מה יחמצו פניהם של המשרתים גם הם, למשמע קולו של בא־כוח הגזע הכי־שנוא על המוני הגרמנים מאז ומתמיד!

אך, מה לעשות?

בימינו אלה, ימים רעים ונוראים לגרמניה; בימינו אלה, ימי הזוהר הציוני בעולם כולו; בימינו אלה, שלד“ר וייצמן יש יותר השפעה בלונדון ובפאריז מאשר לד”ר וירט או לנשיא אברט אף הוא – כאשר הוכיחו קבלות־הפנים הנהדרות אשר נערכו לכבודו בברלין גם בווינה – טוב להשתמש ביהודי להצלת המצב. ד"ר רטנאו אינו רק מוח אדיר, אין הוא רק מדינאי חשוב, אלא גם פחות או יותר ציוני, היות ולפני עשר שנים היה תלמידו לעברית של מנחם וינר שלנו, מרחובות הכפר, וידידם של הרבה מראשי הציונים בגרמניה. ואות משמיים הוא, שגרמניה נזקקת היום, לטובת עניניה היא, באחד מאותם הציונים אשר לא מצאו מקום לעצמם לפני המלחמה אף באחת המחלקות הקטנות של ווזרת החוץ…

הקתולי ד“ר וירט הבין את הריווח הגדול שירויח מאיש־ההשפעה כד”ר רטנאו, ומבלי התחשב עם אמונתו של חברו היהודי מינהו בראשונה למשרת “ווזיר” וישלחהו אחר־כך לונדונה. ד“ר רטנאו כה הצליח בשליחותו, עד שבשובו מצא בו ד”ר וירט את האיש האחד שיוכל לדבר היום בשמה של גרמניה – לאירופה המנצחת. לכן העמידהו בראש ווזרת החוץ, שבה עסק הוא עצמו עד עתה.

– אם טוב הוא לורד רידינג לאנגליה בהודו – ולוצאטי אם נוח הוא לאיטליה בגנואה – למה לא נהיה מאושרים, שיש לגרמניה איש כביר כרטנאו היהודי?

תשובה ניצחת תהיה זאת, אמנם, אם רק לא תגרום לידי מהפכה חדשה בגרמניה עוד לפני התאסף המועצה הכל־אירופית באיטליה.

כי לא על־נקלה ישלימו אדוקי הגרמנים עם הווזיר החדש ברחוב ווילהלם…

ד“ה, ז' בשבט תרפ”ב – 5.2.1922